הסיני המכוער

הסתייגות: "הסיני המכוער" אינו ניסיון לעשות סיווג אתני, או להכתים קולקטיב. הוא רק פרפרזה על ספר מפורסם, "האמריקאי המכוער", אשר יצא לאור לפני שישים שנה ויותר. הוא תיאר דמויות בדיוניות בארץ בדיונית, אבל לא היה קשה לזהות דיפלומטים, יועצים צבאיים וסוכני ביון של ארצות הברית בדרום וייטנאם. זה היה עוד לפני שהאמריקאים שקעו עד צוואר בביצות של הודו-סין. הספר הקדים להזהיר אותם מפני התוצאות של כוחניותם, יהירותם והתבדלותם החברתית. הן הגבילו את יכולתם להבין - והן הוציאו את דיבתם רעה.

אמריקה הייתה פופולרית מאוד, מקור של השראה ויעד של השתוקקות. אמריקאים היו פופולריים הרבה פחות. "משום מה", אומר אחד מגיבורי הספר, אסיאני, "האמריקאים שאני פוגש כאן אינם דומים לאלה שהכרתי בארצות הברית. דומה ששינוי מסתורי פוקד אמריקאים היוצאים לארץ זרה".

הסיני, כמו האמריקאי, אינו מכוער (או יפה) יותר מזולתו. אבל התנהגותה של סין הרשמית טבועה בסימנים מובהקים של כיעור. קצת קשה לראות בה משתתפת חדשה ולא מנוסה. קיסרות סינית אדירה הייתה קיימת עוד בזמן אוגוסטוס קיסר, לפני אלפיים שנה. ספנים סיניים נועזים יצאו לחפש ארצות רחוקות עוד במאה ה-14. אבל סין של ימינו היא בהרבה מובנים ארץ חדשה. בוודאי חדש הוא תפקידה המתרחב ביחסים הבין-לאומיים. כמו ארצות הברית באמצע המאה ה-20, גם סין של זמננו חסרה ניסיון, הבנה ורגישות. אין זה אלא עניין טבעי.

יש הבדל חשוב אחד: ארצות הברית של "האמריקאי המכוער" הייתה דמוקרטיה; סין היא דיקטטורה, שצדדיה המרושעים ביותר חוזרים ומתגלים בשבועות האחרונים. בדמוקרטיות יש הגבלות טבעיות על כוחה של המדינה, באמצעות ביקורת או באמצעות בחירות. התנהגותה הבין-לאומית של סין צריכה לעורר אי-נוחות, בין השאר מפני שהיא אינה נתונה לוויכוח של ממש בתוך סין. יש כמובן דעת קהל בסין, ונשמעת ביקורת, לפעמים נוקבת מאוד, בענייני פנים מסוימים; אבל הביקורת היחידה הנשמעת בענייני חוץ, אם בכלל, היא בעלת טונים לאומניים אגרסיביים, שלא לומר היסטריים.

היא הזריקה את הרעל

בימים האחרונים של החודש שעבר עצרו הפיליפינים את נשימתם. שלושה עובדים פיליפינים זרים בסין נידונו למוות על הברחת סמים. גזר הדין עמד לצאת לפועל ביום האחרון של החודש. הממשלה במנילה הודיעה לסין שיש לה ממצאים חדשים. אפשר שהממצאים האלה ינקו את אחד הנידונים מעוון, אולי אפילו את שלושתם. נשיא הפיליפינים ביקש מסין לעכב את ההוצאה להורג. רק לעכב. הכותרת הראשית באחד מעיתוני מנילה הכריזה, "אומה שלמה עומדת על ברכיה". הואיל וכל-כך הרבה פיליפינים רועים בשדות זרים, שלומם הוא עניין רגיש מאוד, הקרוב אל לבם של עשרות מיליונים.

מה עשתה סין? היא הזריקה את הרעל במועד, על-פי המתוכנן. אין חולק על זכותה של סין לאכוף את חוקיה נגד הברחת סמים. שורת ארצות באסיה עושות כן, בחומרה רבה. אבל מדוע לא יכלה להעמיד פנים קצת יותר אנושיות, ולחכות? הפיליפינים יצאו מגדרם, לפחות עד לאחרונה, להתחשב ברצונותיה של הרודנות הסינית. הם היו מן המעטים בעולם שהחרימו את הטקס באוסלו, בסוף השנה שעברה, שבו הוענק פרס נובל לשלום לאסיר-מצפון סיני.

