האינטואיציה עולה על הכול בתחום הזה

מה רוצה אקירוב ברכה: "אנחנו לא בנויים ליחסי ציבור. יש לנו אנרגיה מוגבלת ואנחנו מעדיפים להתעסק באדריכלות ולא בזה. אנחנו מהדור הקודם, מהדור שמצפה שהעבודות ידברו בעד עצמן". מיכאל: "אם הייתי מאמין שיחסי ציבור יביאו לי עבודה, הייתי עושה יחסי ציבור, למה לא? אבל אני לא מאמין שיביאו. דרך יח"צנים נקבל אולי פרויקט מאקירוב, ושלא תהיינה אי הבנות - איני מתנגד חלילה לקבל פרויקט מאקירוב, אם הוא יסכים לעשות את מה שאנחנו נרצה. אבל הוא לא יסכים, כנראה. סירבנו לבניית מבנה במרכז הבינתחומי בהרצליה, כי לא היינו בטוחים שרייכמן הוא קליינט שנצליח לעבוד אתו".

לעשות ביזנס ברכה: "רוב העבודה במשרד היא ציבורית, בניינים שקיבלנו בתחרויות, כמעט ואין אצלנו תכנון של בנייה יזמית. אנחנו רגילים שפונים אלינו להשתתף בתחרויות ממוסדות, שיש בהן שיפוט מקצועי וכל היתר, ולא שמבקשים מאתנו 'לתת הצעה', כפי שביקש רייכמן". מיכאל: "מעולם לא רצינו לעשות ביזנס. לחיות מזה - כן, להרוויח - כן, אבל לא חשבנו 'ביזנס'. אם הייתי רוצה לעשות ביזנס, היינו הולכים לתחומים אחרים".

גודל לא קובע "המטרה שלנו הייתה לעבוד, ממש לעבוד, בעצמנו, לתכנן. לא לנהל משרד שעובדים בו 50 אדריכלים, כי אז באמת הרבה אנרגיה הייתה הולכת על יחסי ציבור. אם רוצים להיות ארכיטקטים ולעבוד בזה, אז משרד גדול זה לא זה. המשרד עובד כמו סטודיו, כולם אדריכלים, כולם שותפים, לכול אורך השנים לא היה כאן מנהל משרד ולא מזכירה. כשיש משרד גדול, הזמן מושקע בניהול, בלהשיג כסף, ובדברים דומים שגוזלים מהעבודה המקצועית".

אדריכל כמו רופא ברכה: "תחרות אדריכלית גוזלת כסף ומשאבים רבים. כל תחרות עולה לנו בין 30 ל-70 אלף דולר. אנחנו לא משתתפים בתחרויות שבהן מבקשים מהמשתתפים לציין שכר טרחה, כי צריך לבחור אדריכל כמו שבוחרים רופא: איש לא בוחר בין רופאים לפי גובה שכר טרחתם, אלא לפי איכות טיפוליהם ותוצאות עבודתם. אנחנו גם מעדיפים תחרויות אנונימיות. היו תחרויות שלפי הרכב השופטים, לא זו שידענו שאנחנו לא נזכה, ידענו בביטחון מי כן". מיכאל: "שלא נדע איזה מונקי ביזנס הולך בתחרויות לא אנונימיות".

העבודה בזוג מיכאל: "לי יש עיקרון אחד: שברכה תחליט. היא הדמות הדומיננטית. היא פיתחה אותי כאדריכל. יש פרויקטים שאני מנסה לשכנע אותה לעשות אחרת, אבל היא זו שמחליטה לבסוף, ואני חושב שהיא משתדלת שלא לעשות דבר שאני מאד אתנגד לו".

בזכות הכישרון ברכה: "לא חיפשנו עבודה מעולם. היה לנו רצף זכיות (בתחרויות אדריכליות לבניית מבני ציבור - מ"מ) והן אלו שעשו את עשה את המשרד למה שהוא". מיכאל: "אני לא יודע לדפוק בדלת ולבקש עבודה. אלמלא היינו זוכים בכל התחרויות שזכינו בהן, אולי היינו נאלצים גם אנחנו לעשות אחרת. אבל לנו יש ברכה, שהביאה לכאן את הפרויקטים שהגיעו. לא היה לנו מזל בתחרויות, אין שום קשר למזל. היו לנו רק הכישרון והיכולת שלה, הכול בזכותם".

