עצמאים בשטח

בכניסה למבנה הוועד האולימפי בשכונת הדר יוסף יש בית-קפה, כמה כורסאות ישיבה וגם דוכן למכירת מזכרות. בין היתר אפשר למצוא שם מדליות בצבע כסף שעלותן 15 שקלים בלבד. מישהו קונה? שאלנו את המוכרת, שחייכה וענתה שיש פה ושם ילדים שמבקשים מדליה למזכרת או שאלה משמשות מדליות לתחרויות במתנ"סים. אבל איך נאמר זאת בעדינות? לא נדמה שיש מחסור במלאי.

להיות אלוף אולימפי אולי נכלל ברשימת החלומות של ילדי ישראל, אבל עמוק בירכתיה, הרבה אחרי השאיפה להיות מפורסמים בביקיני, עשירים בחוטיני או גם וגם. בשביל מה להתעורר כל בוקר בחמש כדי לקפוץ לבריכה לאימון מפרך או לצאת לריצה אינטנסיבית, לשמור על תזונה מדוקדקת ולהקפיד על שעות שינה; אם אפשר להיכנס לווילה עמוסת מצלמות או להיתקע על אי בודד עם חבורת תככנים ולצאת עם מיליון שקלים וקמפיין. להיות ספורטאי אולימפי זה הקרבה נטולת זוהר, ששום דבר לא דומה לה.

"אנשים שואלים אותי מתי האולימפיאדה הבאה, ואני עונה שבקיץ 2012", מספר הגולש שחר צוברי, מדליסט הארד מאולימפיאדת בייג'ין. "אז הם אומרים איזה רחוק זה ויש מלא זמן. אבל מבחינתי זה מעבר לדלת כי עכשיו זאת התקופה שעובדים בה הכי קשה. רוב האנשים פותחים אינטרנט או טלוויזיה בזמן התחרויות ורואים את זה קורה, אבל מבחינתי האולימפיאדה זה עכשיו".

להיות ספורטאי אולימפי זו לא רק משרה מלאה, זו דרך חיים. הספורטאים הללו עובדים מגיל צעיר באינטנסיביות, קמים בשעת בוקר מוקדמת וחוזרים בשעות הערב אחרי אימון מפרך. הם חרוצים וחדורי מטרה ורוח ספורטיבית. חלקם קוטפים הישגים בינלאומיים מרשימים שלא נופלים מהישגים ישראלים בתחום הקולנוע או ההיי-טק. אז איך זה שבכל זאת תקוות אולימפיות ללונדון בקיץ 2012, כמו אלכס שטילוב, נטע ריבקין או נמרוד משיח לא אומרות הרבה לרובנו?

"העיסוק בספורט הוא לא חלטורה, אלא בנייה לטווח ארוך מבלי לעגל פינות, וזה עומד בניגוד לאופי של הישראלי הממוצע שרוצה הכול כאן ועכשיו", מסביר מנכ"ל הוועד האולימפי, אפרים זינגר. "כוכב אולימפי לא נולד באס.אם.אס, אי אפשר לקצר תהליכים".

"ספורט זה בסופו של דבר שאלה תרבותית", מוסיף ד"ר עדו נבו, מומחה להיסטוריה של ספורט מהאוניברסיטה העברית. "בישראל אין תרבות ספורטיבית בכלל - גם לא בכדורגל או בכדורסל. את הישראלים מעניינת רק הגאווה הלאומית. לרוב הישראלים אין מושג מה זה גלשנים עד שמביאים מדליה ואז כולם אוהבים את הספורטאי שמביא מדליה והוא נהיה גיבור לאומי".

אז ממה נובע התיאבון למדליה אם הציבור בכלל לא מתעניין בספורט או בספורטאי עצמו?

"מכך שלישראל יש רגשי נחיתות ביחס לעולם והיא רוצה להראות את עצמה כמדינה שאין בה רק מלחמות. ואז ניצחון בכדורגל, באולימפיאדה, בתחרות מלכות היופי או באירוויזיון זה אותו דבר - רוצים לצבוע את שם ישראל בזהב.

"בראשית המדינה ההנחה הייתה 'אני בועט משמע אני קיים'. אז לישראל היה חשוב לשלוח משלחות אולימפיות גם במהלך מבצע סיני וכבר בשנת 49. היום זה כבר לא כזה חשוב, אנחנו כבר מדינה ותיקה וזה הפך לאירוע גדול שאנחנו רק רוצים להיות חלק ממנו. מעצבי המדיניות מבינים שיש לספורט חשיבות, אבל לא מפריזים בחשיבות. חשוב להם שישראל תהיה באולימפיאדה, שלא נתבזה ושאף ספורטאי לא יטבע בבריכה, אבל ההשתתפות באולימפיאדה לא קריטית למקבלי ההחלטות ויש הזנחה וזלזול".

אין לספורט האולימפי גם כוח מדיני דיפלומטי?

"אפשר לראות בהיסטוריה השפעות מדיניות של אירועי ספורט כמו נבחרת הפינג פונג האמריקאית שהגיעה לסין בשנת 72' ופתחה את הדלת לנשיא האמריקאי. אם ישראל תגיע למונדיאל באיחוד הנסיכויות, אז תהיה לכך חשיבות מדינית, ואם לפלסטין תהיה משלחת במשחקים האולימפיים בלונדון, אז תהיה חשיבות מדינית, אבל דגל ישראל בלונדון זה כבר לא סנסציה ואין כאן אמירה דרמטית".

איך אפשר לשנות את המודעות של הציבור לענפים האולימפיים?

"אם הספורט יונחל בשלב מאוד צעיר ובגיל בית ספר ילמדו ילדים כדורעף חופים או סיף, אז בעוד כמה עשרות שנים יהיה קהל שירצה לראות את זה. ההצלחה של נבחרת כדורעף נשים או המדליה של צוברי היו צריכות לגרום לכך שילדים וילדות ירצו לשחק בענפים האלה, אבל זה לא קורה כי אף אחד לא תומך בזה. אצל הבריטים, למשל, כל ילד בוחר לעצמו ענף ספורט מגיל צעיר בבית הספר".

אולי ישראלים פשוט לא אוהבים להזיע.

"אפשר לתלות את זה בנסיבות קדומות כמו בעובדה שחלק גדול מהישראלים הגיעו ממדינות שהתרבות הספורטיבית לא הייתה מפותחת בהן, וגם בכך שהמסגרות הספורטיביות הראשונות היו מעוגנות בנסיבות פוליטיות. אני גם מניח שבחברה שבה בגיל 18 אתה הולך לצבא ובבית ספר לא מכוונים אותך לפעילות ספורטיבית כי הנושא מוזנח מבחינה תקציבית, אז לא נוצרת מוטיבציה - הישראלים פשוט לא אוהבים ספורט, הם אוהבים הישגים מהירים".

המטרה: ספורטאית על הפודיום

הישגים זה משהו שגם הספורטאים האולימפיים שלנו אוהבים וכמובן ששואפים אליו, אבל הם לא משלים את עצמם שהם יגיעו בקלות או במהירות, כפי שניתן לראות בראיונות האישיים שערכנו עם עשרה מהספורטאים הבכירים של ישראל בענפים האולימפיים, ואשר פרוסים בעמודים אלה. כרגע, ערב תחילת השנה האולימפית, הם עמלים על מה שמכונה "המרוץ לקריטריון". ובמילים אחרות: כרטיס הכניסה לאירוע, שכרוך בהשגת תוצאה או הישג בתחרות נחשבת, שהוועדים האולימפיים הבינלאומי והישראלי קבעו כרף מינימום.

