בשם האב

הצהרת הון פומבית של ח"כ עשויה למנוע קשרים עסקיים עלומים איתם ועם בני ביתם

1. אחת העסקאות שלא מעט אנשים מייחלים לה ועולה מדי פעם בדמיונם הפורה היא עסקה עם בורא עולם. מה היה קורה, מהרהרים אנשים קשי יום, אם היה מתמזל מזלנו ובורא עולם היה מחליט להוציא אותנו מהרחם הנכון? כך היינו מצטיידים בשם משפחה שמחבר אותנו היישר לחשבון בנק מפנק ופוטר אותנו מזוטות החיים; כסף לא בהכרח קונה אושר, אבל הוא ודאי קונה נוחות.

זה נכון במיוחד בעסקים, אבל גם, לפחות בחלקו, בפוליטיקה. מי כמו הצאצאים של אביגדור ליברמן, אריאל שרון ואהוד ברק יכולים להעיד על כך. הנה סיפורם.

על-פי כתב האישום המתגבש נגד שר החוץ, לאחר פרישתו של ליברמן מתפקידים ציבוריים, בשנת 2004, הוא פעל להקמתה של חברה פרטית - אחת מכמה שהיו בבעלותו.

ליברמן רשם את בתו מיכל ליברמן-גלון, שהייתה אז בת 21 בלבד, כבעלת המניות בחברה, אף שבפועל הוא היה בעל השליטה בחברה והנהנה העיקרי מהכספים שהגיעו לחשבונה. ואלה היו חתיכת כספים: 2.5 מיליון דולר קיבלה החברה שבשליטת הבת; 1.2 מיליון דולר מהם התקבלו בתקופה שבה שב ליברמן לפעילות ציבורית, משנת 2006.

מי שילם לליברמן ולבתו סכומים עצומים כאלה ועבור מה? לפי כתב האישום (וחייבים להדגיש: ליברמן חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו בבית המשפט), עמד ליברמן בקשרים פיננסיים עם מעגל מצומצם של אנשי עסקים מחו"ל - בעלי אינטרסים, לפחות פוטנציאליים, בישראל - וביניהם מרטין שלאף, מיכאל צ'רנוי, דן גרטלר ודניאל גיטנשטיין, שהעבירו לליברמן את הכספים לאורך תקופה ארוכה.

גלעד שרון, בנו של אריאל שרון, הועסק בפרויקט האי היווני של דוד אפל, וקיבל ממנו בסך הכול כ-640 אלף דולר והבטחת בונוס בהיקף של 3 מיליון דולר, בניכוי הכסף שכבר שולם. הבונוס היה מותנה במימוש הפרויקט, ולפיכך לא שולם לבסוף.

על פי חוות הדעת של מני מזוז, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, תפקד שרון הבן כ"מנהל בעל אחריות ניהולית" והיה "אמון על החטיבה השיווקית-פרסומית-מכירתית, ולתאם ולהפעיל את כל הגורמים החיצוניים ונותני השירותים שקשורים לנושא". אפל אמר עליו בזמנו שהוא "בחור שמסוגל לרוץ, הוא חושב, מהיר מחשבה, סומך עליו במאה אחוז".

החשד היה שהעסקת גלעד הייתה לכאורה מעין טובת הנאה שניתנה לשרון האב, בתמורה לסיוע בפרויקט האי היווני ובפרויקטים נדל"ניים אחרים בישראל. לכאורה, כך נטען, העסקת גלעד בתנאים כספיים מפליגים, ללא תמורה של ממש מצדו של שרון הבן, הייתה קשר עסקי שיש בו "מידה רבה של חריגות עד כדי פיקטיביות".

בסופו של דבר סגר מזוז את התיק בטענה כי "אף שאין מדובר בהעסקה שגרתית, באופייה ובתשלומים שנלוו לה, אין תשתיות ראייתית, ובוודאי שלא ברמה הנדרשת במשפט הפלילי, כדי לבסס טענה בדבר העסקה מלאכותית ופיקטיבית ללא תמורה של ממש". ההחלטה של מזוז גררה בעקבותיה ביקורת ציבורית נוקבת.

שר הביטחון, אהוד ברק, העביר עם התמנותו לתפקיד בשנת 2007 את מניותיו בחברת אהוד ברק בע"מ לשלוש בנותיו: מיכל, יעל וענת. על פי תחקיר "הארץ", המשיכה החברה לקבל כספים גם לאחר מינויו של ברק לשר הביטחון וצברה בתקופת כהונתו כ-6.5 מיליון שקל. הכנסותיה של החברה הסתכמו עד המינוי של ברק לשר בכ-30 מיליון שקל.

ברק טען כי הכספים שהתקבלו לאחר מינויו היו תשלומים על עבודה או שירות שהעניקה החברה שבבעלותו קודם לכניסתו לתפקיד (הסבר מצוין; אנו מציעים גם לליברמן להשתמש בו). פרשת ברק ובנותיו עברה לבדיקת מבקר המדינה.

שלושת המקרים אמנם שונים בפרטים, אך דומים לפחות בהיבט אחד: הכסף הגדול שהגיע לצאצאי ליברמן, שרון וברק זרם בעיקר בזכות עיסוקיהם המשפיעים של האבות - פוליטיקאים שהיטיבו למנף את קשריהם כדי לעשות לביתם.

2. נעזוב לרגע את המיליונים שקיבלו הילדים ונקפוץ לוועדת הכנסת, שנת 2011, לפני כשבועיים. חברי הכנסת החליטו להקים צוות שיבחן את ההטבות המגיעות להם ואת תנאיהם.

לפי הרוח הנושבת מחברי הכנסת שיזמו את הבדיקה, הצוות צפוי לעסוק בשיפור תנאי השכר והפנסיה של חברי הכנסת, לבחון את הצורך בהגדלת מספר העוזרים הפרלמנטריים ולדון בהטבות הנוספות המגיעות להם.

החיים אכן קשים, במיוחד לנבחרי העם. קשים מנשוא, עד כדי כך שחברי הכנסת הנאורים מאסו בכל מנגנוני הביקורת, דילגו מעליהם והחליטו שהם בעצמם יקבעו את שכרם. לא מספיקים להם כ-34 אלף שקל בחודש ברוטו, רכב על חשבון המדינה ושאר פינוקים כמו סלולרי חינם, תקציבים ליצירת קשר עם הבוחר, עוזרים שלוחשים על אוזנם וטיסות תענוגות לחו"ל על חשבון הברון, בין אם הברון הוא המדינה ובין אם גופים פרטיים (אנחנו מזמינים את הקוראים לשוטט באתר הכנסת באינטרנט, לעבור על אישורי ועדת האתיקה של הכנסת ולגלות שיש כמה חברי כנסת שמבלים עשרות ימים בחו"ל מדי שנה).

חבילת השכר וכל מה שסביבה הם כלום ביחס למה שחברי הכנסת עושים יומם וליל בשביל המדינה, ויש להם גם טיעון משעשע לשיפור התנאים: החיים מחוץ למשכן הרבה יותר נוחים והרבה יותר מתגמלים, ולכן צריך לבחון בכובד ראש עוד העלאה בשכר, עוד תנאים ועוד עוזרים, כי חבר כנסת שמבלה קדנציה אחת בלבד במשכן צריך הרבה יותר מכל דבר כדי למלא היטב את שליחותו הציבורית.

אכן, זה ממש נוגע ללב, אפשר אפילו להוריד את הכובע בפני שליחינו העובדים בפרך ולאסוף עבורם כמה פרוטות כדי שיוכלו לגמור את החודש.

אבל בזמן שאוספים למענם את התרומות, כדאי להזכיר להם כמה עובדות: מעט מאוד חברי כנסת עזבו קריירה מפוארת והכנסה מתגמלת מחוץ למשכן כדי לנסות להשפיע במישור הפוליטי. לעומת זאת, לא מעט חברי כנסת התחילו את דרכם מאפס ויצאו מהמשכן בדרך לחשבון בנק שמנמן ומשרות חלומיות בסקטור העסקי.

וכדי להתחקות אחר מסלול הכסף, אפשר לצפות מחברי הכנסת שלוחמים כביכול למען הציבור וכעת למען שכרם, שידחפו בכל כוחם הצעת חוק שתחייב כל נבחר ציבור להגיש הצהרת הון פומבית שתכלול את הונו, נכסיו שלו ושל בני משפחתו, וכל מקור הכנסה נוסף. כך היינו יודעים בזמן אמת כמה קיבלו גלעד שרון, מיכל ליברמן ומיכל ברק, ממי הם קיבלו ועבור מה בדיוק. ייתכן שזה היה מרתיע את אלו שמקבלים ואת אלו שמשלמים, וכך לא הייתה מתנהלת מערכת עסקית עלומה עם פוליטיקאים ובני משפחתם.

תרחיש כזה הוא כמובן אשליה. לחברי הכנסת, לפחות בחלקם, יש מה להפסיד ויש מה להסתיר מחשיפת מקורות ההון שלהם. הם הרי עובדים בעיקר למען עצמם, והרבה פחות למען מי שבחר בהם. הצהרת הון פומבית רק תקלקל להם את החגיגה.

צרו איתנו קשר *5988