הנקראות ביותר

תיאטרון האבסורד: הראיון האחרון של ג'וליאנו מר-חמיס ל"גלובס"

עזר לעם הפלסטיני ונרצח ע"י הטרור הפלסטיני: השחקן ומייסד תיאטרון החופש העניק את הראיון האחרון איתו למדור התרבות ב"גלובס" ■ "ההנהגה בג'נין מצפה שאציג מחזות מחאה נגד הכיבוש הציוני, אבל לי חשוב לעסוק בחומרים הנוגעים בקיום היומיומי של האנשים החיים במחנות הפליטים"

ב-2 בספטמבר 2010 נפגש כותב שורות אלה עם השחקן-במאי ג'וליאנו מר-חמיס בקפה מסדה בחיפה. המקום בו קיים בקביעות פגישות עבודה הקשורות לפעילות השוטפת של תיאטרון החופש שהקים וניהל במחנה הפליטים בעיר ג'נין, בה התגורר בארבע השנים האחרונות לחייו, וכן בימוי הצגות תיאטרון במוסדות תרבות ערביים-ישראליים בהם תיאטרון אל-מידאן בחיפה.

מר-חמיס הסכים לקיים את הראיון לקראת השתתפותו המתוכננת, דאז, בסימפוזיון המרכזי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר סביב שאלת החרם התרבותי על ישראל. כמה ימים מאוחר יותר חזר בו והחליט לא להגיע לאירוע, וכך נגנז רוב הטקסט המקורי של הראיון שבעקבות הירצחו של מר חמיס אמש הפך לאחרון שהעניק לכלי תקשורת ישראלי. התכנים המלאים מתוך ראיון זה מובאים כאן לראשונה.

הכריזמה החייתית של ג'וליאנו מר-חמיס בלטה כבר בשניות הראשונות לפגישה. למרות שנכח בקפה מסדה כלקוח קבוע, בפועל התייחסו אליו עובדי המקום כאל בעל בית ומיהרו להיענות לכל הוראה שלו. על מסך המחשב הנייד שלו מיהר להציג את האתר הרשמי של תיאטרון החופש, הכולל תמונות ותיעודי וידיאו מתוך הצגות שחלקן הועלו בחו"ל וזכו לשבחים. חמיס סיפר בעיניים נוצצות מהתרגשות על בניית אולם הבית החדש שיכיל יותר מ-400 מקומות ישיבה, בנוסף לאולם המקורי הכולל כ-250 מושבים. עם זאת, מר חמיס היה מודע היטב לכעס שעוררה פעילותו התרבותית בקרב גורמים קיצוניים, בעיקר דתיים, בג'נין.

"הם לא אוהבים את התכנים במחזות שאנחנו מעלים", אמר אז, "לא שמישהו מהם הגיע אי פעם לתיאטרון וצפה בהצגה. עבורם, עצם העובדה שהמקום קיים היא מטרד בלתי נסבל. לפני שנתיים שרפו לנו את דלתות האולם והיינו צריכים לשפץ. למזלנו, יש לנו הגנה מאנשיו של זכרייה זביידי (לשעבר המנהיג הצבאי של גדודי חללי אל אקצה בג'נין וחברו הקרוב של מר-חמיס ט.פ). ההנהגה בג'נין הייתה רוצה להכתיב אילו תכנים להעלות בתיאטרון. הם מצפים שאציג מחזות מחאה נגד הכיבוש הציוני, אבל לי חשוב יותר לעסוק בחומרים הנוגעים בקיום היומיומי של האנשים החיים במחנות הפליטים. בעוני, במצוקה התרבותית והחינוכית, בדרך בה קיצונים דתיים מנצלים את הקשיים האלה כדי למשוך עוד ועוד נערים למעשים קיצוניים. אז אני מרגיז שם הרבה אנשים, שגם ככה קשה להם לקבל מה שהחלטתי לעשות".

"מנסה לתת אלטרנטיבה"

"לא עושים החלטה כזו ביום", משחזר מר-חמיס את התהליך שליווה את החלטתו להעתיק את חייו לג'נין. "מבחינה חומרית הרי הגעתי למצב בו היו לי חיים די נוחים, עם משכורת קבועה של 30 אלף שקל בתיאטרון הלאומי הבימה ואחר כך גם בתיאטרון חיפה. אהבתי את החיים האלה בישראל ואני עדיין מתגעגע אליהם. בג'נין אני לא יכול לצאת לשתות בפאב בשלוש לפנות בוקר בהחלטה של רגע. הכי קרוב שאני מגיע למונח 'לצאת לבלות' זה לנסוע לשכם. בשנה האחרונה הועלתה האופציה שאגלם תפקיד מרכזי בתיאטרון הקאמרי. זה לא הסתדר בגלל לוחות זמנים, אבל התפתיתי ועקרונית אני לא פוסל את האפשרות שיום אחד אחזור לתיאטרון הישראלי אם התפקיד יהיה מאתגר דיו.

