בשבחי החוסן הלאומי

איזו עצמאות כבירה: לעו"סים הראו מי הבוס, הרופאים עוד ילמדו לקח, וגם השכולים ישלמו

א. מדינת ישראל בת 63, והאמת היא שאני די גאה בה. נכון שיש כמה דברים קטנים פה ושם שצריך לתקן, אבל בסך-הכול אפשר לומר שאנחנו מסתדרים פה לא רע.

ראיתי בטלוויזיה שחלק מהעיריות הפריטו את טקסי יום הזיכרון, והכניסה אליהם תהיה כרוכה בתשלום, כמו למשל בירושלים. יש המצקצקים בלשונם ורואים בכך עוד מדרגה קטנה בדרך למטה, אבל אני אומר - למה תמיד לראות את מחצית הכוס הריקה, למה?

אחרי הכול, משפחות שכולות תקבלנה הנחה בכניסה, ואם אתם שואלים אותי, הרי שההנחה הזו, סמלית ככל שתהיה, היא העדות הכי טובה לערבות ההדדית הנפלאה שיש לנו פה.

כישראלי, אני גאה בהנחה הניתנת למשפחות השכולות בכניסה לטקסי יום הזיכרון. תראו לי עוד מדינה אחת בעולם שמעניקה הנחה כזו. אחת! בטקסי הזיכרון של מדינות אחרות משפחות שכולות מקבלות בקושי שובר לסנדוויץ' ושתייה.

מה שכן, קשה היה להבין את הקריטריונים לקבלת ההנחה. האם דומה אח שכול ממלחמת העצמאות לאלמנה ממלחמת לבנון הראשונה? ומה דין קרובי משפחה של ג'ובניקים שנהרגו בתאונות אימונים?

אבל אני בטוח שהעניין ייפתר לשביעות-רצונם של כל השכולים באשר הם. ראיתי גם שחלק מהמשפחות השכולות ייכנסו בכלל בחינם, שזה ממש מוזר, אלא אם כן מדובר בחללים שקיבלו צל"שים, ואז זה בסדר.

ובכלל, מה יש להם להתלונן אלה? לא יודע אם ידעתם, אבל ארגון "יד לבנים" הגיע לאחרונה להסדר עם רשות שדות התעופה והשיג למשפחות השכולות פטור מהתור לבידוק ביטחוני בנמל התעופה בן-גוריון.

אבל גם אם לא איבדתם את יקיריכם, אל תדאגו לביטחונכם - הם לא פטורים מבידוק, כמובן. רק מהתור. למרות שבואו נודה בזה, אין הרבה דברים יותר מעצבנים מלעמוד בתור לבידוק כשמישהו עוקף אתכם. מה שכן, עכשיו אפשר להתנחם בעובדה שאולי הוא לפניך, אבל לפחות הוא עצוב.

ובאשר לנכי צה"ל, אני ממליץ לחייב אותם במחיר מלא. אחרי הכול, כבר נתנו להם כל-כך הרבה, לא? החניות הכי טובות, מקומות ישיבה מצוינים במשחקי כדורסל, בריכה. כמדינה וכעם עלינו להעריך את הקורבן שהם הקריבו, אבל איך אומרים - עד כאן.

יש קו דק בין להיות בסדר לבין לצאת פראייר ועל המדינה להיזהר מכל משמר שלא לחצות אותו, אחרת מי יודע לאן נגיע. ראינו כבר מה קרה עם ניצולי השואה, כל מה שנותנים להם והם רק רוצים עוד ועוד. הגיע הזמן לומר די.

ב. מדינת ישראל בת 63, והאמת היא שאני די גאה בה. מיום העצמאות שעבר ועד יום העצמאות הזה אפשר בהחלט לומר שאנחנו בדרך הנכונה. השנה האחרונה הייתה טובה למשק הישראלי, וזה ממש משמח.

אז נכון, היא הייתה טובה יותר למעסיקים מאשר למועסקים ולעשירים יותר מאשר לעניים, ונכון ששכר הבכירים זינק ב-10% בעוד השכר הממוצע זינק בפחות מאחוז, אם אפשר לקרוא לזה זינק, ומספר העניים בקרב העובדים גדל גם בשנה שחלפה, אבל למה תמיד להתבכיין?

אחרי הכול, מתישהו זה אמור לחלחל למטה, לא? לפחות זה מה שהבטיח לנו נתניהו, ומן הידועות היא שכל מה שהאיש מבטיח - האיש מקיים. מילה שלו זו מילה. הבטיח שהמדינה תדאג לכל נפגעי השריפה בכרמל? הבטיח. קיים? תלוי איך מסתכלים על זה, למרות שקשה מאוד-מאוד למצוא את הזווית הנכונה להסתכל על זה.

אני חושב שאם מפנים את הגב ועוצמים את העיניים מקבלים את הזווית האופטימלית. ולא רק לטיפול בנפגעי השריפה - בכלל. מדינה פלסטינית? הפניית גב ועצימת עיניים. מצב החינוך? עצימת עיניים והפניית גב. היכולת לרכוש דירה? כאן צריך תרגיל מיוחד שכולל מלבד עצימת עיניים והפניית גב גם תקיעת הראש באדמה. קרנות הפנסיה שלנו? הו, כאן צריך להוסיף לעצימת העין, הפניית הגב ותקיעת הראש גם פצצה איראנית. נסו ותיהנו.

ג. מה עוד עבר עלינו מיום העצמאות שעבר ועד יום העצמאות הזה ובמה עלינו להתגאות יותר מכול? אני חושב שמדינת ישראל הוכיחה כושר עמידה יוצא מהכלל וחוסן נפשי שאין כדוגמתו מול העובדים הסוציאליים שלה. היא לא רק סיימה את השביתה שלהם מבלי להיענות למרבית דרישותיהם, מתברר שגם בדרישות המעטות שנענתה להן לא עמדה. מענקים שהובטחו לא ניתנו וכיו"ב. אין, הראינו להם מה זה.

אם תשאלו אותי, זה היה שיא. טוב, אחרי כל האימונים האלה במשא-ומתן מול הפלסטינים, קטן על המדינה משא-ומתן עם כמה עובדים סוציאליים בשכר מינימום.

עכשיו רק נותר למדינה לעשות לרופאים מה שעשתה לעובדים הסוציאליים. ואם בשביל זה צריך לנקוט תרגילים מבריקים כמו זה שעשה הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, אז למה לא.

לוין, תזכורת, קרא לרופאים "רוצחים" בראיון רדיופוני, חיכה 3 ימים עד שהואיל להתנצל, ובהתנצלותו אמר כי "השימוש במילה 'רצח' אינו משקף את עמדותיי". איזה יופי. עזבו את זה שמשפט אחר-כך אמר שהרופאים מחזיקים את החולים כבני-ערובה.

הרופאים קיבלו את ההתנצלות. רוצחים זה באמת לא בסדר, מאוד מעליב, אבל חוטפים שמחזיקים בני-ערובה, עם זה הם יכולים לחיות. להפך, זו מחמאה. עם אדם שחושב שאתה מחזיק חולה כבן-ערובה כדאי מאוד לשבת למשא-ומתן. זה אותו אדם שהמליץ לבטל את זכות השביתה, אגב.

ד. היו לנו עוד כמה שמחות קטנות של ימות חולין בין יום העצמאות שעבר ליום העצמאות הזה. מגוון חקיקות כמו חוק האזרחות, חוק הנכבה, חוק ועדות הקבלה, ועדת החקירה הפרלמנטרית לארגוני השמאל ועוד. אבל בואו לא ניכנס לזה, למה סתם להרוס את שמחת החג? אחרי הכול, מדובר בערבים ובשמאלנים.

אבל היי, כמעט שכחתי את הרוסים. בעיניי, הדבר הכי גדול שהיה במדינה הזו מיום העצמאות שעבר ועד ליום העצמאות הזה היה הגילוי שהעלייה הגדולה של שנות ה-90 מרוסיה לישראל - עלייה שהצילה את המדינה - הייתה למעשה לא יותר מהונאה.

יעקב קדמי, המוח מאחורי המעשה, חשף אותו באחד מגיליונות החג האחרונים. סיפור מטורף לפי כל קנה-מידה.

העולים, לא ברור כמה, אבל לבטח רבים מאוד מהם, בכלל לא רצו לבוא הנה, הם העדיפו את ארצות-הברית או את קנדה. אבל המדינה עשתה עליהם קומבינה, ובשיתוף ארצות-הברית והסיקוריטטה של צ'אושסקו, מנעה מהם את רצונם והביאה אותם הנה.

קראתי את הכתבה על קדמי ומגוון תחושות גאו בי. אף אחת מהן לא הייתה גאווה במדינה. לא ברור איך הדבר הזה לא הרעיד פה את אמות הסיפים. יכול להיות שמדובר במקרה של יותר מדי קניידלך ומוספים מיוחדים, ויכול להיות שזה דבר שמחלחל לאט, אבל בחיי שציפיתי להתפוצצות. אולי זה עוד יתפוצץ.

נכון שזו לא הפעם הראשונה שמדינת ישראל מרמה עולים חדשים. את אלה מצפון אפריקה העלתה בלילה למשאיות וזרקה אותם בדרום, את האתיופים הביאה בשביל להראות שהיא יכולה ואז נטשה אותם. אבל הונאה בקנה-מידה כזה קשה לזכור. האם עד כדי כך הציבור הישראלי אדיש?

כנראה שכן. או שלא. ליוצאי צפון אפריקה לקח לא מעט שנים עד שהתפוצצו, האתיופים טרם הגיעו לנקודת רתיחה. האם יגיע היום שבו גם הרוסים יתפוצצו עלינו? אני מפחד לדמיין את היום הזה.

בטח ישראל תפרוץ באיזו מלחמה בשביל להסיט את תשומת-הלב. זה יבטיח כמה שנים של שקט מבפנים ועוד הנחות למשפחות שכולות בטקסים מופרטים, כולל פטור מתורים בנתב"ג. יש למה לחכות.

ה. מדינת ישראל בת 63, והאמת היא שלמרות שאני לא ממש גאה בה - כל הדברים הקטנים האלה שצריך לתקן די מצטברים להם לערימת ענק (וזה עוד מבלי לדבר על זוטות כמו הכיבוש) - אבל לעזאזל, זה הבית שלי. ואני אוהב את הבית שלי. זו השפה שלי. זו המשפחה שלי. זה העבר שלי. וכן, זה גם העתיד שלי.

אז למרות הכול, חג שמח.

דרור פויר
 דרור פויר

הרהור

למה להסתכל על מחצית הכוס הריקה? הרי אם מפנים את הגב ועוצמים את העיניים מקבלים את הזווית האופטימלית

צרו איתנו קשר *5988