אני ממציא חומרים. אני מרגיש כמו יו הפנר

אני לא יזם "מאז ומעולם אדריכלות הייתה ביזנס. צריך להתפרנס מזה, אבל אני לא איש עסקים, אני מוכר שירותים: שירותי ייעוץ, שירותי שרטוט ושירותי פיקוח. בזאת מסתכמות יכולותיי. אם יש באפשרותי להתפרנס מעבודתי בלי לקעקע שום ערך, ועדיין להתמודד עם התחרות ולהשיג את פלח השוק שלי, דייני. אני לא יזם ולא מחפש משקיע, אני מתייחס לעצמי כאל מי שמצטרף אל הלקוח, לא הוא אלי".

אני לא אמן "אין לי סגנון משלי. אני לא אמן, ואיני מצפה שהקליינטים יממנו את האמנות שלי. אני מייצר בתים לאנשים לאחרים. מראש אני בא לכל פרויקט מעמדה של מי שנותן 'סקנד אופיניון', אני יודע שדעתי היא לא הדעה היחידה, שהיא תתקבל רק בחלקה, ואני מנסה להגיע להרמוניה עם הלקוח, בידיעה שאנחנו שונים, אבל יש לנו - לי ולו - אותה מטרה להשיג".

דיני ממונות "כשאדם מחליט להשקיע בנכס, יש מבחינתו משמעות לשווי כשהוא קונה אותו ולאן שיגיע השווי שלו בעתיד. לצד מה שבעל הנכס רוצה להשקיע באיכות חייו, מגיע גם החשבון של מה שהוא משאיר, אחרי 120, לילדיו. באים אלי אנשים שיש להם רכוש - ירשו, קיבלו, הרוויחו, לקחו משכנתא - והחליטו לבנות עליו בית או עסק. אני לא רופא, שפותר לאנשים בעיות שצצו עכשיו, ולא פסיכולוג שבודק מאיפה הגיעו הבעיות. אני לא מתעסק בדיני נפשות, אני עוסק בדיני ממונות. כאדריכל אני מעלה את ערך הנכס לפחות לעשרים השנה הבאות, ואני מעלה אותו מאוד. אני מעלה ערך, כי אני ממותג כמי שמייצר איכות מאד גבוהה".

לעבור את שרם ופיבקו "הדוגמא המובהקת היא הפרויקט שעשיתי עבור צביה לבייב בסביון. הרעיון המקורי, שאנשים יקנו את המודל שהאדריכלים הציעו, ירד מהפרק, כי לבסוף התברר שהרבה יותר משתלם למי שבאים לשכונה, לקנות את המגרש ולבנות עליו בעצמם, לפי סגנונם. בין ארבע הווילות שבנו שם (אילן פיבקו, אורלי שרם, עודד לביא וחלף עצמו - מ.מ), נכון לעכשיו, רק שלי נמכרה, תוך יום, ובמחיר המבוקש, שהיה פי אחד וחצי ממחיר השוק בזמן שנחתמה העסקה. הקונה היא ירדנה עובדיה, העוזרת האישית והנציגה הישראלית של נשיא אפריקה המשוונית. מאז אנשים ביקשו לקנות אותו ממנה הרבה פעמים, אבל בינתיים היא לא מוכנה להיפרד מהבית. וכל זאת כששרם ופיבקו לא מוכרים, ושניהם אנשים מוכשרים מאוד, עם היסטוריה הרבה יותר מפוארת משלי, ששמם הולך לפניהם כבר שנים, והם השיגו את מעמדם בעמל רב ובשתי ידיהם, ומבחינת מיתוג הם בטח לא נופלים ממני".

ארמון על חוף הים "למטר מרובע בבתים פרטיים יש תקציבים גדולים בהרבה מאשר לבנייה מסחרית. אני בונה עכשיו ארמון על שפת הים הכספי בבירת אזרבייג'ן, באקו, עבור איש עסקים, אזרח אזארי. בניית הארמון תעלה 150 מיליון דולר. בונים אותו טובי האומנים ובעלי המקצוע בסדנאות באיטליה ובספרד, ומביאים אותו חלקים-חלקים לאזרבייג'ן. המגרש הוא 60 דונם שמתחלקים בין 30 דונם שישמשו כגן מרכזי ומבנה מרכזי, ולצדם שטחי שירות ומבנים תומכים: בתי אורחים, מועדון גברים, בקתת ציד, מתקני סאונה רוסיים ועוד".

