קינות סחרוף: לא היה קל להתרגש מההופעה של ברי

מרוב סגנונות, כלי נגינה, כישרון ומילים שנעלמו בדרך אלינו, התקשינו להתרגש מההופעה של ■ גם הדיסק החדש מעיד יותר מכל על חיפוש דרך ואולי על אובדנה

אני מכיר אותו. אני מכיר אותו די טוב. אני חושב שאני מכיר אותו די טוב. האם אני באמת מכיר אותו? האם אני מבין אותו? האם אני יודע מה מפעיל אותו? מה מטריד אותו? לא בטוח. לא בטוח בכלל. אולי להיפך. 30 שנה חלפו והתעלומה לא נפתרה. מי זה ברי סחרוף? מסע אל הגיבור האניגמטי של הרוק הישראלי. בשתי תחנות. תחנת לילה. ותחנת יום.

ההופעה: מונסון של סגנונות

בעשרה לעשר, אחרי כמעט שעה של זרזוף טורדני, קילוחים נדיבים, עד כדי מטחי גשם זלעפות שניתך על ראשינו, הבזקי ברקים גורפים אנקות התפעלות, מצטנפים מתחת למטרייה הסגולה על מדרגות האבן באמפי, שוני נראה כמו קיסריה רק יותר קרוב, הנקניקיות מתהפכות מאחורינו, בני 20 ובנות 40 כמעט הגיעו כל הדרך בג'יפ או קרטעו במכונית מהליסינג, מחפשים את נעוריהם או רק מבקשים גוד טיים זמני, מגב גורף מים מהבמה, שבים ומקלפים את הניילונים שנפרשו מעל הציוד, אולי בכל זאת תתקיים הערב הופעה.

האורות כבים. הנהמה עולה. מטר של סוף אפריל מקדם את פניו של ברי סחרוף במופע החדש, "בכל זאת הגענו למרות הכול". הוא נוטה לעבר המיקרופון, גם הגשם מגיע, אוהל שקוף מעל לקלידים, בד מסתיר את האקורדיון, סחרוף מתחיל לאט, עובר לגיטרה, "עיר של קיץ", לפני שהטפטוף ייהפך למבול, השקט יידרדר לאקסטזה, הקהל שלמרגלותיו יניף ידיים אל על, תיפוף קצבי על פח נענה להם, מכונת עשן מתיזה, הברקים קוצפים ברקיע, תחתיהם תזמורת שלמה, אלקטרו גרוב רוק צועני, סתום כמו הניילונים, "רעש לבן" בוהק, הגיטרה הטובה חורקת וחותרת וחודרת אל הבטן הרכה, הבייגלה יבש בלי זעתר, התופים מתמכרים לעצמם, בין הגרוב למזרחי, בת-ים צפון על גבול תל-אביב דרום.

אבל אנחנו בבנימינה. סחרוף נרטב ולא מרפה. הצליל שסביבו מתיש ועכור. אקורדיאון על עוד, על גיטרות, על מקלדת, על קלרינט, על טרומבון, עננים על ראשינו הרוח איתן. הרוק ניגף בקרב ומפנה את מקומו, שפל מבט, לעשרה אנשים על הבמה, קוסטוריצה היה אוהב את זה. אנחנו פחות.

קשה להבין מה הוא שר. קשה להתחבר. קשה אפילו להתאכזב. "מונסון", הד רחוק, מאוחר, לאותו השיר מהאלבום "האחר", מגדיר היטב את המועקה. "רוח חדשה", לעומתו, לופת בגרון, עז מבע, חד כתער, דורסני, תכוף ודחוף כמו העשור השני באלף השלישי. זה ברי. זה כבר לא.

מאחורינו, צמודים ונאהבים כמו בדייט ראשון, קפוצ'ון ובתוכו בחורה, יושבת בברכיים כפופות ומעליה מטרייה. למטה, בג'ינס קצר ירכיים, מעריצה סובבת, מה היא מחפשת. הברקים מתקרבים. הברקים חושפים שיניים. הברקים כותשים את הרקיע. הגשם מתגבר אף הוא. אנחנו נמלטים אל מתחת לקשת האבן, בינן לבינם, ומשם רצים על החצץ, החוצה אל הלילה, אוחזים יד ביד, יורדים למטה, עוקפים שלוליות, מכונית משטרה, האופק רחוק ופתוח, מאחורינו הקהל מתחיל לפלס את דרכו, היינו מתרצים זאת בגשם הסוחף אבל האמת שההופעה, שנקטעה באיבה עקב המבול, פשוט שיעממה אותנו, שעה ורבע בלתי פתירה, לא עבירה, מהומה רבה על לא דבר, המון מאמץ, המון אהבה, אבל מרוב סגנונות, כלי נגינה, כישרון וניסיונות ומלים שנעלמו בדרך אלינו, התקשינו להתרגש. הבטן לא מתכווצת. הלב אינו מתפקע. רצינו מאד, קיווינו שאולי, אבל האספלט כבר גומע מרחקים, חדרה, כביש 4, המסע של ברי נפסק לעת עתה, שלנו רק בעיצומו. "אתה נמצא כאן" הייתה כותרת המופע. איפה זה כאן?