עם הפנים ללונדון גיבש הוועד האולימפי שלוש מטרות: להביא מדליה נוספת ברציפות; להחזיר ספורטאית לפודיום (ההערכה היא כי מחצית מהמשלחת האולימפית ללונדון תהיה מורכבת מספורטאיות); והמטרה השלישית היא להשיג מדליה בענף שבו ישראל עדיין לא זכתה (עד כה המדליות הגיעו מהג'ודו, מהשיט ומהחתירה).

"צריכה להיווצר מסורת שעליה נבנה את היכל התהילה", נלהב זינגר. "אנחנו אוהבים מצליחנים והישגים והתחלנו בתהליך הזה בשנת 1992 עם המדליות של יעל ארד ושל אורן סמדג'ה, ולמרות המלעיזים, כבר חמש אולימפיאדות רצופות חזרנו עם מדליה אחת לפחות - כך מתחילים להיווצר רקורד ועומק".

"לזכות במדליה נעשה הרבה יותר קשה", מצנן קלות גילי לוסטיג, מנהל היחידה לספורט הישגי בוועד האולימפי. "מאז פירוק ברית המועצות נוספו לאולימפיאדה יותר מדינות שיש בהן מסורת של ספורט, וגם מדינות המזרח הרחוק החלו לקחת מדליות מהאירופיים". אך באותה נשימה הוא מצהיר כי "הציפייה היא ששטילוב יביא לנו מדליה באתלטיקה ויש לנו עוד מועמדים טובים למדליות".

כדי שכל המטרות הללו יתגשמו, נדרשים מערך של מאמנים, תמיכה כספית, ציוד ותשתיות.

זינגר: "התפקיד שלנו הוא להיות מלטשת יהלומים. אנחנו פיתחנו תורת לחימה שלפיה אנחנו יודעים לקחת יהלומים גולמיים וללטש אותם. אבל מישהו צריך לעשות את השלב הראשון - את המיון של היהלומים - וזה תפקידם של האיגודים והאגודות השונים. ואת הבסיס של מכרה היהלומים צריכה לכרות המדינה - לצערי הבעיה הקשה שלנו היא שאין תשתית למכרה".

תשתית כלכלית?

"יש חוסר הבנה של מקבלי ההחלטות של ישראל בכוח שיש לספורט. עדיין מתייחסים לספורט כאל משהו לא רציני שעושים בשעות הפנאי, בעוד שמעבר לים רואים שההתייחסות נמצאת במקום שונה לגמרי ומבינים את העוצמה הכלכלית והתרבותית שלו".

אתה מפנה אצבע למשרד התרבות והספורט?

"ברמה הממשלתית החשיבות שמקנים למשרד שעוסק בתחום הספורט לא מספיקה יחסית למשרדים אחרים וכל פעם המשרד משנה את פניו, בעוד שבמדינות אחרות הספורט הוא חלק ממשרד הפנים או חלק ממשרד החינוך או התיירות כי מבינים את העוצמה שלו".

"מתאם בין השקעה להישגים"

תקציב הוועד כיום עומד על שבעה מיליון שקלים ממועצת ההימורים, ומשרד הספורט לא מעביר באופן ישיר כספים לוועד. אלה מועברים לאיגודים השונים למימון תוכניות האימונים שנקבעות מראש ומאושרות על ידי היחידה לספורט הישגי. בוועד האולימפי מקווים שהצעת החוק להכנות למשחקים האולימפיים תשנה את המצב: "השאיפה שלנו היא לחוקק חוק שלטובת ההכנות האולימפיות יעמוד סכום של 15 מיליון שקלים בשנה שישמשו לתהליך ההכנות האולימפיות", אומר זינגר, "אבל זה כבר המון שנים מתברבר בכנסת".

בינתיים מתקיים הוועד, פרט לתקציב המועבר אליו ממועצת ההימורים, מגיוסי כספים ומתרומות. תרומה בולטת היא של המיליונר היהודי האמריקאי סידני פרנק ז"ל, שהעביר לטובת הוועד 12 מיליון דולרים. "אחרי אולימפיאדת אתונה קיבלנו טלפון מאישה שאמרה שהיא מייצגת תורם שרוצה לתרום כסף ולא רוצה דבר בתמורה. זה מהווה את הבסיס למלגות שאנחנו נותנים לספורטאים".

שלא כמו לקראת אולימפיאדת בייג'ין, אז חולקו הכספים לספורטאים לפי סגלים בהתאמה להישגים, כיום 75 ספורטאים ישראליים מקבלים מדי חודש מלגה של 5,000 שקלים. פרט למלגה, נקבעו בוועד תחרויות מטרה שדומות לתחרויות במשחקים האולימפיים וזכייה בהן כוללת תמריץ כלכלי. כמו כן מחולקים פרסים כלכליים על הישגים שונים - חצי מהתמריצים מועברים למאמנים. "כשחזרנו מבייג'ין במשך שנה שלמה הפקנו לקחים ושכרנו לשם כך גם חברת ייעוץ חיצונית", מסביר זינגר. "באולימפיאדה הקודמת לקחנו 12 ספורטאים ושמנו עליהם המון כסף והתוצאות לא היו כפי שציפינו. שינינו את מדיניות המלגות, וכיום אנחנו משקיעים 80% מהמשאבים ב-20% מהספורטאים הכי טובים - זאת חשיבה כלכלית".

ומה עם אלה שעדיין לא הגיעו לפסגת ההישגים, אבל יש להם פוטנציאל?

"באותה שכבה יש בעיה, הם במצב קשה ואף אחד מאיתנו לא יודע כמה אלופים החמצנו בגלל העובדה שאלה שהיו בשכבה אחת מתחת לסגל האולימפי נשברו והלכו הביתה באמצע הדרך".

כשאתה מסתכל אחורה, אתה מוצא קשר ישיר בין היקף הכספים שהושקעו בספורטאי ובין התוצאות שהוא הביא?

"לא בטוח שיש תשובה מוחלטת. אני יכול להגיד שיש קשר ישיר בין כמות האמצעים שעמדה לרשות המערכת ובין ההכנה האופטימלית של אותם ספורטאים להגיע למשחקים האולימפיים".

לוסטיג מתייחס גם הוא לשאלת השאלות והפעם הוא מסויג פחות: "יש מתאם בין ההשקעה ובין ההישגים, ללא ספק. אחד הדברים החשובים לספורטאי שעוזרים לו להתממש מבחינה מנטלית הוא שתוכנית האימונים שלו נקבעת והיא סופית ולא צריך לדאוג אם יש כסף או אין כסף לאימונים. צריך להבטיח לספורטאים שלנו שקט תעשייתי".

הפרסומאים מעדיפים ריאליטי

אז מסורת, תקציב ומנטליות קשה לשנות ביום אחד, אבל אולי אם הספורט האולימפי היה יותר מרשרש מכסף, יותר ישראלים היו מגלים בו עניין? כיום, מסכימים כולם, הפוטנציאל המסחרי של הענפים האולימפיים מדלג מעל ראשיהם של מנהלי השיווק במשק. "בארץ ההתייחסות של החברות המסחריות לספורט היא כמעין חלטורה ולא כמשהו ששווה להשקיע בו", אומר זינגר. "יש דוגמאות בודדות על קצה המזלג להשקעה של חברות מסחריות בספורטאים אולימפיים. רוב התקציבים של חברות לספורט נכללים בתחום התרומה לקהילה ולא בתחומי השיווק והפרסום - שם נמצא הכסף הגדול. אין הפנמה שהערכים שהספורט מייצג יכולים לתרום לחברות המסחריות הגדולות. לא מבינים שזה חיבור מנצח".

הוועד עוסק בימים אלה בגיבוש עשרה ספונסרים שילוו את המשלחת הישראלית לאולימפיאדה. בין היתר ניתן למנות את ספידו, בית חולים מאיר, רשת מלונות פתאל ואל על. "יש ספונסרים שההסכם איתם זה 100% ברטר, יש ספונסרים שזה שילוב של ברטר וכסף ויש חברות שזה רק כסף", כך זינגר.

הוועד אינו עוסק במשא ומתן ובשידוך ספונסרים אישיים לספורטאים והנושא הזה הרבה פחות ממוסד. בראיון ל-G בשנת 2007 התייחס הסוכן רפי עגיב לפניות לחברות מסחריות וקבע: "לרוב אתה מקבל תשובה שלילית מיד". האם משהו השתנה מאז? "לא השתנה כלום", אומר עגיב, "חברות מסחריות קמוצות וסוגרות את הכסף אצלן בכספת. זה לא נהיה יותר קל אלא יותר קשה. זאת מלחמה אישית ולא פשוטה של כל הספורטאים".

עגיב מייצג כיום את שחר צוברי, את אריק זאבי ועוד מספר מצומצם של ספורטאים: "אני מודה שאני לא יכול לעבוד עם הרבה ספורטאים, כי כשאתה פונה לחברות מסחריות אתה פונה בשם ספורטאי אחד ואתה לא יכול לעשות פנייה בשם כל-כך הרבה ספורטאים. אבל באופן כללי אני נותן לכל מי שפונה אליי עזרה שיכולה להיות לפעמים רק חיבור לחברה לצורך מימון חד פעמי של מחנה אימונים. זאת אמנם לא הוצאה גדולה, אבל עבור הספורטאי זה דבר גדול".

איך זה שאנחנו לא רואים יותר ספורטאים בפרסומות? גוף חטוב כבר יש להם.

"פרסומת זאת תחנת הקצה ועד אז יש הרבה תחנות משנה בחיבור עם חברות מסחריות. אלכס שטילוב, למשל, הוא דוגמה לספורטאי שעם סוג ההישגים שהוא מביא, היה צריך להיות מאומץ על ידי כמה חברות. הוא מביא מדליות ונראה מעולה - איך זה יכול להיות שלספורטאי בקנה מידה כזה אין חברה מאמצת או מפרסמת? גם דניאל פרנקל נראית מעולה והיא בקו עלייה מבחינת הישגים, וזה לא יכול להיות שאין לה חברה מאמצת".

עובדה שזה יכול להיות.

"כי השם שלהם לא אומר הרבה לאנשים. רק אם יש דרישה ליכולות מסוימות אז פונים אליהם, אבל יש הרבה ספורטאים שהולכים לאודישן כמו שאר המועמדים. הספורטאים הם לא חלק מהאג'נדה של המפרסמים - אני עובד עם טאלנטים מכל טווחי הקשת וכל ההגדרות המסחריות של השוק מגיעות אליי. בשנה האחרונה היו רק שלושה קמפיינים שהיו בהם דרישות לספורטאים".

אריק זאבי הוא דוגמה יוצאת דופן.

"זאבי הוא דוגמה נדירה של ספורטאי בן 34 שזאת כבר שנה עשירית שהוא נתמך על ידי חברת מגדל. השנה עלה הקמפיין הראשון בכיכובו כי זה נהיה נכון. הוא בגיל של בעל משפחה ולכן נכון שהוא יפרסם מוצר פנסיוני".

ואם לא פרסומות, מה לגבי תמיכה כספית חודשית?

"התמיכה של חברה יכולה לנוע בין אלף דולרים לחמשת אלפים דולרים בחודש. אבל לסגור מסלול עד האולימפיאדה זה קשה ונדיר. לרוב ההסכמים עם החברות הם לתמיכה חודשית למשך שנה פלוס אופציה לעוד שנה".

אחת הסיבות להיעדר ההתחייבות ארוכת הטווח עם ספורטאים נעוצה ברצון של מנהלים לראות הישגים מידיים שלא מתיישבים עם תהליך ארוך טווח שעוברים הספורטאים האולימפיים. לכן, מסביר עגיב, "החיבור הכי נכון בין ספורטאי לספונסר הוא שמישהו מדרג גבוה של חברה עוסק באותו סוג ספורט ויש הזדהות שגורמת להתחבר ולהתקרב לספורטאי - זה חיבור שעובד מהמקום הנכון".

"יש כיום שישה או שבעה ספורטאים שנתמכים אנונימית על ידי גורם פרטי", מספר זינגר. "לא מזמן הגיע אלינו אדם בעל מפעל גדול שאמר שהוא רוצה לעזור. סיפרתי לו על אחת הספורטאיות שלנו, וזה נגמר בכך שהיא רשומה בחברה ומקבלת משכורת חודשית כולל תנאים סוציאליים. אבל התנאי של אותם גורמים הוא ששמם לא ייחשף, אחרת הם יפסיקו את התמיכה".

יצוין כי פרט לאלכס שטילוב ולאליס שלזינגר, שבהם תומך איש העסקים יעקב שחר, אף אחד מהספורטאים שרואיינו לכתבה לא סיפר על גורם פרטי שתורם לו כספים.

"ההסבר שייך לתחום האהבה"

נחזור לסוגיה המנטלית. אם זה כל-כך קשה, איך זה שיש בכל זאת משלחת אולימפית ישראלית ושאיפות למדליה? "בעיניים פסיכולוגיות השאלה למה אותם אנשים בוחרים אורח חיים כל-כך חד צדדי ותובעני עם סיכוים כל-כך קטנים לממש את החלומות, זאת אחת השאלות הפסיכולוגיות המעניינות בספורט תחרותי", אומר נועם אייל, פסיכולוג ספורט במכון וינגייט. "בניגוד לקריירות אחרות כמו עסקים או אמנות, שהן לאורך עשרות שנים, בספורט התחרותי יש שנים ספורות ורווח כלכלי כמעט בלתי אפשרי, כך שאין בכלל שיקולי תועלת הגיוניים בספורט".

הספורטאים עונים שהם עושים זאת מתוך תחושת שליחות לאומית.

"מה שספורטאי אומר על עצמו ועל המוטיבציות שלו משקף חלק קטנטן ממה שבאמת מניע אותו. הייתי אומר שספורטאים על פי רוב לא יודעים מה באמת דוחף אותם לעסוק בספורט תחרותי. הם מגייסים את הנושא הפטריוטי לתת חיזוק להסבר שלהם ועם הזמן זה נהיה נכון. ספורטאי רואה את הדגל ונורא מתרגש מזה, אבל זה כבר הסבר מאוחר מאוד וסוג של רציונליזציה".

אז מה ההסבר האמיתי?

"ההסבר האמיתי שייך לתחום האהבה - יש פה אהבה נטו. אדם מאוהב עושה הרבה עבור האהבה שלו. אדם מאוהב בכלל לא רואה קשיים, אלא התחייבויות ומהלכים שיגבירו את האהבה שלו והוא לא מרגיש שהוא עושה דברים יוצאי דופן. אולי רק עשרים שנים אחרי הוא מסתכל ונדהם. הספורטאי הוא אדם במשימה שבה הוא משרת את האהבה שלו".

רובם התחילו בגיל מאוד צעיר.

"בגילאים 6-12 נולדות האהבות לכל החיים. מאהבות של גיל מאוחר יותר קל לברוח, אבל האהבות שנולדות בגיל הלטנטי הן לכל החיים. אלה בדרך כלל אהבות לדברים שקשורים לתחביבים או לנטייה להעדיף משהו אישי מסוים. אהבה לקבוצות ספורט, למשל, נולדות בגיל הזה".

הם בוחרים במה להתאהב?

"אף ספורטאי לא יכול להגיד למה הוא אוהב שיט ולא אוהב אתלטיקה, ויש כאלה שמוכשרים ביותר מתחום אחד. במובן הזה אפשר לומר שהספורט בוחר אותם והם שבויים באהבה הזאת. הספורט מחזיר לספורטאי אהבה עד שהוא מפסיק להצליח".

אז יש אהבות נכזבות.

"יש המון אהבות נכזבות כי הספורט לרוב נוטש את הספורטאי ולא להפך. הרבה ספורטאים בשליש האחרון של הקריירה מנהלים יחסי אהבה-שנאה עם הספורט שלהם. בשליש האחרון הקושי נהיה הרבה יותר בולט וברור מאשר בשליש הראשון, שבו הם לא שמים לב לקשיים כמו כסף והכרה. רק בשליש האחרון זה הופך לדבר מרכזי".

בשלב הזה הם מתחילים לחשוב על היום שאחרי?

"לא. אדם מאוהב בכלל לא עסוק בעתיד - זה מה שמייחד את התופעה. אתה חי לגמרי את ההווה והוא מאוד ממלא כי יש בו משמעויות. במידה מסוימת זאת התאהבות נרקיסיסטית - זה כמו להתאהב בבחורה אידיאלית שהיא עצמך. ספורטאי חי באווירה יומיומית של הרפתקה ואהבה".

אלכס שטילוב

 אלכס שטילוב אולימפידה / צלם: דור מלכה

מקצוע: מתעמל קרקע

גיל: 24

הישגי שיא: מדליית כסף בתרגילי קרקע אליפות אירופה 2011, מקום שמיני באולימפיאדת בייג'ין בתרגילי קרקע

"הראתי שאני יכול לנצח"

עוד קודם שיביא מדליה אולימפית, אלכס שטילוב הוא כבר המתעמל הכי טוב שהיה בארץ אי פעם. הוא בנוי היטב כיאה למי ששגרת יומו כוללת שני אימונים מבוקר עד ערב, ועל לשונו מתגלגל מבטא קל של מי שעלה ארצה בגיל 15 מאוזבקיסטן. ביוטיוב ניתן למצוא קטעי וידיאו שבהם הוא נראה מתאמן; גמיש וזריז, מתפתל על מכשירי הקרקע, קופץ באוויר כמו חתול, שומר על שיווי משקל ועל קור רוח. בבייג'ין הוא סיים אמנם שמיני בתרגילי הקרקע, אבל בלונדון מצפים בוועד האולימפי, בקול רם וברור, ששטילוב יביא מדליה אולימפית ראשונה לישראל מאולם ההתעמלות המאוד יוקרתי.

"זה לא מלחיץ אותי", הוא אומר. "זה נראה לי טבעי שכולם מצפים ממני, כי אני הראיתי שאני יכול להביא מדליה מאליפויות עולם ואירופה. הראיתי שאני יכול לנצח".

שטילוב נולד אל עולם האתלטיקה, אמו היא ספורטאית ומאמנת: "בגיל 5 התחלתי להתאמן, ובגיל 12 התחלתי ללמוד בפנימיית ספורט. ברור שהמטרה תמיד הייתה להגיע לאולימפיאדה - זה היה החלום שלי".

למרות הציפיות וההישגים הוא מבהיר: "אני לא חושב שהגעתי לשיא שלי, להפך - אני משקיע עוד יותר ומתאמן פעמיים ביום ועובד קשה בשביל זה. קודם כול אני בתחרות עם עצמי, ואחר כך עם אחרים". לכן, את שגרת האימונים הוא לעולם לא ישבור: "גם אם יש ימים שלא בא לי לעשות אימון או שאני עייף, אני לא מוותר. גם מיום לא מוצלח אפשר להוציא משהו טוב".

הוא מתגורר בבית הוריו, אך מתחזק זוגיות ארוכת שנים: "זה קשה להיות בזוגיות, כי אני הרבה זמן לא נמצא בארץ אלא בתחרויות בחו"ל. אבל היא מבינה אותי כי היא הייתה מתעמלת אמנותית; היום היא סטודנטית".

גם אתה תהיה סטודנט יום אחד?

"כן, יום אחד. אבל אני צריך לקחת את המקסימום מהספורט שאני עושה עכשיו ולא להתפזר לכל הכיוונים. לא נראה לי שיקרה משהו אם אני אתחיל ללמוד בעוד שנה-שנתיים, אבל את השנים האלה שאני בשיא אי-אפשר להחזיר, ואני רוצה להשקיע בהן 100%".

צריך כסף בשביל זה.

"הכי קשה זה להתחיל - לא מכירים אותך, ואף אחד לא רוצה להשקיע בך. אחרי שעליתי לגמר באליפות עולם בשנת 2006 התחילו לעזור לי בוועד האולימפי, והיום אני מקבל מלגה מהוועד וממשרד הקליטה. אי-אפשר גם לעבוד וגם להתאמן, כי האימונים דורשים מלא זמן. אני כבר לא ילד קטן, ואני צריך לחיות איכשהו".

כשהוא מתייחס לתמיכה הוא מתייחס גם ליעקב שחר, מבעלי קבוצת מאיר, שמוכר יותר בציבוריות מבעלותו על מועדון הכדורגל של מכבי חיפה. "מישהו אמר לי שיעקב שחר מעוניין לתמוך בי ולעזור", הוא משחזר. "התקשרתי למשרד שלו וקבענו פגישה. כבר כמעט שנה שהוא תומך בי. אנחנו נפגשים מדי פעם ומדברים על ההכנות; הוא מתעניין".

יש לך סוכן?

"לא. כל מי שרוצה יכול לפנות או אליי או לאיגוד. מובן שיש כל מיני הסכמים עם הוועד האולימפי, אבל אני לא חושב שזאת תהיה בעיה".

היו הצעות?

"לא היו לי יותר מדי הצעות לפרסומות מחברות. אם יש איזו הצעה טובה, אז אני בכיף אשמח. כל מה שיכול לעזור להמשיך להביא הישגים".

באופן לא מפתיע אך מאכזב למדי, הסרטונים ביוטיוב שבהם נראה שטילוב מקפץ קיבלו אלפי צפיות בודדות; וגם כשהוא יוצא לרחוב, "אין הרבה תגובות, אפילו שבשנה האחרונה, אחרי אליפות העולם, מזהים אותי קצת יותר".

תקווה אולימפית שלא מזהים במכולת. מתסכל לא?

"אני חושב שהענפים האולימפיים צריכים לקבל יותר חשיפה. לא לכתוב עלינו רק כשאנחנו זוכים באליפות עולם או אליפות אירופה או כמה חודשים לפני האולימפיאדה".

דניאל פרנקל

 דניאל פרנקל אולימפידה / צלם: דור מלכה

מקצוע: קופצת לגובה

גיל: 23

הישג שיא: מקום רביעי באליפות אירופה באולם שהתקיימה במארס האחרון

שיא אישי: 1.94 מטרים

"אני דואגת שיהיו לי חסכונות"

שלא כמו ספורטאים אולימפיים רבים ברחבי העולם, שפחות או יותר נולדו אל תוך הענף שלהם, דניאל פרנקל, שהיא בעלת נתונים אתלטיים יוצאי דופן, הייתה בכלל רקדנית. רק לקראת הגיוס היא גילתה את עולם האתלטיקה ונתנה לו את תשומת הלב הראויה לו: "התאמנתי חזק מאוד בשנתיים האלה. אמרתי לעצמי, קחי את הזמן של הצבא שהמדינה נותנת לך אפשרות להיות ספורטאית ותשקיעי". אבל גם אז היא עדיין לא ראתה את עצמה כתקווה אולימפית למדליה. רק לאחר השחרור, בטיול המסורתי לדרום אמריקה, היא הבינה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. "טיילתי ארבעה חודשים, וחזרתי לארץ עם אנרגיות מטורפות", היא מספרת. "החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות - לקפוץ לגובה. לקח לי זמן לחזור לכושר, ואחרי ארבעה חודשים של הפסקה קפצתי 1.81 מטרים והרגשתי שאני על הסוס; מאז רק שיפרתי את התוצאה".

המסלול יוצא הדופן שעברה פרנקל גרם לה, לדבריה, להיות אנדרדוג: "שלוש שנים הייתי אנדרדוג בישראל מבחינת קפיצה לגובה, ובאיגוד האתלטיקה לא ספרו אותי. רק בשנה האחרונה המצב השתנה. אני יודעת שכל דבר מגיע בזמן שלו".

מה קרה בטיול שגרם לך להבין שאת רוצה לקפוץ?

"כשאנשים שפגשתי שאלו מה אני עושה בחיים ואני עניתי שאני קופצת לגובה, גיליתי שהם תופסים את זה כדבר מדהים. אני הבנתי שם שאני יכולה לתת יותר ולשפר את השיאים של עצמי. כנראה לפעמים צריך לקחת הפסקה כדי להבין מה באמת רוצים".

והתשובה היא מדליה אולימפית?

"כל ספורטאי רוצה מדליה, אבל בשלב הזה חשוב לי לשפר את התוצאה האישית שלי ואני רוצה לקפוץ יותר גבוה".

עם עבר של רקדנית שכלל גם קריצה לעולם הדוגמנות, פרנקל נהנית מהמצלמות של התקשורת: "אחרי שיש הישג התקשורת עטה אליך, אבל זה עובר מהר מאוד. זה כיף ומחמיא, ואני שמחה שמדברים עליי, אבל אני לא מחפשת את הזוהר. יש כל מיני סלבים שכל מה שחשוב להם זה להישאר בתודעה התקשורתית, אבל המטרה שלי היא ספורטיבית".

קיבלת הצעות לקמפיינים?

"עדיין לא. אולי בזכות הכתבה הזאת יגיעו הצעות".

מי מטפל בך?

"כרגע זה אני, אימא שלי והחבר, שמנהלים את הדברים האלה. בגלל שהייתי דוגמנית בעבר והיה לי סוכן העדפתי לא להיות עם סוכן כעת. ברור שזה ייתן מרווח נשימה אם ארוויח כסף מפרסומות וספונסרים יתמכו בי. הלוואי שזה יקרה, אבל כל דבר מגיע בזמן שלו".

זה לא קצת מתסכל שאילו היית בוחרת להיות דוגמנית ולא ספורטאית היית מקבלת יותר הכרה וכסף, וגם עובדת קשה פחות?

"אנחנו חיים במדינה שבה הספורט לא מפותח. המדינה לא מחנכת לספורט; בשיעורי התעמלות בתיכון מה שהיינו עושים זה ללכת שני סיבובים. אז אפשר להבין למה הספורטאים לא מקבלים הכרה".

עם ההבנה הזאת פרנקל החלה השנה בלימודי משפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה: "אני כל הזמן חושבת על העתיד, ואני דואגת שיהיו לי חסכונות. אבל אני לא יכולה לחשוב על זה יותר מדי - אני עובדת על הטכניקה, וזה מה שמהדהד לי כל הזמן בראש".

איפה מוצאים את המוטיבציה להתאמן בכל יום?

"המוטיבציה היא המאמן שלי, אנטולי שפרן, שהביא אותי לענף. אנשים לא מבינים כמה כוח יש למאמן וכמה הוא חלק בלתי נפרד מהספורט. הוא אוהב לעצבן אותי באימונים, להגיד לי שאני לא אצליח; אין כזה דבר לוותר אצלו. חשוב לי להוכיח לו שאני יכולה - תמיד כשאני חושבת שאני עייפה אני יודעת שיש לי עוד מה לתת".

"יענקל'ה שחר נותן לי שקט" | אליס שלזינגר

 אליס שלזינגר אולימפידה / צלם: דור מלכה

מקצוע: לוחמת ג'ודו

גיל: 23

הישגי שיא: מדליית זהב באליפות אירופה עד גיל 23 (2009), מדליית זהב באליפות אירופה עד גיל 20 (2007)

אליס שלזינגר מסתכלת קדימה. היא מתכננת להישאר בספורט עוד חמש שנים, היא כבר מאורסת (למאמנה האישי), ובינתיים החלה בלימודי פסיכולוגיה במרכז הבינתחומי והיא כבר בשנה השנייה: "זה לא פשוט, 80% מהזמן אני בתחרויות או במחנות אימונים בחו"ל; פרסתי את התואר לשבע שנים".

אז למה ללמוד דווקא עכשיו?

"אני לא רוצה שבגיל 28 אני אגיד לעצמי שלא עשיתי כלום ואיך עכשיו אני מתחילה ללמוד. אני גם לומדת, גם בזוגיות וגם בספורט. זה המון יחד, אני לא אשקר, אבל אני חושבת שפחות מזה לא הייתי יכולה לעשות. אני אוהבת את הלחץ ואת העומס, אפילו שיש דברים שנפגעים תוך כדי".

את הלימודים עוזר הוועד האולימפי לממן באופן חלקי, עשרת אלפים שקלים בשנה כפול שלוש שנים. את שאר הכסף מביא איש העסקים יעקב שחר, שתומך בה באופן אישי. "לפני חמש שנים אבא שלי עשה חשמל בבית של עוזי מור, יד ימינו של יענקל'ה, ובכל מקום אבא זורק שהבת שלו ככה וככה", היא משחזרת את ראשית הקשר. "בתקופה ההיא היו לנו בעיות של כסף, ואבא ניסה דרך כל מיני אנשים לראות מי יכול לעזור. יענקל'ה נענה בשמחה להצעה. אני חושבת שיש לו לב זהב והוא מאוד אוהב ספורט".

מה כוללת העזרה של שחר?

"בלימודים, בשכר דירה, ובכל הדברים שאני צריכה לעשות כדי להתנהל כמו בוגרת כי לעבוד אני לא יכולה. אני מעדכנת אותו כל הזמן, ואחרי הישגים הוא מתקשר אליי להגיד לי מזל טוב. בחגים אני מתקשרת להגיד לו חג שמח".

את חושבת שהוועד האולימפי צריך לתת יותר לספורטאים?

"הוועד האולימפי נותן את מה שהוא מרגיש שנכון לתת".

יש לך אפשרות לחסוך כסף בשביל העתיד?

"יענקל'ה נותן לי שקט כלכלי ומשכורת חודשית כדי שאוכל להתאמן ולא לעבוד. יש לנו המון הוצאות, אז אני לא במצב שאני יכולה לחסוך כסף, אבל אני כן במצב שאני יכולה לחיות בשקט".

יחד עם זאת, שלזינגר מבהירה שעם כל הכבוד לכסף, הוא אף פעם לא היה המניע: "זאת בחירה של ספורטאים. אילו הייתי רוצה לעשות כסף הייתי יכולה לעזוב את הספורט ולעבוד, אבל אני עושה את הספורט בשביל עצמי, ואם יוצא מזה כסף, אדרבא. ברור שאילו היינו מרוויחים יותר, זה היה יכול להיות נחמד מאוד".

"מחפש ספונסרים בנרות" | סרגיי ריכטר

 סרגיי ריכטר אולימפידה / צלם: דור מלכה

מקצוע: קלע (רובה אוויר 10 מטרים)

גיל: 22

הישג שיא: מדליית כסף בגביע העולם 2011

סרגיי ריכטר הוא הספורטאי הראשון שהשיג קריטריון אולימפי והבטיח את מקומו במשלחת הישראלית ללונדון. "זה מרגיש מעולה, הציפיות שלי הן לבוא ללונדון, לעשות את המקסימום ולקוות שזה יספיק", הוא אומר בין אימונים בדרום קוריאה, שם מתנהל גביע העולם בקליעה.