"הבעיה שלי עם התיאטרון בישראל הוא התכנים, שבעיני הופכים רדודים ומשעממים משנה לשנה. הקאמרי עוד מנסה מדי פעם להעלות מחזות עם אמירה אמיתית ולא מתפשרת, כמו 'רצח' של חנוך לוין או 'פלונטר' של יעל רונן, אבל פרט למקרים הבודדים האלה אני עד לתהליך התקרנפות שרק צבר תאוצה. הכול שטחי, בידור זול להמונים. התגובות שעורר מכתב האמנים שהתנגדו להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל מדברות בעד עצמן. מצפים משחקנים שיהיו בדרנים נטו, וכאשר הם מביעים דעה רוצים להוקיע אותם מהחברה.

"אני מכיר את זה על בשרי יותר טוב מכולם. הרי הייתי המחרים הראשון. ההצגה האחרונה בה השתתפתי בתיאטרון חיפה הייתה 'מדלן', לפני שבע שנים, ובהצגות האחרונות כבר גירדתי את התחתית. אנשים בקהל קראו לי 'טרוריסט'. הקיר הרביעי נשבר. שחקן לא יכול לעמוד באנרגיות שליליות כאלה".

- נשמע כאילו עזבת לג'נין מחוסר ברירה.

"לא. זו הייתה החלטה מודעת, גם אם לא קלה. לקחתי איתי לשם בת זוג ושני ילדים, וזה לא היה קל עבורם ללכת אחרי למקום בו איכות החיים היומיומית שלהם נמוכה בהרבה. לא יכולתי יותר לחיות עם שקר בנפשי. הייתי חייב לקבל החלטה מוסרית באיזה צד של המחסום אני רוצה לעמוד. זה של החייל עם הנשק, או זה של הנערה חסרת המגן שחיי היומיום שלה ממילא קשים מנשוא".

- והיו רגעים, בארבע השנים האחרונות, בהם התחרטת על המהלך הזה?

"עשיתי מה שעשיתי מתחושת שליחות, כי אני לא נאיבי ויודע שפיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יגיע בימי חיי ואולי גם לא בימי חייהם של ילדיי. אני עושה מה שאני עושה עבור תושבי מחנה הפליטים בג'נין כאן ועכשיו. ביומיום אני מנסה לתת להם אלטרנטיבה. וכן, יש רגעי משבר בהם האמונה מתערערת, אבל אז מגיע אירוע כמו מכתב האמנים נגד ההופעות באריאל. הסערה שהוא עורר הזכירה לי איפה אני חי ולמה. עד היום היה הסכם לא כתוב לפיו כל צד, לפחות בכל הנוגע לחיי התרבות, יפעל בשטח שלו. עכשיו גם זה מתערער, כי ברור לי שלמרות המחאות האולם באריאל יפעל ויועלו בו הצגות".

- חשבת להזמין שחקנים ישראלים להופיע בתיאטרון החופש בג'נין?

"לא. בשביל מה? לא רוצים אותם שם. מי יבוא לצפות בשחקנים הנכנסים לעיר ויוצאים ממנה מלווים ברכבים צבאיים ובחיילים נושאי נשק"?

בשנים האחרונות התנזר ג'וליאנו מר-חמיס כמעט לחלוטין ממשחק מול מצלמה, פרט לכמה סרטים תיעודיים שבהפקתם היה מעורב. בשנה האחרונה לחייו חרג ממנהגו, לטובת תפקיד קטן בסרט המדובר "מיראל" של הבמאי ג'וליאן שנבל שיצא למסכים בארצות הברית לפני שבועיים. הוא מגלם את השייך סבאח', המסייע להינד חוסייני (השחקנית ילידת נצרת היאם עבאס, ט.פ) לגייס כספים לתפעול בית היתומים שהקימה למען ילדים פלסטינים שאיבדו את הוריהם. באופן אירוני וטרגי, זה היה התפקיד האחרון שגילם. ניסיונו לסייע לאותם נערים ונערות תושבי ג'נין למצוא פתח לחיים טובים יותר מחוץ למעגל הדמים הסתיים אתמול במותו.

ג'וליאנו מר-חמיס הותיר אחריו אשה (בהיריון מתקדם) ושני ילדים.

הוא ייקבר מחר (ד') ב-15:30 בבית העלמין בקיבוץ רמות מנשה לצד אמו ארנה. מחר החל מ-11:00 יוצב ארונו על במת תיאטרון אל-מידאן בחיפה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות