"יש הרבה עיגולי פינות ומחדלים של המשטרה"

וילה מרווחת במרומי הר הכרמל, על קצה אחד הצוקים בשכונת דניה היוקרתית בחיפה. בעלת הבית, שפותחת את הדלת בחיוך לבבי ובלוק ספורטיבי במיוחד - טייץ, טריקו ונעלי ספורט - לא דומה לעורכת הדין הקשוחה וחמורת הסבר שמופיעה יום-יום בבתי המשפט ומייצגת לקוחות בתיקי רצח, אונס ועבריינות קשה. היא מדברת בשקט, משדרת עדינות, לפרקים אף שבריריות, והתנהלותה נעימה ורגועה. "חבריי אומרים שיש לי פיצול אישיות. בעבודה אני אדם אחר", היא אומרת לאחר שעה קלה כקוראת את מחשבותיי.

פנים הבית מעוצב בסגנון אורבני-מינימליסטי-מודרני. קרני שמש חודרות דרך חלון גדול בתקרה הגבוהה, יורדות במדרגות הספירלה המעוצבות המחברות בין הקומה התחתונה לעליונה, נחות רגע על ספות העור הצבעוניות בסלון ובורחות חזרה החוצה דרך ויטרינה המובילה אל המרפסת. הנוף מהמרפסת נראה כמשיכת מכחול של אמן מוכשר. בין רכסי הכרמל המוריקים נחשפת רצועת ים בגון כחול-עז הנושקת לרצועת שמיים בתכלת בהיר; הבית - אותו בנו תמי ויהודה לפני 4 שנים - נקי, מסודר, זוהר מלובן הקירות ומרצפת השיש, ומשדר פונקציונליות וענייניות. משהו חסר בו. הוא קצת מוקפד מדי, כאילו מטלית עלומה ניקתה ומחקה את טביעות אצבעותיהם של המתגוררים בו. "מה הפינה האהובה עלייך בבית?", אני שואלת, תוך ניסיון למצוא טאץ' אישי של בעלת הבית בחלל המעוצב. "אני לא נמצאת פה כמעט, רוב היום אני בבית-המשפט, בבתי המעצר או במשרד, אז אין לי פינה אהובה", עונה הסנגורית העמוסה. עכשיו הכל ברור.

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי בחיפה. אבי היה חבר אגד ואמי עקרת-בית. אחי, שנפטר לפני כשלוש שנים, הוגדר כמפגר קל, ואני הייתי ילדה מופרעת ותלמידה גרועה בבית-הספר הריאלי בחיפה. אפילו נשארתי פעם אחת כיתה, ואני שמחה לציין שזה קרה רק פעם אחת, כי זה יכול היה לקרות יותר. היו לי בעיות לימודיות והתנהגותיות. הכול ביחד. הייתי המופרעת של בית-הספר שמגיעה לשש שעות בכיתה ושש שעות בחוץ. ההורים לא ידעו איך להתמודד איתי, וגם המורים היו אובדי-עצות ובדרך-כלל העיפו אותי מהכיתה.

"כך התנהלתי עד גיל 15, כשמורה מיוחדת - חנה כרמי - שינתה את חיי. היא איתרה שיש לי בעיות התנהגות והחליטה לסייע לי במקום להעיף אותי מהכיתה. היא הכניסה אותי לביתה, ובעלה, השופט בדימוס אמנון כרמי, לקח אותי תחת חסותו. הם אימצו אותי בצורה לא רשמית, ראו בי בת ועזרו לי להגיע לאן שהגעתי. היו לי סוף-סוף דמויות להזדהות איתן, משפחה נורמטיבית, עם ארבעה ילדים, אבא ואימא".

אלופת הארץ

"כרמי היה יו"ר ענף הסיוף ואלוף ישראל בסיף. כל ילדיו סייפו, אז הוא הכניס אותי גם לסיף. הוא עשה לי תוכנית אימונים, מעבר למאמן הפרטי שהיה לי והקנה לי הרגלים של משמעת, ספורט, מוסר, חינוך ועוד. אני ספגתי הכול, וממישהי שבאה מכלום, שלא התאמנה ולא עשתה כלום, הפכתי למובילה. התאמנתי 6 שעות ביום, כשכל הילדים התאמנו שעה, ותוך שנה הייתי אלופת ישראל. מצב הלימודים השתפר במקביל, כי אמנון וחנה ישבו איתי, לימדו אותי והכינו אותי למבחנים. כשגמרתי תיכון, כבר הייתי תלמידה די טובה. עברתי מהפך מילדת רחוב שכל היום הסתובבה בחוסר מעש, לנערה עם משמעת עצמית ומטרה.

