מיוחד: הפתרונות שיצילו באמת את מע' הבריאות הציבורית

יש מי שאומר כי הצגת השר"פ (שרותי רפואה פרטיים) כפתרון קסם לתחלואי מערכת הבריאות הציבורית היא כמעט אחיזת עיניים. מנהלי בתי החולים הממשלתיים, וברבש בראשם, טוענים כי הדבר יכניס הרבה מאוד כסף למערכת ויאפשר להם להשאיר את המומחים והבכירים אצלם "בבית", בעוד שכיום הם נוהרים אל הפרקטיקה הפרטית אחר הצהריים.

אלא שבעיני אחרים, זה התירוץ בו הם משתמשים כדי להצדיק "תיירות רפואית" - תעשייה שמגלגלת מיליונים בתוך בתי החולים הממשלתיים. התעשייה הזאת מאפשרת להם לבצע ניתוחים פרטיים באזרחים זרים, ללא תורים ותוך מתן אפשרות בלתי-רשמית לבחור את המנתח. משרדי הבריאות והאוצר מעלימים עין עד כדי תמיכה נלהבת בתעשייה הזאת, משום שהכסף הזה מאפשר למדינה להכניס פחות את היד לכיס.

באותו תירוץ ממש השתמשו מנהלי בתי החולים כדי להקים את "תאגידי הבריאות", או בשמם השני "קרנות המחקר". התאגידים הללו נועדו כדי לשלם למומחים ולבכירים בשעות שלאחר הצהריים, כדי להשאיר אותם במערכת. השר"פ, אגב, ישאיר רק חלק קטן מהמומחים אחר הצהריים, רק שכבה דקה של כירורגים. הרופאים במחלקות הפנימיות, שלא לדבר על המתמחים, לא ייהנו מהלוקסוס הזה. אז מה עוד יכול להציל את המערכת?

חיוב מומחים בתורנות

אחת הבעיות הגדולות במערכת הציבורית היא שלא ניתן למצוא כמעט רופאים מומחים, בוודאי בכירים, לאחר שעות הצהריים ובסופי שבוע. הדבר נובע מהעובדה שמומחים לא מחויבים לבצע תורנויות, ולכן עיקר הנטל נופל על המתמחים. לא רק שהם עובדים מסביב לשעון, איכות הרפואה צונחת למעשה לאחר השעה 16:00.

במשרד האוצר מבקשים מזה שנים לחייב גם את המומחים בתורנות. הם מציעים שהחיוב יעשה רק בנוגע למומחים צעירים יחסית, ומוכנים לאפשר אפילו למומחה ללון בביתו לאחר השעה חצות. בהסתדרות הרפואית התנגדו לכך במשך שנים, אך כיום מסכימים בארגון אבל בתנאי אחד - להכפיל את תעריף התורנות של מומחה ביחס לזה של מתמחה. באוצר מוכנים לתוספת של 10%, אבל למען המערכת הציבורית מוטב אילו שני הצדדים יפגשו איפשהו באמצע.

מודל Full timer

לא כל רופא במערכת הציבורית יכול או מעוניין לרוץ אחר הצהריים בין קליניקות פרטיות. חלק גדול מהרופאים מעוניינים לעבוד במערכת הציבורית בלבד, אבל השילוב בין שכר נמוך יחסית לסקטור פרטי שקורץ, גורם גם להם לקחת חלק בריצה הזאת. מודל ה-Full timer מציע שכר גבוה יותר לרופאים שמוכנים להתחייב: אנחנו עובדים רק במערכת הציבורית.

באורח פלא, שני הצדדים למו"מ מציעים את המודל הזה. איפה הבעיה? במשרד האוצר דורשים כי התנאי ליישום המודל יהיה חיוב הרופאים בהחתמת שעון נוכחות. מדובר בדרישה לגיטימית ביותר, דרישה של כל מעסיק כיום במשק, אבל הרופאים רואים בזה עלבון. "אנחנו לא עובדים במוסך", הם אומרים. בנוסף, הם טוענים כי החתמת השעון תביא לפגיעה במעמדו המיוחד של הרופא בבית החולים. כלומר שחלילה הרופא לא יחתים שעון כמו האחות או הסניטר.

למרות הגישה המתנשאת משהו שמציגה ההסתדרות הרפואית, מוטב אם משרד האוצר יוותר על ההתניה הזאת. המודל הזה ראוי מאוד, ואם בהצלת המערכת הציבורית עסקינן, על השעון שיילחמו בפעם הבאה.

מודל דפס

מנכ"ל שירותי בריאות כללית, אלי דפס, מציע מודל נוסף שיפעל במקביל למודל ה-Full timer. למעשה, זהו המודל הקרוב ביותר לשר"פ, רק בלי אלמנט האפליה. דפס מציע לקבוע תשלום מיוחד שיינתן למנתחים בכירים שיבצעו ניתוחים לאחר שעות הצהריים, כל זמן שהם בדרג של מנהלי יחידות, מנהלי מחלקות וסגניהם. כלומר, אותם בכירים שמבצעים כיום את כל הניתוחים במערכת הפרטית.

בשונה מהשר"פ, דפס מציע כי התשלום למנתחים יינתן על כל ניתוח שמתבצע לאחר שעות הצהריים על בסיס רשימת התורים הרגילה, בלי ליצור "רשימה מיוחסת" של חולים ששילמו לשם כך. דפס מודה כי התשלום שיוצע לבכירים ודאי לא יתחרה אחד לאחד עם התשלום שניתן להם במסגרות הפרטיות, אולם לדעתו הביטחון הכלכלי שמאפשר להם מודל כזה תוך הימנעות מ"טרטור" בין קליניקות פרטיות, ישאיר הרבה בכירים בכותלי בתי החולים הציבוריים אחר הצהריים.