בזכות רם כרמי ברכה: "רם כרמי חולם, ישן ואוכל ארכיטקטורה. בעצם, רק כשעבדתי אצלו, במשרד השיכון, התפתחתי כאדריכלית. הגעתי אליו אחרי הלימודים, והוא פתח לעיני את מורכבות המקצוע, את הרגישות לפרופורציות של בניין, את בחינת היחס לסביבה שבה מוקם כל מבנה ומבנה. בלימודים לא קיבלתי את זה. כרמי נטע בי את האהבה הגדולה למקצוע. הוא היה, והוא עדיין, גייזר שופע רעיונות, שלפעמים, כן זה קורה, הם פורצים בלי סלקציה".

בזכות המשמעת ברכה: "עדה כרמי רצינית ויסודית כמו אחיה. האהבה שלה לפרטים, לחומר ולאור מורגשת בכול דבר שהיא נוגעת בו. הבניינים שלה שידרגו את קהילת האדריכלים המקומית באופן משמעותי". מיכאל: "לבניינים של עדה יש משמעת, בניגוד לבניינים של אחיה, שהם פרועים כיד הדמיון".

המסלול של יסקי "יש כלפי אברהם יסקי הערכה עצומה. ברכה עבדה אצלו. יש לו יכולות עצומות כאדריכל ויש בניינים שמוכיחים את זה. אבל הוא עבר תהפוכות מימיו כחלוץ ברוטליסטי ועד היום. הוא החליט להיות אדריכל גדול ונאלץ לענות על טעמים שלא היו שלו".

קופסת קונסרבים ברכה: "עיקרון השימור מופעל בתל אביב בצורה אוטומטית ועיוורת. צריך לשמר, למשל, את העיר העתיקה בירושלים, בניין שהוא אייקון בהיסטוריה, אבל בת"א, די שמבנה נבנה בתקופה מסוימת, כדי שיופעל עליו עיקרון השימור, בלי שייבחן בכלל הערך האדריכלי. זה מתכון לסטגנציה. מרבית האדריכלים שבנו בתל אביב באותה תקופה, לכאורה מפוארת, לא היו בדיוק מגדולי הדור". מיכאל: "תפקידה של אדריכלות ליצור עולם חדש, לא לשמר דברים. המאניה של השימור בתל אביב, היא אוזלת יד וברירת המחדל של אדריכלים שלא מאמינים שיוכלו לעשות טוב יותר מקודמיהם. התוצאה היא עיר בקופסת קונסרבים".

ריק מתוכן ברכה: "גם הרעיון שעלה באחרונה לשמר את מבנה הקיבוץ, הוא אווילי. הקיבוצים עוברים תהליכים חברתיים אדירי משמעות וצריך להתאים את הסביבה למבנה הקהילה החדש. מי שרוצה לשמר את מבנה הקיבוץ בלי לשמור על ערכיו, עושה צחוק מרעיון הקיבוץ ומרעיון השימור".

צמצום שטחים "יש שינויים בסביבה העבודה האנושית, שיש להם השלכות אדריכליות מרחיקות לכת: שינויים באופן העבודה של אנשים במשרדים, של חוקרים בחדרי מסחר, של צרכני מידע, של לקוחות במוסדות רפואיים ומשפטיים. למשל, שירותים רבים, כמו קביעת תורים רפואיים ואיסוף תוצאות בדיקות, הגשת טפסים לבתי משפט, פתיחת תיקים ותשלום קנסות, נעשים דרך האינטרנט - ולכן אין כבר צורך בחללי קבלת קהל גדולים כמו בעבר. זה מפנה שטח לשימושים אחרים: חדרי רופאים ואולמות המתנה לבדיקות, כי לרובן, בינתיים, עדיין האדם צריך להגיע פיזית".

עמדה ניידת "במשרדים עדיין מחזיקים בגישת תכנון הדורשת מקומות פיזיים לפי עובדים - מקום אחד ומסוים לכל עובד. הבעיה היא שהיום אנשים עובדים במקומות שונים: הם עובדים מהבית, הם עובדים באתרים שונים ובפונקציות שונות ברחבי הארגון. וזה באמת לא משנה איזה סוג ארגון, זה נכון לגבי כמעט כולם; הם עובדים הרבה אחד עם השני, בצוותים משתנים וזקוקים לחללים שיתאימו לעבודה משותפת של אנשים בהרכבים שונים".