רק בהליקופטר "את העבודות שלי רואים פחות מאשר עבודות של אדריכלים אחרים. רוב הקליינטים שלי, בני 25 עד בני 75, כולם אנשים שהעבודה איתם מאד דיסקרטית. הבית שלהם נתפס בעיניהם כטריטוריה פרטית והם לא יכניסו מישהו, בלי להיות ממש בטוחים שהם רוצים שייכנס וייראה, וידע. אבל זה לא אכפת לי: לבניית הארמון שאני מתכנן על הים הכספי, מייצרים חומרים במיוחד בשבילי, לפי דרישותי והגדרותי. אני ממציא חומרים. אני פוגש בעלי מקצוע במחצבות, ביערות. לארמון אחר שאני בונה, על פסגות ההרים, אפשר להגיע רק רכובים על פרדות וסוסים, או בהליקופטר. אני מרגיש כמו יו הפנר - אין לי שום צורך שאנשים יסעו באוטובוס ביד-אליהו בתל אביב, יצביעו על בניין מוצלח ויגידו: 'את זה עשה עודד חלף'. מה זה יוסיף לי?"

אני מפורסם "מסיבות שיווקיות, השם שלי מופיע בראש השלט של פרויקט שנמצא בבנייה. מסיבות שיווקיות, השם שלי יופיע בהודעה לעיתונות, גם אם התרומה שלי לפרויקט קטנה. אני לא צריך שיכתירו אותי, אני מרגיש מצוין עם מה שאני. מאז ומעולם הייתי בעמדה נותנת, ובעמדה שאנשים רצו לקבל ממני. אני מוזמן לשולחנות של אנשים בסדרי גודל - אנשים שרוצים להקשיב למה שיש לי לומר. בעל הארמון ב-150 מיליון דולר הגיע אלי כי אני מפורסם. והאמת היא שאין לי הצורך להיות מפורסם אישית. קהל המטרה של הכישורים שלי הם אנשים מיוחדים, שמחפשים בתים מיוחדים. הם שומעים עלי, כשהם מסתובבים בבתים שאנשים רגילים לא יכולים להגיע אליהם, או אפילו לראות אותם, כי הבתים נמצאים מעבר לחומות ואין עליהם תצפית ואין אליהם גישה".

כמו פורנוגרפיה "התשובה לשאלת ה'אובר', (יותר מדי) או 'לא אובר', היא כמו התשובה לשאלת הפורנוגרפיה - זה עניין של גיאוגרפיה. עשיתי בית בגלי תכלת שהוא אחד הכי יפים שיש בארץ. מי שייכנס לשם ויראה מה עשיתי, יבין שכל החיים שיקרו לו. מי שייכנס לחנות שעיצבתי לשיש במרכז העיצוב דן דיזיין יבכה מהתרגשות, ויגיד שזה כמו חו"ל. אבל הוא יטעה - כי גם בחו"ל אין דברים כאלה. אני מעצב וילות נחבאות בתוך שכונות עירוניות צפופות ודירות במגדלי מגורים, בניו-יורק, במאליבו בקליפורניה ובישראל, שבהם כל דירה משתרעת על 600 מ"ר. זה היקפים אחרים של גודל וסטנדרטים אחרים של כסף, אבל זה עדיין לא הסטנדרטים של הארמון האזארי. בארץ, אנשים לא בונים בסדר גודל כזה. אין כאן הכסף הזה, ואין כאן התרבות הזו. אנשים פה, גם אם יש להם היכולת הכספית, לא היו מרגישים נוח לבנות בסטנדרטים כאלה. בישראל, עוד יש ערך לצניעות".

13 אלף דולר למטר "אני לא אוהב את העיסוק בשאלות תקציב. אם מישהו נכנס לבית שתכננתי ומה שמעניין אותו הוא 'כמה זה עלה', יש שתי אפשרויות: או שעשיתי עבודה לא טובה, או שהוא לא מבין כלום באדריכלות. זה כמו לצאת מרוגש מסרט שנהנית ממנו מאוד ולרוץ לברר מה היה תקציב ההפקה שלו. זה סימן שהסרט גרוע, או שאתה לא מבין דבר בקולנוע".

