גירוש ספרד?

אין דבר שישראלים אוהבים יותר מאשר לדבוק בהצלחה ישראלית בקרב הגויים

מכבי תל-אביב בפיינל-פור, יום ו' 21:00, ערוץ 10 וערוץ ספורט 5 HD

אין דבר שישראלים אוהבים יותר מאשר לדבוק בהצלחה ישראלית בקרב הגויים אשר לא ידעונו. בשנה שעברה למשל, ספק אם מישהו בישראל זכר בכלל מתי ואיפה מתקיים הפיינל-פור של היורוליג בכדורסל, השנה - יהיו יותר מ-5,000 ישראלים ברחובות ברצלונה, ולפחות חצי מדינה מול השידור הישיר. כשארגנו ביורוליג את האירוע הזה, הם חלמו על גרסת הקלאסיקו של הכדורסל: ברצלונה הבייתית מארחת את ריאל מדריד.

אלא שהקטאלונים אכזבו, ומכבי תל-אביב, אם תעפיל לגמר, תשאיר אותו ללא קבוצה ספרדית. ערוץ הספורט יחל בשידורים בהיקף חסר-תקדים כבר משעות אחר הצהריים, כשלקראת המשחק יצטרף לחגיגה גם ערוץ 10 שהימר בתחילת העונה על מכבי, ועתה קוטף את הפירות.

עלי להודות שאיני נמנה עם אוהדי מכבי הרבים, אבל כמי שמתעניין בטלוויזיה, אשמח מאוד אם הקבוצה תעפיל לגמר, בעיקר כדי לראות איך צמד שדרים נבון כניב רסקין ועופר שלח מתמודדים עם הכורח שבשידור משחק כדורסל חגיגי, כה סמוך לפתיחת אירועי יום הזיכרון בישראל. מבחינה טכנית לא אמורה להיות בעיה (המשחק צפוי להסתיים לפני כניסת יום הזיכרון), אבל מבחינה רגשית זה לא יהיה פשוט.

כאמור, כדי שכל זה יקרה, צריך שמכבי תנצח קודם את ריאל מדריד.

גבר הולך לעיבוד

"כלבי הקש", ה', 23:40, "הוט פריים"

40 שנה חלפו מאז יצא לאקרנים סרטו של סם פקינפה "כלבי הקש". 40 שנה הן בדרך כלל פרק זמן שדן סרטים להיות רלוונטיים אך ורק לחובבי קולנוע (אמנם מדובר בהרבה יותר מ-40 שנה, אבל כל מי שצפה בפסטיבל צ'אפלין ששודר לאחרונה ב"יס", יכול היה לציין לעצמו בעצב כי לסרטיו של הגאון יש עתה ערך היסטורי בלבד), לא הסרט הזה! הדילמה הגברית שהוא מייצג, בעידן המטרוסקסואלי של ימינו, עדיין חיה ובועטת, תרתי משמע.

מעשה ב"גבר חדש" (בתחילת שנות ה-70 היה זה נער הפרחים בדימוס, האינטלקטואל האמריקני הליברל, זה שיהפוך בעתיד ל"יאפי") שעובר לגור עם אשתו האנגלייה בכפר הולדתה בצפון אנגליה, מקום שבו הגברים הם גברים והכבשים מפוחדות. המפגש עם הגברים מהסוג הישן, שנראה בהתחלה כעניין של פער תרבותי, הופך לטראומטי עד כדי כך, שהוא מעמיד למבחן את כל סט הערכים של האמריקני. דסטין הופמן, אחד השחקנים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, עושה כאן תפקיד נפלא.

כך גם סוזאן ג'ורג' בתפקיד אשתו. הקונפליקט שהסרט מעלה לדיון הוא רלוונטי גם היום: איך יכול גבר נאור לתפקד בסביבה אלימה - והאם האלימות, או לפחות פוטנציאל האלימות אינו בעצם חלק מהותי מהגבריות, ולא משנה כמה ינסו לעדן את המעטפת.

שם באבן

"נפל בקסטל - הקרב על הזיכרון", ש' 21:15, ערוץ 10

אילו היה בית לורדים ליוצרים דוקומנטריים, כנראה שמוטי קירשנבאום היה עומד בראשו. מצד שני, למה להכניס מתעד מוכשר שכמוהו לבית הלורדים כשהוא עדיין מסוגל להרים סרטי תעודה אפקטיביים כל-כך? כמה מרכיבים חברו כדי לעשות את הסרט הזה למרגש כל-כך: ראשית, הסיפור: מעשה בבחור צעיר ושמו דב "דבל'ה" הברברג שנפל באחד הקרבות העקובים מדם על הקסטל במלחמת העצמאות.

למרות שדבל'ה נכלל במניין החללים, הרי שמקום קבורתו לא נודע.

הוריו השכולים, הלכו כבר לעולמם לפני עשרות שנים בלי שתהיה להם אבן, מצבה שתציין את מקום מנוחתו האחרונה של הבן.

רק לפני כמה חודשים, אותרו בעזרת היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל, מקומות קבורתם של שלושה מחללי הקרב ההוא: אליהו מונסה, זאב מנדל ודבל'ה הברברג. הברברג היה בן דודו של קירשנבאום, ודרך הסיפור העצוב והמרגש של נפילתו והגילוי המאוחר של מקום קבורתו, חוזר קירשנבאום אל שכונת ילדותו בכפר סבא של שנות ה-40, אל ישראל של הימים שלפני קום המדינה.

אין בסרט הזה יותר מדי דמעות, או מחזות קורעי לב, אבל למרות זאת - ואולי דווקא משום כך, מתגנב במהלך הצפייה עצב גדול אל הלב. עצב גדול שבקצהו, בכל זאת, גם מעט נחמה.