לענף התוודע ריכטר בגיל 12, באמצעות קרובי משפחה שעסקו בו. הוריו ספורטאים גם הם, והמשפחה עלתה לישראל מאוקראינה כשהיה בן 6: "נסחפתי אחרי הקליעה. בתיכון הייתי מסיים את הלימודים ועולה על הרכבת להרצליה, שם הייתי מתאמן בכל יום. היו המון ויתורים אז, וגם היום. פספסתי את מסיבת הסיום של התיכון כי הייתי בתחרות, וגם בגרות אחת פספסתי כי הייתי חייב לתפוס טיסה. כשהחברים נסעו לאיביזה אחרי התיכון אני הייתי בתחרות".

מה השאיר אותך בספורט?

"ההישגיות, אני רוצה את המדליה".

את המדליות קוצר ריכטר בתוך שעות ארוכות של ריכוז מוחלט במטרה. "אני מפעיל הרבה שרירים בזמן הירי ויש כאבים, זה ספורט שצריך אופי בשבילו. זאת רמת ריכוז מאוד גבוהה. צריך לשלוט במחשבות שלך. אני כאילו נאטם, נסגר, זה מגיע עם הזמן".

בין הגיחות לתחרויות בחו"ל מטפח ריכטר זוגיות, הוא מתגורר ברחובות וכבר מסתכל קדימה ומתכנן ללמוד עיצוב באוניברסיטה. ב-2009 נכנס ריכטר לסגל האולימפי המורחב והחל לקבל מלגה מהוועד האולימפי, אולם ספונסרים עדיין אין: "אני מחפש בנרות. אין לך מושג כמה אני משקיע בזה, שולח קורות חיים וטלפונים. פניתי גם לאנשים פרטיים וגם לחברות, ובינתיים לא קיבלתי תשובה. אני חושב שקשה למצוא ספונסר בענף שלנו, כי קליעה זה נשק וחברות לא רוצות לספנסר נשק, אולי זאת הסיבה".

למה בעצם אתה מחפש ספונסר?

"אני רוצה קצת שקט בראש. אף אחד מאיתנו, הספורטאים האולימפיים, הוא לא כדורגלן שמקבל מעל 30 אלף שקלים בחודש. כולם חיים מ-5,000 שקלים של הוועד האולימפי וזהו, אפילו שאנחנו מייצגים את ישראל יותר מאשר הכדורגלנים, וזה קצת מתסכל".

נמרוד משיח

 נמרוד משיח אולימפידה / צלם: דור מלכה

מקצוע: גולש רוח, דגם ניל פרייד

גיל: 22

הישגי שיא: מדליית כסף אליפות העולם 2009, מדליית ארד אליפות העולם 2010

"אין לי חברה, הספורט זה במקום הראשון"

לנמרוד משיח יש מצב רוח טוב ויש לו גם סיבה טובה. הוא מועמד בולט להצטרף למשלחת האולימפית ללונדון, יש לו גב כלכלי איתן וצוות מגובש שכולל גם את מאמנו גל פרידמן (מדליית זהב באתונה), ואם זה לא מספיק - הוא גם נבחר לספורטאי השנה 2010; תואר - שבצדו תמריץ כלכלי נאה של כ-40 אלף שקלים. אולי דבר אחד חסר למשיח, וזה בת זוג: "אין לי חברה, הספורט זה במקום הראשון, ועד עכשיו לא מצאתי מישהי שתרצה להיות במקום השני".

מגיל 8 הגלישה היא אהבת חייו של משיח: "אני לא רואה שום דבר חוץ מזה. בגיל 10 התחלתי להתחרות, ובגיל 13 השתתפתי באליפות העולם לנוער וניצחתי". את חיידק הים ספג מהבית: "אבא שלי הוא רב חובל, ומגיל צעיר הייתי על סירות והתעסקתי עם הים. אימא שלי הייתה מדריכת צלילה והייתי צולל איתה, היא הכניסה אותי לגלישה. אני נולדתי לתוך הים, והוא תמיד יהיה בחיים שלי".

איך זה היה לגדול בתחרויות?

"התחרויות גרמו לי להפוך לילד שברור לו מה הוא עושה, ומצאתי את עצמי לבד במחויבות עצמית שנבנית בתוך מסגרת עם דרישה עצמית. כשאני מסתכל אחורה זה מדהים כמה הייתי מחויב וכמה דברים ביטלתי בשביל הספורט".

למשלחת לאולימפיאדת בייג'ין ב-2008 משיח לא הצטרף, והפסיד את המקום לשחר צוברי, אבל על הכרטיס ללונדון 2012 הוא לא מתכוון לוותר. "המדליה האמיתית זה כל הדרך שאנחנו עושים עד שאנחנו זוכים בה".

ועד שזוכים בה צריך להתאמן ולחיות, צריך כסף.

"אני מקבל מלגה מהוועד האולימפי, וגם מחברת שטראוס שתומכת בי. יש לי מזל שיש לי תמיכה ואופציה להתנהל כמו שספורטאי אולימפי צריך להתנהל. יש ספורטאים במדינה שלנו שצריכים להתעסק עם כל מה שלא צריך להתעסק בו, ואני מכיר את התמונה הזאת כי הייתי שם עד לפני שלוש שנים. במדינה שלנו, אם יש לך תוצאות הכול נראה אחרת, אבל עד אז אתה במרתון נגד המערכת - כל הזמן מנסה לרדוף אחרי משהו ברמות הכלכלית, הלוגיסטית והמקצועית".

הקשר בין משיח ושטראוס החל בעקבות היכרות ארוכה שלו עם עדי שטראוס, בנו של מיכאל ואחיה של עפרה. "הכרנו כשהייתי בן 10, בהפלגה שהוא עשה לסיני כדי לצלול ואני הייתי ילד על הגלשן", אומר משיח. "התחברנו, והוא תמיד תמך בי והתעניין. לפני ארבע שנים הוא אמר, 'או-קיי, חברת שטראוס איתך לאורך כל הקמפיין; קח את השקט שלך ותעבוד, אין יותר לחץ כלכלי'".

יש מחשבות על העתיד?

"מצד אחד אני חושב המון על העתיד, אבל מצד שני לספורטאים אין בכלל אנרגיות להתעסק עם הדברים האלה. אני יודע שבכל הזדמנות שיש לי לחסוך אני חייב לחסוך, כי אף אחד לא יודע מה יהיה מחר".

שחר צוברי

מקצוע: גולש

 שחר צוברי אולימפידה / צלם: רויטרס

גיל: 24

הישגי שיא: מדליית ארד אולימפיאדת בייג'ין 2008, מדליית זהב אליפות אירופה 2010

"לקחו לי 48% מס, הכי הרבה שיש"

שחר צוברי כבר מנוסה ומשופשף בענייני ביורוקרטיה ומנהלה. הוא יודע איך זה מרגיש לקטוף מדליה ומה זה להביא גאווה לאומית ולפתוח מהדורות חדשות. אבל הוא יודע גם איך זה מרגיש כשהאורות כבים: "כשאתה חוזר עם הישג משמעותי יש התעניינות תקשורתית, אבל אחר כך, לצערנו, בגלל שאנחנו ספורט אולימפי יש דעיכה ברמת המדיה, ואז שוב - לקראת האולימפיאדה נזכרים שיש דבר כזה".

משהו צריך להשתנות.

"זה צריך להשתנות, אבל זה לא משהו שאני מתעסק בו. אני מתעסק בספורט מאהבה ואוהב לייצג את המדינה בכבוד, ואני רוצה להצליח. אבל עם הזמן אתה מבין שצריך גם לחיות, לאכול, ואז גם צריך את התקשורת. הרי אני לא יכול ללכת ולעבוד בעבודה רגילה - זאת העבודה שלי. היקף שנתי שספורטאי צריך בשביל להתאמן בלי דאגות הוא בין 250 אלף ל-450 אלף שקלים בשנה".

הוועד האולימפי לא מסוגל לכסות את העלות הזאת, אז מחפשים ספונסר: "כבר שנתיים שחברת הלוגיסטיקה אוריאן היא הספונסר שלי, והם תומכים מאוד ועוזרים, וזה לא רק קשור לכסף. זה קשור לשייכות לחברה גדולה, ואני ממש מרגיש תמיכה וגב מאחוריי. לא רק כשאני מצליח אומרים כל הכבוד וקח בונוס, אלא גם כשאני קצת יותר למטה ויש פחות הישגים וקשה, אז הם שם כי הם רוצים לעזור".

אחרי המדליה בבייג'ין עדיין יש אי-ודאות כלכלית?

"תמיד יש אי-ודאות כלכלית, כי אני יכול לאבד כושר עבודה ביום אחד. בסופו של דבר אני ספורטאי, והכלי שלי זה הגוף שלי. מחר אני יכול ללכת ברחוב ולהידרס, ואז מפסיקים לי את המלגה ואני לא אקבל כסף. אין לי שום תנאים סוציאליים, ואין תנאים של עובד-מעביד - שום דבר. אף אחד לא מפריש לי לקרן פנסיה, ואף אחד לא דואג לי לעתיד. אז מכל הסכומים שאני מקבל אני צריך לשלם את כל הקרנות למיניהן כדי לדאוג ליום שאחרי - ולא נשאר הרבה כסף כדי לחיות".

יכול להיות שהמדינה צריכה לתת יותר לספורטאים שמייצגים אותה?

"להתחיל לשנות ממשלות נראה לי קצת קשה. הממשלה מעבירה תקציבים לגבי תוכניות האימון, אבל יש בזה הרבה ביורוקרטיה ולא צריך לספר מה זה ממשלה. וכל הזמן אינטריגות ומלחמות כאלה ואחרות והרבה מאוד פוליטיקה".

על הגב שלך.

"אפשר להגיד שאני מרגיש את זה על הגב שלי. לכן אם יש לך ספונסר גדול שאומר לך, 'אל תדאג - כל מה שאתה צריך אנחנו ניתן', הראש הרבה יותר פנוי לעסוק בספורט".

מפתיע שצוברי, שהפך לשם שגור במרחב הציבורי לאחר מדליית הארד, לא מקבל הצעות לקמפיינים פרסומיים: "חברות מעדיפות לקחת פליטי ריאליטי מאשר ספורטאים. לא היו לי הצעות גדולות, גם לא אחרי האולימפיאדה, בטח לא משהו שייתן לי שקט כלכלי".

וגם ממענק הזכייה שלך במדליה המדינה לקחה כמעט חצי למס.

"לקחו לי 48% מס, הכי הרבה שיש. זה קצת אבסורדי שהמדינה נותנת, ומיד אחר כך לוקחת, אז אולי עדיף שייתנו מראש רק חצי. אבל אני לא מתעסק בזה ולא מסתכל דרך החור של הגרוש. מובן שהייתי שמח לקבל יותר, אבל מבחינתי זה להילחם בטחנות רוח. אני מעדיף פשוט להתאמן, לעשות הישגים ולקבל עוד מענקים במקום לבכות על המענק ההוא".

אז מה זה הדבר הזה שמשאיר אותך בספורט?

"לעמוד על הפודיום זאת תחושה עילאית, ואני נהנה מהדרך לשם".

נטע ריבקין

 נטע ריבקין אולימפידה / צלם: דור מלכה

מקצוע: מתעמלת אמנותית

גיל: 19

הישג שיא: מקום חמישי באליפות אירופה 2010, זכתה במדליות ארד בתרגילי חישוק וכדור בסבב העולמי 2010

"בגד גוף אחד עולה כ-1,000 אירו"

רק בת 19, נטע ריבקין היא כבר מתעמלת מנוסה; כבר 13 שנה בתחום. "בהתחלה זה היה כמו כל תחביב", היא מספרת, "רק בסביבות גיל 12 התחלתי לחשוב שזה יותר רציני ויכול לצאת מזה משהו". את התיכון היא לא ראתה הרבה, את הבגרויות עדיין לא סיימה: "בתיכון די מהר הבנתי שאני עושה משהו שלא כל אחד עושה, ושאת הלימודים אפשר להשלים, אבל את הספורט אי-אפשר לשים במקום שני. הספורט בשבילי זה הדבר הכי חשוב, ואת כל השאר אני דוחה לאחר כך, כי החיים בספורט קצרים".

ויתורים כואבים.

"כשאתה אוהב מה שאתה עושה, יש חשק ורצון, ואז מגיעים החלומות, השאיפות והרצון להגיע לאולימפיאדה. צריך ללכת עד הסוף".

ללכת עד הסוף מבחינת ריבקין זה עשר שעות אימון ביום, לפחות, מהשעה שבע בבוקר: "הספורט הכי חשוב זה לנצח את עצמך", היא אומרת, ומדגישה שאת הדרך עשתה עם המאמנת אלה סמופולב: "אני ואלה מכירות מגיל 6, ואנחנו כל הזמן יחד. אני רואה אותה הרבה יותר מאשר את אימא שלי".

בבייג'ין היא הייתה הצעירה במשלחת והגיעה למקום ה-14: "מי שאומר שאולימפיאדה זאת חוויה בלתי נשכחת לא טועה. להיות בין הספורטאים הכי טובים זאת הרגשה שאי-אפשר לתאר במילים. אני חולמת על זה לפעמים בלילה - אין משהו מעל מדליית זהב באולימפיאדה".

נשמע מלחיץ.

"אני מתמודדת עם הלחץ ביומיום; זה אדרנלין שרק ספורטאים מבינים. הספורט מלמד אותך לקבל החלטות, להתמודד עם הלחץ, להסתדר. אני מרגישה שהתבגרתי מהר יותר מבני גילי".

הספורט מלמד גם איך להסתדר כלכלית?

"הענף שלי נחשב למאוד יקר, בגד גוף אחד עולה כאלף אירו, ויש תחרויות שיש בהן לפחות ארבעה בגדי גוף כי יש ארבעה מכשירים. כשהייתי קטנה המשפחה שילמה את כל ההוצאות, אבל כשמתחילים להביא הישגים אז מקבלים תמורה".

מה למשל?

"ברמה שהגעתי אליה אני לא מבזבזת מכספי. האיגוד מממן את בגדי הגוף, את המכשירים, את הטיסות ואת התחרויות, ויש לי מלגה מהוועד האולימפי. מובן שיש קשיים. זה לא אידיאלי, אבל אפשר לחיות. ביומיום אני ממש לא מתעסקת בכסף, אבל אני מחפשת ספונסר. בינתיים זה קשה כי אין מספיק מודעות לענף, אבל אנחנו עושות הישגים יפים ואני מאמינה שגם המודעות לענף שלנו תעלה".

בת-אל גטרר

 בת אל גטרר אולימפידה / צלם: דור מלכה

מקצוע: לוחמת טאיקוונדו

גיל: 23

הישג שיא: אלופת אירופה 2010

"לא מבינה למה אנחנו לא מוצאים ספונסר"

בת-אל גטרר הגיעה במקרה אל ענף הטאיקוונדו כשנרשמה בילדותה לחוג קרב מגע. "זה מה שהתאים להורים שלי מבחינת שעות העבודה", היא מספרת. "בגיל 12 המאמן המליץ לי להתמקד בטאיקוונדו, ומאז התחלתי להתחרות באופן מקצועי". בשנה שעברה כבשה את אליפות אירופה והביאה זהב לישראל.