זיוף הכנר השני "כדי להבין את הבתים שלי צריך לדמיין את גן עדן כמה דקות, ואז לדמיין משהו שהוא יותר טוב אפילו ממה שדמיינת. זה לא לקהל הרחב שעסוק בהישרדות והחייאה ותוכניות ריאלטי. לא כל אחד הוא פרטנר לפרויקט איתי. מי שיעריך את עבודתי הוא מי שבקונצרט פילהרמוני, ברגע שכל התזמורת מנגנת יחד, יזהה את זיוף הכנר השני, מבלי שהחזיק בידו את הפרטיטורה. יש אנשים שיש להם אותה רגישות לאדריכלות ועיצוב. אנשים שמשלמים 13 אלף דולר למטר מרובע בנייה, משלמים עבור מערכות שהפונקציונאליות שלהם משודרגת, עבור חומרים יקרים יותר, עבור עבודה של בעלי מקצוע שנמשכת הרבה יותר זמן, כי הם מקפידים יותר ומסתייעים בעוזרים רבים יותר, וכן, הם גם משלמים על תכנון אדריכלי יקר יותר".

גן עדן משודרג "אני ממקסם הנאות. כל פעולה שעושים בבית מקבלת ממני ניסוח חדש, תוך ניסיון לנצל את היתרונות שאפשר להשיג בתחום ובשטח שבו ניצב הבית עצמו. למשל: אני מרחיב את מושג האמבטיה לבריכת שחיה, או בריכת מי מלח וספא, או לבריכה שאוגרת מי גשמים. אני משכלל את חווית הסעודה: אפשר לתכנן חדר אוכל נוח ופונקציונאלי שקרוב למטבח, ואפשר לאכול בשעה מסוימת מול נוף מסוים ותאורה מסוימת. פינת אוכל לארוחת בוקר, בגלל האור והחום שיש שם בשעות האלה, ופינות אוכל לשעות אחרות - כי הוא משקיף על נוף עוצר נשימה, וחדר אוכל לארוחות ערב שפונה לכיוון שמואר ומעניין גם בלילה".

אמבטיה מצופה באמרלד "פעם ציפיתי אמבטיה באבן היקרה אמרלד. לא משהו איכותי, רק 200 דולר לגרם, קנינו שישה קילו לציפוי. אני מברר אצל הלקוחות שלי איזה תחושה הם רוצים לקבל כשהם מניחים את כף רגלם ביציאה מהאמבטיה: האם הם רוצים לדרוך על חמר, על עץ, או כל רצפה מצופה בעור. כן, אני יודע יש אנשים שרוצים אנטי-סליפ, וזה מה שמעניין אותם, אבל אני רוצה לדייק יותר. אני גם מדייק במידת התאורה שתלווה את הדייר כשהוא הולך בלילה לשירותים".

ארון החשמל של העשירים "יש תאורת יום, ותאורת לילה, מפסלים את הבית מחדש, בעזרת גופי תאורה, בשעות החשכה. היום אפשר להאיר באמצעים טכנולוגיים, דברים שאי אפשר היה בעבר להאיר מוארים כיום בסיבים אופטיים. יש מערכות אבטחה משוכללות, כצפוי בבתים מסוג זה, גלאים מתוחכמים ומערכות ששולטות בבית מרחוק. אפשר להדליק ולכבות כל דבר מחדר המיטות בבית ומחוצה לו - גם מחו"ל. עכשיו זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל פעם גם הגה כוח, חלונות חשמליים ומיזוג אוויר באוטו, היו רק לעשירים - וכיום אין בעולם מכונית שנמכרת בלי זה".

אדריכלים על הדרך "יש ירידה במעמד מקצועות רבים: עורכי דין ורופאים סובלים גם הם מירידה בערכם. בין עשרת המקצועות הנחשקים יש 'מנכ"ל', סתם 'מנכ"'ל', בלי זהות תחום או ענף, ואדריכל תופס את המקום העשירי. והנה מעמדו של כרמי לא השתנה, מעמדו של יסקי, האב, לא השתנה. לדעתי, לאדריכלים המתלוננים על ירידת ערכם, אין להלין אלא על עצמם. לרבים מהם יש פזילה קשה לכיוון התיווך, ובכלל, אם ישאלו אותם, הם רוצים להיות יזמים כשיהיו גדולים. אדריכל שמשווה את שכר טרחתו לשכר טרחת המתווך ומגלה שעשה פחות כסף 'בסיבוב', אם הוא מודד את זה לפי שעה, ירגיש מתוסכל וזה לא מפתיע. נורא קל לטעון כלפי כל העולם ולהתלונן על 'המעמד המקצועי המתדרדר' - אני מציע לאדריכלים המתלוננים לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמם כמה הם עובדים מתוך כוונה כנה ומסירות לב למקצוע, וכמה עניין יש להם בפן המסחרי שלו. ההתגנדרות בתואר 'אדריכל' נותנת להם יתרון אובייקטיבי, לכאורה, ועמדה אינטלקטואלית לכאורה, אבל אם הם ממילא בדרך להיות מתווכים, או יזמים, שלא יתלוננו שמעמדם כאדריכלים מתדרדר".