תאגוד בתי החולים

אם כל החטאים במערכת הבריאות נובעת מהעובדה שמשרד הבריאות מחזיק בכפל כובעים: מצד אחד הוא הבעלים של בתי החולים הממשלתיים, ומצד שני הוא הרגולטור. בכובעו כרגולטור הוא אמור, למשל, להירתע ממודל כמו שר"פ ותיירות רפואית שפוגעים באלמנט השוויון בתוך המערכת הציבורית, אבל בכובעו כבעלים - הוא דואג לכסף. כל כסף פרטי שנכנס למערכת זה פחות כסף ממשלתי.

כפל הכובעים הזה יוצר שורה של עיוותים רבים בתוך המערכת, ומוטב לאמץ את ההצעה הישנה שלפיה כל בי"ח ממשלתי יהפוך לתאגיד עצמאי, תחת פיקוחו הרגולטורי של המשרד. באופן אירוני, למרות ההתנגדות של ברבש לתאגוד, הוא עשוי ליהנות ממהלך כזה אם הוא יעבור. הסיבה: חוות הדעת המשפטית שבידי המדינה קובעת כי אם בתי החולים לא יוגדרו עוד כממשלתיים, ניתן יהיה לקיים בהם שר"פ - בדיוק כפי שמתקיים השר"פ בביה"ח הדסה, שנמצא בבעלות עמותה.

הנשק היקר של הרופאים: קמפיין רגשי

שלא כמו העובדים הסוציאליים, ששילבו בין יחסי ציבור אינטנסיביים להפגנות המוניות בשטח, לרופאים יש נשק נוסף משמעותי: קמפיין פרסומי. מאות אלפי שקלים, על פי הערכות, יצרו קמפיין רגשי, שלא לומר קמפיין הפחדה. כך, באחד השלטים שמוקמו בצירי תנועה מרכזיים, נראה תינוק בוכה ותחתיו הכיתוב: "כשאין מספיק רופאים בפגייה, אין מי שיטפל בתינוק שלך".

לזכותם של הרופאים צריך לומר שזה לא רחוק מהמציאות: מצב הפגיות בארץ קטסטרופלי בשל מחסור חמור במומחים בתחום, על רקע העדפה של רופאים צעירים להתמחות בתחומים אחרים, לרוב בתחומים "מכניסים" יותר עם פוטנציאל לעיסוק בפרקטיקה פרטית. בשלט אחר נראית קשישה על מיטת אשפוז, ותחתיה הכיתוב: "כשאין מספיק רופאים במיון, אין מי שיטפל באימא שלך". את הקמפיין הזה יצר משרד הפרסום גיתם, במימון מלא של ההסתדרות הרפואית בישראל.

קמפיין כזה מצד איגוד מקצועי שמנהל מאבק, אינו יוצא דופן. איתי בן חורין, אסטרטג ממשרד בן חורין אלכסנדרוביץ', אמון על ה"כמעט קמפיין" של עובדי מכתשים אגן, בשבוע שבו נודע להם כי נוחי דנקנר, בעל השליטה, מקיים מגעים מתקדמים למכירת החברה לתאגיד סיני. "נוחי, תהיה ציוני. 4,000 משפחות לא מוכרים לסינים" - זו המודעה שהופצה לעיתונאים. דנקנר לא בזבז זמן, ובתוך זמן קצר "סגר" עם ההסתדרות הסכם שמבטיח לקבוצה גדולה של עובדים ותיקים תנאי פרישה מיטיבים, בצד הבטחה שלא להעתיק את המפעל לחו"ל בפרק זמן של שבע שנים.

קמפיין שכן יצא לפועל בסופו של דבר, על-ידי איתי בן-חורין, הוא זה של ארגון נעמת, המתנגד להעלאת גיל הפרישה לנשים. במודעות שפורסמו בעיתונים, בעלות של כמה מאות אלפי שקלים, הוצג שר האוצר יובל שטייניץ כמתאגרף, ולצדו הסלוגן: "עכשיו הוא מכה גם את הנשים". לבן-חורין אין ספק שהקמפיין עבד: "בתוך זמן קצר ובלי המון כסף הצלחנו לעשות הרבה רעש. בשורה התחתונה בוטלה ההעלאה האוטומטית של גיל הפרישה והוקמה ועדה לבחינת הסוגיה - שזה בדיוק מה שביקשנו", הוא אומר.

לדבריו, לא קל לוועד עובדים לפתוח בקמפיין נגד המעסיק, במיוחד אם מדובר בקמפיין אגרסיבי. "תמיד יש דילמה אם לבוא עם פטיש או דווקא עם חיבוק, ותתפלא לשמוע אבל רוב הוועדים מעדיפים את החיבוק למרות התדמית המיליטנטית שלהם. לכאורה קל יותר לתקוף את המדינה כשהיא המעסיקה ולא גורם פרטי, אבל במקרים רבים מפחדים לתקוף את המדינה כי פירוש הדבר לתקוף את השרים שאמורים בסוף לאשר לך תקציבים", הוא מוסיף. לדבריו, לוועדים הגדולים יש קופה פנימית שמאפשרת להם לנהל קמפיינים כאלה, ולעתים הוועדים מגייסים מהעובדים כספים במיוחד לצורך המאבק - כפי שהתחילו לעשות במכתשים. יצוין, כי הפרשות העובדים לקופת הוועד נעשות לרוב כאחוז מסוים מהשכר, כך שבאופן טבעי במקומות עבודה שבהם השכר גבוה, קופת הוועד עשירה יותר.