גם כאשר סין מקימה מאות מכוני קונפוציוס ברחבי העולם להפיץ את תרבותה העשירה, גם כאשר היא מפזרת הון עתק להעלות את הפרופיל שלה בשוק המדיה הבין-לאומי (ערוץ חדשות בלוויין 24 שעות ביממה, שירותי חדשות פיננסיים, מוספים מיוחדים בחשובי העיתונים בעולם במימון ממשלתי) - היא מצליחה לעורר פחד ורתיעה. מנהיגיה אולי חושבים בסתר לבם שאין זה רע כל-כך לעורר פחד, אבל הדיפלומטיה הבין-לאומית שלהם מעוררת את הרושם שהם דווקא היו מעדיפים אהדה אותנטית.

"כוח רך" לא כל-כך

פרופ' ג'וזף נאיי מאוניברסיטת הרווארד הוא בעל זכויות היוצרים על המושג "כוח רך" (תרגום מילולי, ולא מוצלח, של soft power). עניינו של הכוח הרך הוא הניסיון לקנות השפעה ולקדם אינטרסים באמצעים ידידותיים: השקעות מסיביות, יוזמות דיפלומטיות, מלגות לימוד, עידוד תיירות וכיוצא בזה.

פרופ' נאיי הוזמן לאחרונה להרצות באוניברסיטת בייג'ין על הכוח הרך. סטודנט סיני שאל אותו מדוע סרטים הודיים עושים חיל גם מחוץ להודו, אבל סרטים סיניים מעוררים עניין מוגבל. הפרופסור השיב לו שהאטרקטיביות של כוח רך ניזונה מהישגיה של "החברה האזרחית" בכל ארץ. אם סין רוצה לשאת חן בעיני העולם החיצון, היא צריכה להסיר את הצנזורה על מחשבה חופשית.

סקר אחרון של הבי.בי.סי על דימויה הבין-לאומי של סין מאשר במידה רבה את עצת נאיי. בעוד שסין נהנית מאהדה ברוב חלקי אפריקה ואמריקה הלטינית, היא מעוררת רושם שלילי בהחלט בארצות הברית, באירופה, בהודו, ביפן ובדרום קוריאה. כוחניותה של סין ויהירותה מהלכות אימים על שכנותיה המיידיות במזרח אסיה. הן נתלות עכשיו על צווארה של ארצות הברית, בתקווה שהיא תהיה משקל נגד לסין. "קנדה ומקסיקו אינן מחפשות בריתות אסטרטגיות עם סין כדי להתגונן מפני ארצות הברית", הסביר פרופ' נאיי באנלוגיה מעניינת, אם גם לא מושלמת.

בשבועות האחרונים המשטר בבייג'ין מעורר רושם שהוא שרוי בפניקה, אף כי ספק אם יש לה מקום. מאז התחיל אביב העמים של המזרח התיכון, מדינת-המשטרה הגדולה ביותר בעולם קומצת אגרוף פלדה לנוכח החלוש שבציוצי טוויטר (או מקבילותיו הסיניות). גלי מעצרים הדהימו את קהילת הדיסידנטים ושוחרי זכויות האדם. עורכי דין מושלכים לכלא, מבלי שאיש מסביר מדוע, ומה יקרה להם, ואיך אפשר להתעניין בשלומם.

האנרגיה העצבנית

אין לך עניין מבהיל יותר מן האנרגיה העצבנית של ארץ, שעולה בחיפזון אל שיאים היסטוריים מבלי שהתכוננה. ההישגים הכלכליים של סין הם כמובן פנומנליים. זכויות אדם אינן נמדדות רק בחופש ביטוי, אלא גם בחופש מרעב ומעוני. במובן הזה, סין רשמה הישגים עוצרי נשימה. אבל היא מעוררת את הרושם שהעידן החדש הזה בתולדותיה מהול ביותר מדי מרכיבים תרבותיים ופסיכולוגיים של עידנים קודמים.

כבר היו דברים מעולם: יפן הקיסרית טיפסה במהירות מסחררת מפיאודליזם מסתגר אל מעמד של מעצמה בין-לאומית. בתוך חצי מאה היא יצאה למלחמות התפשטות, כבשה וסיפחה; בתוך 75 שנה היא ניסתה לכבוש את האוקיינוס השקט בואך לוס אנג'לס. פרוסיה ניסתה להשתלט על אירופה רק 45 שנה לאחר שאיחדה את גרמניה, עם תוצאות קטלניות. כמו כל ההשוואות ההיסטוריות, גם זו מוגבלת וחלקית, אבל אולי אינה מופרכת מעיקרה.