אולם השופט "בבתי המשפט בישראל, המסורת היא שלכל שופט יש אולם והוא קשור אליו. זה בזבוז משאבים עצום, משום שכששופט יושב בהרכב עם שופטים אחרים - האולם שלו נותר ריק. בבית המשפט בחיפה, שבנייתו הסתיימה ב-2007, לא הצלחנו לשכנע את המזמינים (משרד המשפטים) לנתק את הקשר הזה. בירושלים, בהיכל המשפט שבנייתו עוד לא התחילה ונמצא בשלבי תכנון מתקדמים, כבר הצלחנו".

חדרו של החוקר ברכה: "אנחנו מנסים להביא את הבשורה גם למבני מעבדות באוניברסיטאות, וללא הצלחה. באקדמיה עדיין קנאים לחללים הפרטיים שמוקדשים לכל חוקר, למרות שהם עובדים הרבה מהבית, למרות שגם הם זקוקים מאוד לשטחים משותפים שבהם יוכלו לדון ולחלוק רעיונות. אנחנו מנסים להרחיב את השטח הציבורי על חשבון החללים הפרטיים, והמזמינים, באקדמיה, חושבים שזה בזבוז שטח".

בחזרה לאקדמיה של אפלטון "מיכאל: "גם הספריות ישתנו, על כך אני מאמין שאין מחלוקת. בעתיד המאוד קרוב לא יהיה, אולי כבר עכשיו כבר אין, צורך במחסני הספרים העצומים שקיימים באולמות הספריות שבאוניברסיטאות. ספרים יישארו כמוצגים מוזיאליים, למען הזיכרון הקולקטיבי, אבל הספרייה תהיה למקום מפגש בין קוראים - ובמקרה של מוסדות המחקר: חוקרים וסטודנטים. צריך לתכנן חללים שיש סיבה להגיע אליהם - אנשים לא יגיעו לספריה כדי לשאול ספר או לקרוא מאמר, שאותו אפשר להוריד מהאינטרנט. זה גם לא המדיה-טקים שנהפכו לפופולריים כגישה רעיונית, כי אנשים גם לא יגיעו בשביל לקנות סרט או מוזיקה, שגם אותם אפשר להוריד למחשב, או לטלפון הסלולרי מהרשת. כארכיטקטים אנחנו יודעים איך צומחים רעיונות. אנשים צריכים אינטראקציה עם קולגות, בשביל להוליד אותם וגם בשביל לפתח אותם. במבנים החדשים, שבעצם די מצחיק לקרוא להם 'ספריה', לא תתרחש פעילות הרכישה של האינפורמציה, אלא פעילות העיבוד שלה. פעילות עיבוד משותפת של קבוצות אנשים, בדיוק כמו באקדמיה של אפלטון".

לבנות מהר, למכור יותר מהר "יש דברים שנשארנו תקועים בהם בלי שום סיבה. למשל ארבעת כיווני האוויר בדירות מגורים, שהייתה להם סיבה אקלימית בעבר, אבל כיום, כשכולם מסתגרים במזגנים בין כה וכה, אין להם שום הצדקה. בתי המסדרון - שיש בהם רק שני כיווני אוויר, כמו באירופה ובערי מזרח ארה"ב, יחסכו שטח, ויוזילו את עלויות הדיור, ב-10% אולי אפילו ב-15%. אלא שהיום, בבנייה למגורים בישראל, קצב המכירה חשוב לא פחות מקצב הבנייה ואף יזם לא ייקח את הסיכון לתכנן משהו חדש ולנסות ולמכור אותו לקהל, שהוא בדרך כלל שמרני. רחוק היום שיעשה שינוי כלשהו בסכמת המגורים שנולדה כאן בשנות ה-50'".

דוקטורט מיותר מיכאל: "כשיצאתי ללימודים גבוהים, ההורים שלי לחצו שאלמד הנדסה, בזמן שאני בכלל רציתי להתקבל למתמטיקה ופילוסופיה. בסוף עברתי מהנדסה לאדריכלות, וכתבתי דוקטורט שבו ניסיתי להשליך מודלים מתמטיים מעולם חקר הביצועים, על תכנון אדריכלי. לדוגמא: פיתוח אלגוריתם שיתכנן את הסכמה היעילה ביותר לחדרי אשפוז, שתצמצם מרחק ותחסוך את זמן ההליכה של האחיות למטופלים. רק אחרי שסיימתי לחבר את התזה, הבנתי שהדוקטורט שלי חסר ערך לארכיטקטורה. את ליבת האדריכלות, אי אפשר להפוך למודל מתמטי. האינטואיציה עולה על הכול בתחום הזה, והיא מהירה בהרבה מכול מודל, אלגוריתם ומחשב". ברכה: "הלכתי ללמוד ארכיטקטורה בלי שמץ מושג מה זה. במחזור שלי הייתי כפר-סבאית מהפריפריה בין עירונים מובהקים כמו אילן פיבקו וברוך ברוך, והרבה זמן הרגשתי שהגעתי לשם במקרה". מיכאל: "ברכה נולדה כארכיטקט גמור, כמו סגנון Art Nuvo שנחשב בתולדות האמנות כסגנון שנולד 'גמור', בניגוד לסגנונות אחרים שהתפתחו בשלבים. הבניינים שתכננה, גם לפני עשר שנים - הם מושלמים".

No Logo ברכה: " אנחנו לא מותג אין לי שום בעיה שאחרי 120 לא יהיה 'חיוטין אדריכלים', המשרד לא חשוב לי כמשרד". מיכאל: "דני הוא בננו היחיד, והוא לא צעד בעקבותינו, וטוב שכך. הוא איש קולנוע, שעשה תואר ראשון בניו יורק והמשיך לדוקטורט בתחום, מזלו שהוא מנותק מאתנו, שהתפתח כאדם עצמאי. אין סיבה שיסחוב על כתפיו את עול ההצלחה והשם הנודע של הוריו. אני בעוד עשרים שנה אולי בכלל כבר לא אהיה, וכאן תמיד יישארו הבניינים".

העיר משנה פניה ברכה: "אחת הבעיות בתכנון עירוני היא משך הזמן שהוא דורש. זה נמשך כל כך הרבה שנים, עד שהמציאות עצמה משתנה, ולפעמים התב"ע, שהיתה טובה כשתוכננה, נהפכת לבלתי רלבנטית". מיכאל: "זה יכול לקרות גם לבניינים".

עד גזירת הסרט ברכה: "היו פניות ממשרדי אדריכלים מסחריים בחו"ל, שביקשו לשתף פעולה אתנו בהגשה לתחרויות, כדי להראות שהם עובדים עם מישהו שעושה 'ארכיטקטורה'. מניסיונם של אדריכלים אחרים שבנו בחוץ לארץ, אני מבינה שבדרך כלל מעורבות האדריכל הישראלי מוגבלת. הוא לא מגיע עם הפרויקט עד לשלב האחרון ואני רוצה להגיע עד גזירת הסרט בפרויקטים שלי". מיכאל: "מעולם לא כיוונו לבנייה בחו"ל. אין לי בעיה להתחרות עם כל סטארקיטקט בינלאומי ובלבד שהתחרות תהיה אנונימית".

אדריכלי המצגות מיכאל: "רוב האדריכלים הישראלים שבנו בחו"ל, הגיעו לפרויקטים דרך קבלנים ישראלים שעבדו איתם בבנייה בארץ וסמכו עליהם. הקבלנים גייסו את האדריכלים משום שהם עצמם לא ידעו אנגלית ולא הכירו את המנטליות האירופית, והאדריכלים שלהם ידעו לדבר יפה, להציג דברים כמו שצריך ולבנות מצגות והדמיות משכנעות".

עידן ההדמיות "אנחנו עוד עובדים במודלים פיזיים. בונים מודל ועוד מודל ועוד מודל - מהשלב הרעיוני, דרך בחינת החלופות, ועד בחינת כניסת האור והפרופורציות בין החללים. בנייה זה דבר פיזי, אי אפשר להסתפק בהדמיות במחשב. השימוש בהדמיות מחשב מרחיק את המתכנן ואת המתוכנן מהממשות האדריכלית שלו".

האופרה בפאריז ברכה: "אני עדיין מחזיקה בדעה שאדריכלות היא מקצוע לוקלי. קשה לתכנן לתרבות שלא מכירים". מיכאל: "ואם יציעו לנו לתכנן את בניין האופרה החדש בפאריז, לא תרצי? זה לא עניין אידיאולוגי, אם יציעו לנו - אני כבר אשכנע את ברכה".

