חג דו-לאומי חדש

מה הגידוף המשותף למהפכנים ולקונטרה-מהפכנים באביב העמים הערבי? זה קל: ישראלים, יהודים, ציונים, אלא מה. בימיה הראשונים של ההתקוממות בלוב, העיתון הביירותי "אל אחבאר" מרח על עמודו הראשון צילום של מפגין נגד קדאפי. מה היה מצויר על קדאפי? מגן דויד, כמובן.

אפשר להבין את מקור מגיני-הדויד על כרזות מובארק. הם אינם מגיעים לו - שאלו-נא את אביגדור "שמובארק יילך לעזאזל" ליברמן - אבל מנקודת מבטם של אויביו בקהיר הוא היה בעל בריתה של ישראל. לעומת זאת, מה למגן-דויד ולקולונל קדאפי?

בתחילת השבוע שלפו שוטריו החשאיים של המלך אסד השני את הנשק הסודי שלהם. מחלונות השגרירות הסורית בלונדון הם הסריטו הפגנת מחאה של גולים סוריים נגד הטבח בדרעא. איכשהו הזדמן לשם עבדקן צעיר, הנראה יהודי אורתודוקסי. הצילום הופיע בעמודו הראשון של "אל ווטן", עיתון "עצמאי" בדמשק (ואולי גם בעיתונים אחרים), לצד ההסבר, שהנה האחים המוסלמים משתפים פעולה עם "ישראלים".

כמובן, עצם הרעיון שישראל תשתף פעולה עם איסלאמיסטים אינו מופרך מעיקרו. ישראלים כבדי-ראש חשבו פעם שחמאס תהיה משקל-נגד לאש"ף. שירותים חשאיים תמיד האמינו ביתרון עורמתם. פעם אחר פעם הם הניחו שיכו את המהפכנים בנשק שלהם, במגרש שלהם.

המשטרה החשאית הצארית הקימה איגודים מקצועיים נאמנים, כדי להילחם באיגודי השמאל המהפכני. לרוע מזלה, אחד האיגודים האלה התחיל בטעות את מהפכת 1904, שכמעט הפילה את הצאר. שבע שנים אחר כך, מלשין של הבולשת הרוסית הורשה להיכנס אל אולם תיאטרון בקייב עם אקדח. הוא שלף אותו, ורצח את ראש הממשלה סטוליפין, אולי המדינאי האחרון שהיה מסוגל למנוע את נפילת השושלת.

המודיעין הסעודי, בעזרה אמריקאית ופקיסטנית, אפשר את אל קאעידה. המודיעין הצבאי של פקיסטן המציא את הטליבאן, מימן אותו וצייד אותו, ואפשר לו לעלות לשלטון ב-1996. והמודיעין הצבאי של אינדונזיה מילא כנראה תפקיד לא מבוטל בארגון אגודת ידידי אל קאעידה.

אף על פי כן יש לי הרושם הזהיר, שלא ישראל הקימה את האחים המוסלמים, או תמכה בקדאפי, או התחילה את מאורעות דרעא. אבל ישראל תוסיף להיות האליבי של כל מהפכן וקונטרה-מהפכן שאין לו מה להגיד. זה הצד הסהרורי של הפוליטיקה המזרח תיכונית, וכל זמן שהוא יהיה שם אולי אין צורך לדאוג, או לפחות אפשר לדאוג קצת פחות.

מסיתי כל העולם, התאחדו

האם השבוע, יום רביעי, 30 במארס, עבר בשלום? אני שואל את השאלה הזו ממרחקי יום שני בבוקר, כשאני עובר על רשימת האירועים שהואילה חד"ש להפיץ בין מכותביה האלקטרוניים. מסיתי כל העולם, התאחדו.

סניף חד"ש ומק"י בירושלים מזמין את חבריו להרצאה על "הכלכלה הפוליטית של הפשיזם". המלה "פשיזם" מופיעה רק חמש פעמים בהזמנה. מרקסיסטים-לניניסטים ושאר נרקיסיסטים אוהבים את צליל המלה הזו. היא מעוררת בהם צמרמורת נעימה ומשווה צביון מרטירי במיוחד למעשיהם ולאספותיהם. ההרצאה הזו כמובן אינה קשורה ביום האדמה, אלא במובן הזה שהיא נקבעה במקרה באותו היום.

בליל התקדש יום האדמה (שלישי בערב) תנהיג חד"ש-מק"י תהלוכה נגד הגזענות ברחובות לוד. וביום רביעי בשעה שתיים יהיו העצרות המרכזיות, בעראבה ובאל עראקיב. כלומר כבר היו.