יבואנים ומתווכים "אדריכלים רוצים זכויות יתר על הפרויקט, מצפים לכתרים ותשבחות. אני ממש לא נמצא במקום הזה. אני רק המתכנן - לא רוצה לנהל את הפרויקט, לא מתכוון לשלוט בו, לא רוצה לנהל את החשבונות בו, אני לא בנאי ולא קבלן. מקסימום אני אפקח עליו פיקוח אדריכלי, כי פרקטיקלי, אם אמסור את תוכניות הבית למבצעים, יהיה להם קשה לבנות אותו ללא הסיוע הטכני שלי. אבל חוץ מזה - ממה נפשך? ממה רוצים אדריכלים להתפרנס? הם הבנאי? הם הקבלן? אני לגמרי מסתפק בפרנסה מעיצוב, מתכנון, ועל זה אני לוקח אחריות בפרויקטים, אין לי שמץ עניין להתפרנס מתיווך וייבוא".

החברים של אבנר ישר "פעם, אבא של אבנר ישר, האדריכל יצחק ישר, קרא אליו את בנו ושאל אותו למה אין לו חברים משוררים. כשאבנר ואני נפגשנו, חשבתי לי - אולי הוא רוצה אותי בתור החבר המשורר. אבנר מוקף בחברים יזמים, גם אברהם יסקי היה ככה. אז אם אדם כמו אבנר ספון בין אנשים שהדרך שלהם להעריך ולשפוט הצלחה היא כלכלית, והמטבע המוערך היחיד הוא כסף, ובעיקר כמה כסף, מה הפלא שהוא נדבק בזה בעצמו? לו אבנר ישר, וגם אילן פיבקו, היו חוזרים לשורשים שלהם, ולא מאמצים את עולם הערכים של החברים שלהם, הם היו מרגישים יותר טוב. לא מפתיע שהם מרגישים ירידה במעמדם, ככה זה כשמסתובבים בחברה שמשבצת אדריכלים בדרגה יותר נמוכה, זה סולם הערכים שם - כל דבר נשקל לפי הערך הנומינלי שלו. אם אבנר ואילן, וכשכמותם, היו מעריכים את עצמם באמת, חוזרים להאמין בתרומה העצומה שיש לעבודת האדריכלות, הם היו גובים את שכרם בהתאם, וגם מי שקונה מאיתם את השירותים, היה משלם להם במידה יותר מתגמלת".

מכחישי היח"צנים "אני מכיר אנשים ואדריכלים, שמכחישים יח"צנים. מחזיקים כאלה, אך מכחישים את הדבר. טוב, פעם אנשים גם הכחישו שהם נמצאים בטיפול פסיכולוגי. התחום העסקי שורץ יחסי ציבור כי כל בעל מקצוע חופשי שלא נתמך ע"י משפחתו או ע"י קרנות מדינה, צריך לקדם את המכירות שלו. אפילו נוחי דנקנר קנה עיתון כדי להילחם על מקומו באגם הטייקונים. גם אנחנו, האדריכלים, צריכים לנקוט בפעולות מכירה. אני לא מתכוון לזיהוי קליינט או פוטנציאל של פרויקט כזה או אחר, אלא לקידום מכירות באופן לא מיידי, פעולות שכולן נופלות תחת הגדרה של יחסי ציבור. אדריכלים מוכרים כישרון ושירות, האפיון והדימוי של אותו כישרון ואותה יכולת שירות של כל אדריכל באשר הוא, נחשפים לקהל הפוטנציאלי מאד מאד לאט, כי פרויקט בנייה, גם קטן, מתהווה במשך שנים. נוצר מצב שהתדמית והתווית של האדריכל, מתעכבת, ולכן תמיכה של יחסי ציבור בעסקי אדריכלות, היא נכונה, ולפעמים כמעט הכרחית. אבל אם אקדיש את זמני שלי ליחסי ציבור, לא יהיה לי זמן להיות אדריכל".

רמי, דב ויסקי "רמי כרמי, האהוב והמוערך בעיני מאוד, אדם רב יכולות ואדריכל נפלא, לא היה זקוק ליחסי ציבור בתחילת דרכו, כי הוא היה נסיך, שנולד לתוך רשימת המוערכים מראש. יסקי למשל היה בלתי נסבל בעיניהם, כי הארץ נחלקה אז בין אבא של רמי, דב כרמי, זאב רכטר ואריה שרון. הם התכוונו לחלק את הארץ לעשרה אזורים ושלכל אדריכל יהיה האזור שלו. הם לא צפו תקרית מפתיעה שכזו, שלמישהו בשושלת האדריכלים המפוארת שלהם, אולי יתחשק לנגן בפסנתר, כמו ליוני (רכטר), או להיות שחקן, כמו דפנה (רכטר)".