היא גדלה בבית דתי. אביה עוסק במערכות סולאריות, אמה עקרת בית, ויש לה חמישה אחים. עד שנכנסה לסגל האולימפי ההורים מימנו את הספורט. "הם תמכו בי, ובלעדיהם לא הייתי פה. הם לא נתנו לי להתעסק בקטע הכלכלי. כשהתחלתי להביא הישגים, הגיעה גם התמיכה של הוועד האולימפי".

ספונסר עדיין אין.

"אנחנו מנסים הרבה זמן למצוא ספונסר, ואני לא מבינה למה אנחנו לא מוצאים. המאמן שלי פנה להרבה אנשים. כנראה לא מכירים את הענף שלנו, זה ספורט קטן. אני מאמינה שאם אביא הישג באולימפיאדה יבואו ספונסרים".

מה יש באולימפיאדה שאין בתחרויות גדולות אחרות?

"השלמתי חלק קטן מהייעוד שלי באליפות אירופה. אחרי הרבה זמן שרתי את 'התקווה' באולם, וזה היה רגע מרגש. אני עושה את זה כדי שכל מדינות העולם יראו שישראל הגיעה למקום הראשון. היעד הסופי הוא האולימפיאדה, כי אני רוצה שישמעו את התקווה בכמה שיותר מדינות".

זה לא רק ההמנון, זאת גם המדליה.

"אני לא עושה את זה בשביל ההכרה ולא לטובת ההנאה והרווח האישיים, אלא לטובת המדינה".

יחד עם זאת, היא יודעת שכבר צריך לחשוב על העתיד: "טאיקוונדו זה לא לכל החיים. אני לומדת לתואר ראשון בחינוך גופני ובמתמטיקה, כדי שיהיה לי עוד משהו חוץ מהספורט. זה מפחית מהלחץ, ויש לי שם חברות, תמיכה ועידוד. אבל עכשיו אני בעיקר מתמידה בטאיקוונדו וממשיכה עם זה עד הסוף, אפילו שיש צמתים של עליות ושל מורדות. בינתיים הולכים בדרך הקשה כדי להגיע הכי גבוה שאפשר".

עמית עברי

 עמית עברי אולימפידה / צלם: דור מלכה

מקצוע: שחיינית (50 מטרים פרפר ו-100 מטרים פרפר)

גיל: 21

הישג שיא: מקום רביעי באליפות אירופה 2010 למשחה חמישים מטר פרפר, וקבעה שיא ישראלי חדש

"אני מצליחה גם לחסוך"

בשנה האחרונה שהתה עמית עברי בישראל שבועיים ברציפות בלבד; בשאר הזמן היא בחו"ל, בתחרויות ובמחנות אימונים. "מי שאומר שכיף לטוס כל הזמן טועה", היא אומרת. "זה לא פשוט, רוב הזמן אנחנו רואים רק בריכות. הספקתי להיות כבר בכל היבשות פרט לדרום אמריקה".

אם הכול ילך לפי התוכנית, עברי תבקר גם בדרום אמריקה, באולימפיאדת 2016 המתוכננת להתקיים בריו דה ז'נרו, אך לפני כן לונדון מחכה לה. אבל האולימפיאדה, היא מבהירה, "אף פעם לא הייתה חלום עבורי, זאת מטרה. את המדליות על ההישגים שלי אני שומרת מתחת למיטה, וכתבות שכתבו עליי אני בכלל לא שומרת. זה לא משהו שנותן לי מוטיבציה - זה פשוט חלק מהדרך".

עברי התחילה לשחות בגיל 12. "אימא שלי רשמה את אחותי לנבחרת שחייה, ואני הגעתי איתה ונכנסתי למים. המאמן ראה אותי והבין שיש פה משהו טוב, ועד היום הוא המאמן שלי. אחותי הפסיקה עם השחייה ואני המשכתי. דבר הוביל לדבר, וזה הפך לדבר המרכזי בחיי". בתיכון, מספרת עברי בחיוך, "למדתי מדעי הדשא ומדעי הבריכה. יש שחיינים שגם לומדים וגם שוחים, אבל אני לא בן אדם כזה".

בכל הקשור למימון, לעברי אין טענות: "אני לגמרי מסודרת ולא חסר לי דבר. אני נתמכת על-ידי הוועד האולימפי. יש לנו איגוד חזק מאוד, וספידו הם הספונסרים שלי ונותנים לי ציוד. ספונסרים זה תמיד ברכה, וכמה שיותר - זה יותר טוב. אני מצליחה גם לחסוך, ואני שוכרת דירה. ברור שבתחילת הדרך ההורים תמכו כלכלית, אבל זה השתלם; לפחות אצלי".

בכל הקשור למודעות בישראל לענף השחייה היא קצת פחות שבעת רצון: "אני חושבת שזה עצוב שלא כותבים יותר על השחייה בעיתונים. לישראלים אין התרבות הזאת, ובעיתונים כותבים רק על כדורגל. אבל האמת היא שאנחנו הרבה יותר טובים בשחייה מאשר בכדורגל".

מעיין דוידוביץ'

 מעיין דוידוביץ אולימפידה / צלם: דור מלכה

מקצוע: גולשת רוח, דגם ניל פרייד

גיל: 22

הישגי שיא: מקום עשירי אולימפיאדת בייג'ין 2008, מקום שביעי אליפות אירופה 2009

"נרשמתי ללימודים כי אין ברירה"

מעיין דוידוביץ' כמעט ויתרה על הספורט בגלל קשיים כלכליים, חיכוכים עם איגוד השיט וביורוקרטיה. מתוך ייאוש היא כבר רצתה לסגור את הפרק הזה, אבל משהו בה עדיין בער. ואז הגיע טלפון מהוועד האולימפי שהציע עזרה. "רק לאחרונה חזרתי לאימונים", היא מספרת. "אני רוצה לגלוש, אבל לא בדרך שבה גלשתי בשנתיים האחרונות. הייתי בלי מאמן והיו מלא חיכוכים מיותרים. בוועד האולימפי הציעו לי שקט כדי שאוכל לעבוד"

אני מנחשת שזה לא הכסף שגרם לך לחזור להתאמן.

"מי שעושה ספורט לא עושה את זה בשביל הכסף. כסף לא רואים בזה, זה סכומים מגוחכים".

אז למה בכל זאת?

"כי זה משהו שאני הכי טובה בו, ומאמינה שאני יכולה להצליח בו בכוחות עצמי. אני רוצה לממש את עצמי. הרי השקעתי בזה את כל החיים שלי".

ספונסרים אין באופק.

"סניף הרצליה של בנק מזרחי עוזר לי כשהוא יכול; בתקופה של האולימפיאדה הוא נתן כסף. עכשיו אני וההורים מנסים למצוא ספונסר, אבל זה קשה. אני די התייאשתי מזה. היתרון שלי הוא שאני יחסית צעירה ויכולה לגור בבית של ההורים, אבל גם מ-5,000 שקלים שאני אמורה לקבל בחודש מהוועד האולימפי אי-אפשר להיות גולש".

לדוידוביץ' חמישה אחים, ושניים מהם נדבקו גם הם בחיידק הים. אביה הוא עצמאי, ואמה שכירה בעסק לנגררים שעובד עם איגוד השיט. המשפחה מגויסת כולה לספורט: "כשהיינו קטנים היו הרבה יותר ויתורים כלכליים במשפחה. עכשיו אני קצת יותר עצמאית".

בתקופה ההיא, כשכבר כמעט ויתרה על הגלישה, היא נרשמה ללימודים גבוהים, אך לאחרונה, עם חזרתה לאימונים, שמה אותם בצד. "נרשמתי ללימודים כי אין ברירה, הרי מהספורט לא יצא כלום במדינה הזאת. עכשיו חזרתי להתאמן בשביל לנצח, בשביל הנשמה - עכשיו אני רוצה לגעת בפסגה".