מה יקרה שם? זאת אומרת, מה קרה שם? האם משטרת ישראל איבדה את עשתונותיה? האם המפגינים התאמצו במיוחד לגנוב את עשתונותיה? היוכל סוף-סוף המזרח התיכון לחזור אל המכנה המשותף המנוסה והבטוח, ולספור גוויות פלסטיניות במקום לספור גוויות לוביות וסוריות, תימניות ובחרייניות?

מותר לקוות שיום האדמה לא הצליח לגנוב את ההצגה ממפלגת הבעת'. אין זה כל כך רע שאזרחים ערביים בישראל יתלבטו איזה חודש-חודשיים בעניין סדרי העדיפויות שלהם. סוכן הבעת' לשעבר בכנסת, עזמי בשארה, נשאל פעם אם אין הוא מעריך את הדמוקרטיה הפרלמנטרית המעניקה לו מושב, מיקרופון, שכר וחסינות. "קחו את הדמוקרטיה שלכם", הוא קרא, "והחזירו לנו את פלסטין". לבו של מר בשארה אל נכון נשבר עכשיו.

מי יודע, אולי יום אחד כולנו נתגעגע אל שושלת אסד, בהתחשב באלטרנטיבות. אבל כאשר מושל בעת'יסטי בדרעא משליך 15 ילדים לכלא, מפני שציירו כתובות על הקיר; וכאשר משטר אסד מטיל על "פלסטינים חמושים" את האחריות למהומות בלטקיה, אין זה מן הנמנע שגם מצביעי בל"ד חורקים שיניים.

"חורשת הצער הפלסטיני"

אף על פי כן, יום האדמה אינו ראוי להערות סרקסטיות. וגם יום הנכבה הממשמש ובא אינו ראוי להן. אפשר להכיר בצער הפלסטינים גם מבלי להשתתף בו. אפשר לכבד כאב, גם מבלי להסכים עם מסקנות הכואבים. חוק הנכבה מנסה לשלול את הזכות להצטער. זה קצת חבל. כשלעצמי נדמה לי שאולי יש מקום להעניק מעמד רשמי לצער. למשל, להחליף את שמה של אחת מחורשות הקק"ל - אולי זו הקרויה של שם דרום אפריקה, או גוואטמלה, או משהו כזה - ל"חורשת הצער הפלסטיני".

אבל במקום זה, הנה רעיון היולי אחר: למצוא יום בלוח השנה כדי לציין בו משהו משותף בהחלט, משהו הנוגע להיסטוריה של הארץ, משהו שאינו צריך להכעיס יהודים גם אם ינעם לערבים. מה חבל שהעיר חיפה מחמיצה את ההזדמנות לציין את יום השנה ה-250 לייסודה.

סליחה? 250? הלוא היא נזכרת בתלמוד, וממנה בא האמורא רבי אבדימי. לא בדיוק. חיפה המודרנית התאפשרה מפני שבדיוק לפני 250 שנה החליט נסיך הגליל, ד'אהר אל עומר, להעביר אותה כמה קילומטרים מן המקום שבו עמדה. בזכות המעבר יכלה חיפה להתפתח מכפר דייגים לעיר-ואם, להקים נמל עמוק מים.

ד'אהר היה בן מהגרים. אביו עלה לארץ ממדבריות ערב. הוא הפריח את הארץ, והוציא את שמה לתהילה (פריזאים קנו ממנה את "כותנת עכו"). הוא כונן סדר ציבורי, גבה מסים, בנה בניינים, סלל דרכים (והתיידד עם שודדי ים מאלטאים). הוא אפילו הזמין את היהודים לחזור לטבריה. אלפים מצאצאיו הישירים, הזיידאנים, חיים כיום בגליל.

חג לאומי לכבוד ד'אהר אל עומר לא ישכך את הכאב, ולא יפיג את הצער. אבל הוא אולי יגוון קצת את מוזיקת הרקע. אפשר אפילו לקרוא לו, בעברית לפחות, "יום הנסיך". ואם למלך ג'ורג' יש שני רחובות, אולי גם לנסיך הגלילי מגיע אחד, למשל בחיפה, בואך הנמל.

כך זה לפחות נראה על גדות הפוטומק.

רשימות קודמות של יואב קרני, כולל אחת ארוכה על ד'אהר אל עומר (משנת 2001), אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com, וגם למצוא בארכיון המקוון של "גלובס"