פוסט אידיאולוגיה "כולנו חיים בעידן שהוא פוסט אידיאולוגי. סביבנו פועלת תקשורת שמחפשת תכנים, ולאו דווקא מורכבים, אידיאולוגיים או מתוחכמים מדי. ארז טל ואבי ניר, הם לא אנשים שהייתי מייחס ליצירתם דווקא עומקים אינטלקטואלים. גם האדריכלות בת זמננו מתקיימת באותה סביבה, פוסט אידיאולוגית. לי שום כוונה לענות על אידיאולוגיות אדריכליות, יהיו אשר יהיו, וברור לי שאני צריך שיווק, ואני צריך מצגות שיעזרו לי בשיווק ושאני צריך גם יחצ"ן".

עודד חלף הבא "לעולם לא יתקנא אדם בבנו ובתלמידו. עובדים אצלי אדריכלים כבר שנים רבות ואין לי מושג אם הורשתי להם משהו ואם הם למדו ממני דבר. אני לא רץ ללמד באקדמיה, כי אני לא דמות חינוכית. יש הרבה אדריכלים שמלמדים, הם עושים את זה בשביל האגו. הם צריכים את עדת המעריצים והמעריצות שמורכבת מהסטודנטים שבאים אליהם לשיעורים כדי לשאוב מהם ידע. זו הדרך שלהם, כאדריכלים ותיקים, לקבל רעיונות חדשים. אני מרגיש שאני ההשראה הכי טובה של עצמי, אין לי מודל לחיקוי - כל פתרון בעיה שאני מוצא בעבודה שלי, מוליד בעיה אחרת שצריכה פתרון אחר, זה מה שמחייה אותי, שמריץ אותי, זה הדלק המקצועי שלי. ועם כל זאת, אני מרגיש שיש לי דרך ארוכה לעשות עד שאבטא את עצמי בעבודה שלי, אני בערך מתקרב לכיתה א' מבחינת הקריירה".

סטארקיטקט "לא יודע מה זה. העבודה שלי מתבססת על אינטואיציות, אני לא שואף להיות מקורי ולגמרי מסתפק בלהיות טוב. הצייר ישע צ'רינסקי, הוא חבר קרוב שלי, עוד מימי הלימודים של שנינו בבצלאל בירושלים, כשהוא למד אמנות ואני למדתי עיצוב. כשצ'רינסקי נשאל מה הוא רוצה להיות בעתיד הוא אמר: 'צייר'. כשנשאל אם לא יהיה צייר, מה יהיה, ענה: 'צייר רע'. כשאני נשאלתי אותה שאלה אמרתי שאני רוצה להיות ארכיטקט. בניגוד לצייר ולכל אמן אחר שפועל בתוך המציאות הפרטית שלו, לארכיטקט יש אחריות - זה לא הבית שלי, לא החיים ולא הכסף שלי, אז ארכיטקט רע אני כבר לא יכול להיות".

עודד חלף

גיל:52 וחצי.

מצב משפחתי בת זוג (כבר עשרים שנה) ושתי ילדות, תאומות, בנות שלוש.

מגורים בית שכור בהרצליה-פיתוח בשטח 250 מטר, מחכה להיתרים לבניית ביתו על מגרש שקנה בנוף ים.

לימודים:בהתחלה בבצלאל, והשלמת תואר בטכניון ב-1987.

משרד:בוילה אחרת בהרצליה פיתוח עם 10 מתכננים.

פרויקטים ניצבים:בתי מגורים ודירות של אנשים פרטיים, למשל ברחוב גלי תכלת בהרצליה וגם לגיל שווייד, עמוס טל שיר, מנחם גולן, חיים טופול, רו"ח איקה ב"ש, רון לובש, ג'ואי שוובל, הווילה אשר שימשה כסט של "המסודרים" ועוד.

פרויקטים בבנייה:אחוזה משפחתית למשפחה דרוזית בצפון הארץ, עיצוב פנים לחנות של ניקול רידמן בכיכר המדינה, ארמון חורף בבירת אזרבייג'ן, באקו, על שפת הים הכספי, ארמון קיץ בהרי הקווקזים.