זכות הציבור שלא לדעת

הבסיס החוקי-הפורמאלי להפעלת הצנזורה על התקשורת בישראל, הוא התקנות לשעת חירום משנת 1945. תקנות ישנות נושנות אלה אמורות להסדיר את סוגיית הצנזורה בישראל של המאה ה-21. קיימים דברי חקיקה נוספים, המסמיכים גופים כאלה ואחרים להפעיל ביקורת מוקדמת על פרסומים, אך אלה אינם עיקר.

"למרות ריבוי החקיקה בענייני צנזורה", משתף ד"ר דוד רונן, בספרו החדש, "רבים מן ההסדרים הם בבחינת אות מתה בספר החוקים".

תחת הפעלתם של הסדרים חוקיים אלה, נולדה בישראל, עוד לפני הקמתה, "ועדת העורכים". במדינה, המצויה בשלבי התהוות, נוטלת גם העיתונות חלק במאבק להשגת עצמאות לאומית ובייצוב המשטר. זו נוטה להזדהות עם מנהיגי התנועה הלאומית ולבטא קונצנזוס רחב, המלווה את מפעל ההקמה של המדינה, תוך קבלת "צנזורה מרצון". בספרו, מסביר רונן, כי אלה היוו כר נוח להקמתה של ועדת העורכים של העיתונות העברית הכתובה.

חברי ועדת העורכים נהנו ממעמד מיוחד בקרב חוגי השלטון הבכירים. הם הוזמנו לתדרוכים בנושאים רגישים (כמו ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה), שהועברו בידי אנשי שלטון בכירים, כראש הממשלה, שר החוץ, הרמטכ"ל וראש המוסד. במהלך תדריכים אלה, נמסר מידע, הנוגע לסודותיה הכמוסים ביותר של המדינה. בהיותם בעלי מעמד כה בכיר, שותפי סוד ממש, חשו חברי ועדת העורכים מחויבות ואחריות אישית וקולקטיבית שלא לפרסם מידע בניגוד לעמדתו של מוסר הסוד. נטייתם שלא לפרסם את שהם התבקשו שלא לפרסם, נבעה גם מרצונם שלא לאבד את מעמדם המיוחד והיוקרתי, שרבים נתקנאו בו.

הסכם ועדת העורכים

בין ועדה זו לבין רשויות צה"ל הושג הסכם, שבמסגרתו הוסדר אופן בירור מחלוקות בענייני צנזורה, ושהעניק לחברי ועדת העורכים סמכויות מפליגות בנוגע לכך. הסכם זה, שעודכן במהלך השנים, הסיר מעל העיתונים בישראל את אימת דיני העונשין.

יחסים מיוחדים אלה, שבין ועדת העורכים לבין שלטונות צה"ל, זכו לביקורת נוקבת, למשל, לאחר מחדל מלחמת יום הכיפורים. אפילו העיתונות-עצמה הכתה על חטא בגין אחריותה ליצירת שיח ציבורי דל, נעדר ביקורת, בענייני ביטחון, בשל שיתוף הפעולה שלה בהסתרת מידע, שהיה ברשותה, אודות כוונת האויב לפתוח במלחמה. הייתה זו אבן דרך, שלאחריה השתנו היחסים שבין העיתונות לבין הצנזורה.

בספרו החדש, נוקט המחבר גישה יוצאת דופן, בכך שהוא גורס, כי הסכם זה, שבין ועדת העורכים לבין צה"ל, כלל אינו חוקי, אף אינו ראוי מבחינה מנהלית וחוקתית, וקורא לבטלו.

תוך ניתוח מעמיק של המצב המשפטי בישראל, מאז ימיה הראשונים (ימי העיתון והרדיו הממלכתי) ועד כה (עידן הרייטינג והאינטרנט), והשוואתו למצב במדינות אחרות, מציע המחבר נוסחאות חדשות, מרעננות, אשר אף אם לא ניתן לקבוע, לבטח, שהן הן ואין בלתן, מן הראוי להקדיש להן תשומת-לב רבה.

לא רק על "הסכם ועדת העורכים" קורא המחבר תגר. בחדשנות ובתעוזה, ראויות להערכה, הוא קורא להקמת רשות צנזורה עצמאית, שלא תהיה כפופה לצה"ל, או לשר הביטחון. כפיפויות אלה פוגעות, לדידו, במעמדו ובשיקול-דעתו העצמאיים של הצנזור, למעשה פוגעות ביכולתו למלא כהלכה את תפקידו. לצד זאת, קורא המחבר להטמעתה של קוהרנטיות משפטית בשיקולים ובמבחנים, העומדים בבסיסם של צווי איסור הפרסום בענייני ביטחון.

בהקשר לכך, קורא (שוב) המחבר תגר, זו הפעם על "מבחן הוודאות הקרובה", הוא המבחן, המאפשר מניעה מוקדמת של פרסום. תחתיו הוא מציע מבחן חדש, המבוסס על "זכות הציבור שלא לדעת".

לדידו, יש להתייחס למידע כאל קניין ציבורי, המסור בידי השלטון, כנאמנו של הציבור.כאשר טובת הציבור מכתיבה שלא להיות חשוף למידע כלשהו, על הנאמן לפעול בהתאם, ולהסתיר ממנו אך ורק את אותו המידע, המגשים את הזכות הציבורית שלא לדעת. לא יותר, אך גם לא פחות. "לפי גישה זו", גורס המחבר, "הרשות השלטונית אינה מסתירה מידע מן הציבור, אלא רק מצייתת לרצונו".

"מאחר שהציבור במדינות המערב הליברליות הוא ציבור דעתן ומושכל, שאינו מוכן לוותר בקלות על זכותו לדעת, גבולותיה של הזכות 'שלא לדעת' צריכים להיות מצומצמים ביותר", מסביר המחבר. "זכות זו מכתיבה שיש להימנע מהתערבות בתהליך צבירתו של ידע או מידע בעל תכנים מסוכנים ולהסתפק במניעת הפצתו בדיעבד, לאחר שבא לעולם".

מודע לחדשנות שבהצעתו, צופה לה המחבר "חבלי קליטה קשים", וקשיים נורמטיביים ומעשיים כאחד. "אולם כל העקרונות המשפטיים החשובים צמחו על קרקע של אי ודאות", הוא מוסיף. "הדוגמה הבולטת היא, כמובן, עקרון תום הלב, שבתחילת הדרך עורר חששות, אך בהמשך הופנם הן על ידי המערכת השיפוטית והן על ידי הציבור הרחב". יומרני.

(דוד רונן, דיני צנזורה תקשורת, חופש הביטוי ובטחון המדינה; הוצאת פרלשטיין גינוסר בע"מ; 689 עמ').