הפועל הצעיר "פונים אלינו סטודנטים ובוגרים צעירים מכול העולם, שמבקשים לבוא ולעבוד במשרד, בסגנון שוליות של מייסטרים. יש בעיה: אם הם לא יהודים, אסור להעסיק אותם. הם יכולים לעבוד בהתנדבות, והם דווקא מוכנים, אבל לנו יש עיקרון שאנחנו לא עוברים עליו - אנחנו לא מעסיקים אנשים בחינם. אנחנו, אחרי הכול, מהשומר הצעיר".

הסטודנט הישראלי "סטודנטים ישראלים רוצים ללמוד את הטריק. ומה שמעניין היום את פרחי האדריכלות הצעירים זה לא איך זוכים בתחרויות, אלא איך נעשים גדולים, איך עושים כסף. הגיע לכאן אחד, בוגר צעיר, עבד כאן שלושה חודשים והחליט לעזוב. הסביר שאין לו סבלנות לכל הבדיקות האדריכליות - לתכנן עוד קונספט, להציע עוד אלטרנטיבה. הוא חיפש משרד יותר מסחרי, שדברים עובדים בו יותר מהר, "אני רוצה להצליח, הוא הסביר".

אויבי הבנייה ברכה: "אנחנו האדריכלים נהפכנו לאויבי הפרויקטים. ממצב שבו הכול נעשה בדברנו - נהפכנו לבורג ולא מאוד משמעותי ועוד אחד שנתפס כאויב הפרויקט. הקליינטים, היועצים, בעלי המקצוע ומנהלי הפרויקטים, תופסים את האדריכל כאויב, כגורם שצריך למדר, שלא יבוא חס וחלילה וישנה משהו בתוכנית או ישים לב למשהו שהשתנה בשטח. הקליינטים מעדיפים לקבל החלטות עם מנהלי הפרויקט, ורק שהאדריכל לא יתערב חלילה. האדריכלים עצמם אשמים בזה, הם נוקבים בשכר נמוך, ומקבלים יחס בהתאם".

ביקור בית ברכה ומיכאל חיוטין

ברכה ומיכאל חיוטין

גיל 63 ו-70

מצב משפחתי נשואים זה לזה 1.

השכלה מקצועית ברכה - בוגרת הפקולטה לאדריכלות בטכניון. מיכאל הוא דוקטור לאדריכלות.

פרסים וציונים לשבח אות העיצוב על ככר דייכן בקמפוס אוניברסיטת באר שבע (2009), פרס איגוד האדריכלים הבינ"ל על היכל המשפט בחיפה (2008), נכנסו לרשימת 150 האדריכלים הטובים ביותר בתקופה המודרנית, לפי הוצאת Taschen הגרמנית (2007). שני פרסי רכטר (1996, על תיאטרון גבעתיים, 2006 על היכל המשפט בחיפה) ועוד.

משרד קומה שנייה בשכונת מגורים בשכונת גבעת רמב"ם בגבעתיים. 200 מ"ר (כולל סגירת מרפסת). בין 7 ל-15 מתכננים, כולם אדריכלים, אין 'מנהלת משרד', אין אפילו מזכירה.

מגורים בית פקיעין, בצפון תל אביב, שהיו בו חמש דירות, שופץ בתכנונם והפך לשתי יחידות מגורים: באחת חיים שניהם, השנייה, מיועדת לבנם.

פרויקטים נצבים היכל המשפט בחיפה, תיאטרון גבעתיים, בית הסטודנט בחיפה, הגלריה לאמנות באוניברסיטת ת"א, בניין הסנאט באוניברסיטת ב"ג ועוד.

פרויקטים בתכנון מוזיאון הסובלנות, בית המשפט המחוזי ומבנה למכון ון ליר בירושלים, מעבדות ביוטכנולוגיה וגלריה אוניברסיטאית באוני' בן גוריון, בית ז'בוטינסקי החדש בסמוך לאוניברסיטת בר-אילן ועוד.

עוד ברכה היא אדריכלית הקמפוס של אוניברסיטת בן גוריון. שניהם חיברו את הספר "אדריכלות החברה האוטופית" על האדריכלות בהתיישבות העובדת בישראל, שראה אור בהוצאת מאגנס ותורגם לאנגלית.