ברי סחרוף - אתה נמצא כאן. יום ה', 28.4, 22:00, זאפה אמפי שוני

הדיסק: פילוסופיה אורבנית או בלבול עירוני?

למקום היה שם: "לשכונה ההיא קראו / על שם יו"ר הכנסת". לאנשים היה פרצוף: "רומנים מרוקאים פולנים / התערבבו בחולות". ככה נראה האוכל שלהם: "הרבה מלפפון חמוץ / הרבה לחם עם חלבה". וזה היה הזמן המדויק, סוף שנות ה-60: "במצעד הפזמונים השנתי / ראשונה דליילה". ב"כמה יוסי", בכמה דקות, ברי סחרוף שיחזר את ילדותו בבת-ים. המלים היו ברורות. חדות עד כאב. משפט אחר משפט נבנה סיפור, נפרשה היריעה, הוקרן הסרט על פני המסך הגדול שבראשי, הדמיון השלים את הטקסט, התודעה הוצתה ובעקבותיה נחתה לה גם ההשראה. ירדתי מאוטובוס קו 5, חודשים לא רבים לפני הפיגוע, הסרתי את הווקמן מעל ראשי, וכתבתי 16 שירים שלמים תוך שעה על המחשב עם המסך הירוק. המלים של סחרוף חדרו לכל נקבובית. הבנתי מה קורה שם. והשמש הייתה בשמיים. מאירה את הדירה בתל-אביב.

כמעט 20 שנה לאחר מכן, אני שב ומנסה להאזין לאלבומו החדש ומתקשה להבין. הגיטרות הנועזות, המשתלחות, הן חלק ממערך כולל של יצירה מרובת רבדים ועמוסת צלילים. מיטב הנגנים, בכירי הכותבים, הברקות צליל, הכול מוקפד, עד התו האחרון, שום אקורד לא נשכח בבגאז'. סחרוף מתייר לו "בארץ הפלאות", מסייר לו, שט לו, נוהג ונוסע, בישראל שבנפשו, משוחח עם עצמו, עם זוגתו, על עצמו, מתחבט, מפיק לקחים, מסיק מסקנות, מהרהר, מהרהר הרבה, על חייו, על מי שהוא, על מי שהם. עמיר לב כתב עבורו. ודן תורן. וחביבה פדיה גם כאן. וזה בעיקר נשמע מנותק ובלתי נגיש. מרוחק, שכלתני, הרגשות המידיים מפנים את מקומם לחיפוש תמידי, סיבה ומסובב, פילוסופיה אורבנית או בלבול עירוני?

ביט מוליך את "העין" תחת סאונד של ניו ווייב. "כלום זה סתם" המקסים נדמה כפרודיה מלאת פאתוס, בלדת נצח מודעת לעצמה. "ימים נוראים" המצוין, למילותיו המזוקקות של נעם רותם, בביצוע מלא תנופה, מעביר היטב את התחושה בזמן מריבת אוהבים, על חרדת הנטישה ובקשת הסליחה מתוך הבדידות הנוראית שבערב החג. אבל רגע השיא בעיני מרוכז וממודר בפיסת נייר בת ארבע שורות שכתב רוני סומק. "הדרך לערד", פסקול לתמונת המדבר, מנקז אליו את כל העוצמה של ברי סחרוף והצוות, הרגשות שנצברו בבטן ממתינים לתורם, האיפוק עומד להתפוצץ בכל רגע, והתמהיל בין כינורות, ויולות, צ'לו ופסנתר לתכנותים דיגיטליים לא פחות ממסעיר.

הוא כבר בן 54. שיערו האפיר. העיניים מרוכזות. הגיטרה עודנה צמודה לגוף. אבל ברי סחרוף בחר לסיים את האלבום הנוכחי דווקא בפיוט "צמאה לך נפשי" מתהילים כשמלווה אותו מקהלת ילדי חב"ד. לא רוק, לא אלקטרוני, לא צועני, אפילו הלחן אינו שלו כי אם של רבי זלמן שניאור מלאדי. בסוף כל הדרכים סחרוף מניח לעצמו, ולנו, עוצם עיניים ומתחבר לשורשים. כמעט קלישאה שמעידה על חיפוש דרך. ואולי דווקא על אובדן דרך. ההתרגשות, הפשטות, ההתפעלות, הפראות, החיוך בזווית העין, פרפורי הלב, כל אותן השנים, נותרו במזוודה. הרחק הרחק מחולות בת-ים.

ברי סחרוף - אתה נמצא כאן. נענע דיסק. 47 דק'

צרו איתנו קשר *5988