שובר את המצור

"יוליסס על בקבוקים" נוגעת בפצע הפתוח שנקרא עזה, בצורה שמותירה מקום למחשבה

עד לא מזמן כולם דיברו על שלום אבל אף אחד לא דיבר על צדק. זה השתנה. היום גם על שלום כבר לא מדברים. "שקט יורים" וגם המוזות שותקות. אם כבר מדברות הן מבדרות, מעניקות מפלט, אסקפיזם בדמות שלל מציאויות מדומות לבהות בהן. אפשר להבין את זה, אחרי הכול כשלראשנו כיפת ברזל בפריסה חלקית, הרבה אנרגיה לפלפולי צדק ומוסר לא נותרת בין אזעקה לצפירה.

אבל אסור לקבל את זה, בטח שלא על בימת התיאטרון - אולי הזירה הפומבית האחרונה שנותרה, לפחות בשוליה, משוחררת משיקולי רייטינג ומצנזורה עצמית, כדי לייצר מקום למחשבה שמעז ללכת נגד הזרם. ודאי שקל יותר להמשיך ולהעלות את צ'כוב, ברכט וגוגול, להקיש מהימים ההם, עם התלבושות המיושנות והמחלוקות "של פעם" על מה שקורה היום, ולצקצק בשפתיים עד למגרש החנייה. למחזות הנצח הללו יש מקום הכבוד שלהם בכל רפרטואר, אולם ללא מחזאות מקורית שמעזה לגעת בפצעים פתוחים, גם להם תפסיק זכות הקיום. בלי עבר אין עתיד, אך גם ההפך הוא הנכון.

ההקדמה המתיימרת הזו מבקשת להביא לפואנטה פשוטה: "יוליסס על בקבוקים" היא הצגה חשובה לצפייה - אוויר לנשימה ממש בזירה התרבותית. טקסט נוקב שמצליח לגעת בסוגיה הפוליטית הבוערת ביותר בארץ, במזרח התיכון וככל הנראה בעולם כולו, בצורה אינטליגנטית המדלגת על תפיסת השמאל-ימין הבנאלית שהשתלטה על השיח הציבורי, ומציגה דמויות מורכבות ומשוחקת נהדר אחת-אחת, הסודקות את הסטריאוטיפ. המילה חמאס, למשל, אינה מוזכרת, גם לא ההתנחלויות, ההתנתקות, למיטב זכרוני אפילו לא המילה שלום; ותאמינו או לא, גם לא תקציב הנסיעות של ראש הממשלה ורעייתו. פופוליזם היומיום וערימת הקלישאות, התדמיות והספינים שמתלווים אליו נותרים בחוץ.

תצוגת משחק חזקה

המחזאי גלעד עברון והבמאית אופירה הניג מביאים את סיפורו של מורה ערבי לספרות (חליפה נאטור) שנחוש להעביר ספרים לרצועת עזה המצויה במצור. לא סתם ספרים, כי אם ספרות רוסית: "העזתים מתים ללמוד ספרות רוסית, זו רוח שממריאה יותר גבוה מהעפיפונים שלהם על החוף".

לאחר שדרך המחסום היבשתי הספרים אינם מורשים לעבור, משום שהעזתים "לא צריכים לקבל רעיונות", המורה בונה רפסודת בקבוקים ומעמיס עליה את הספרים. הוא כמובן נעצר בים ומובא למעצר, שם פוגש את עורך הדין איזאקוב (איצ'ו אביטל), שמשיג לו עסקה: המורה ישוחרר באופן מיידי בתמורה לכך שיחתום על התחייבות שלא לנסות להגיע לעזה בעתיד. המורה, שזוכה על-ידי כוחות הביטחון לכינוי המחייב יוליסס אינו מוכן לחתום והוא נכלא. תחילה לחצי שנה, אחר כך מגיע המעצר המינהלי. בחושך, לצד דלי הצואה של עצמו ועם ליבידו מתפוצץ, מקולפות אט אט השכבות מעל לדמותו הספרותית של יוליסס. באור, בשיחות עם איזאקוב מקולפות גם השכבות מעל לחזותו הקורקטית, כמעט אדישה, של עורך הדין.

עזה מונחת על השולחן. בשיחות בין איזאקוב שמעניק ייעוץ משפטי גם למר ביטחון (יוסף אבו-ורדה), היא שם תרתי משמע. אבל למען האמת, יותר משהיא קיימת על הבמה, הוא מובאת כמשל. זה קורה הודות להתכתבויות המלבבות עם יצירות המופת הרוסיות. ספרים שנקראו במחתרת כמו "השטן במוסקבה", ספרים שהעניקו השראה כמו "האחים קרמזוב", וגם כאלה שפשוט עוררו את החשק והולידו פורקן, כמו הצורך "לתקוע" אמריקאית ב"לוליטה" מאת נבוקוב. "יוליסס" על בקבוקים היא הצגה שאינה מטיחה את הנמשל שלה בפני הצופה. היא נותנת לו חומר למחשבה. זה המון.

"יוליסס על בקבוקים", מאת: גלעד עברון, בימוי: אופירה הניג, תיאטרון חיפה