"היום אני יו"רית איגוד הסיוף בחיפה. כל ילדיי היו אלופי ישראל בסיף. בתי הגדולה הייתה במקום 11 בעולם, הבת השנייה הייתה במקום הראשון בגביע העולם, והקטנצ'יק מדורג במקום השישי באירופה. זה ספורט מיוחד שמשלב המון כושר, חשיבה וטקטיקה, וצריך לדעת להפסיד, לנצח, להשתלט על עצמך ולהתאמן כמו חמור. כל הדברים הללו הם כלים לחיים, לא רק לסיף".

הבחירה במשפטים

"אמנון, שהיה שופט, היה מודל לחיקוי עבורי מכל הבחינות. כשהכרתי את המשפחה הזו, ישר הייתי מכוונת מטרה וידעתי שאני רוצה ללמוד משפטים. הרבה פעמים, במקום ללכת לבית-הספר אמנון לקח אותי לבית-משפט, לראות משפטים שהוא ניהל. לפני שהכרתי אותו, כשהייתי ילדה קטנה רציתי להיות שחקנית קולנוע, אבל ההזדהות שלי עם המשפחה הזו שינתה את הכיוון שלי. לאחר שניצחתי באליפות ישראל בסיף נסעתי להתאמן בארה"ב והשתתפתי בתחרויות בחו"ל. כשחזרתי מארה"ב, נרשמתי ללימודי משפטים".

סנגורית בדם

"מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להגן על עבריינים, על האנשים 'הרעים' ולא להיות בצד של התביעה. לימודי המשפטים לא עניינו אותי, והייתי תלמידה גרועה. ציון המעבר היה 6, אז קיבלתי 6 ולא יותר. אני לא בנויה לשבת ללמוד וגם בשנים הראשונות לא היה לי זמן, כי השקעתי בסיף. אבל מרגע שהתחלתי לעבוד, אני כל יום מאושרת. לא נמאס לי לרגע מהמקצוע. המוח האנושי של העבריינים לא מפסיק לעבוד, והתיקים לא מפסיקים להפתיע אותי עד היום. כל תיק שלי הוא כמו חידת בלשים שצריך לפתור, ועל כל תיק אפשר לעשות סרט.

"התמחיתי בתחום הפלילי בפרקליטות, אצל השופט נתן קליינברגר, ולבסוף אצל השופט כרמי. גם במהלך ההתמחות לא התחברתי לצד התביעתי. ממש לא. גיליתי שאני סנגורית בנפש, סנגורית בדם. אני אוהבת לעזור לחלשים. זה סגנון החיים שלי בכלל.

"לאחר ההתמחות עבדתי כשכירה אצל עו"ד טומי נדשי, שהיה סנגור מוביל בחיפה, ואחרי שנה וחצי החלטתי לצאת לעצמאות. הגב הכלכלי לכאורה היה בעלי, שכבר היה רופא, ואמרנו שאם אני לא ארוויח אז הוא יממן אותנו, אבל מהרגע שפתחתי לא הייתה בעיה של קליינטורה. מהיום הראשון הלקוחות נכנסו למשרד, לקוח הביא לקוח, וככה התגלגלתי. הכירו אותי מהתקופה שעבדתי אצל נדשי, כי תמיד הייתי טיפוס דומיננטי והוא נתן לי להופיע ולהיות עצמאית, וכשבאו אליי לקוחות השקעתי בכל תיק ולקוח את הנשמה. הלקוחות סיפרו לחבר שנמצא באותו בית-מעצר איתם, וככה שמי התגלגל".

גבול אדום

"רוב התיקים שלי הם תיקים קשים, תיקי רצח, אונס קשה וכדומה, ואני לא נכנסת לדילמות המוסריות. את המוסר אני משאירה בבית. אני יודעת שקליינט בא אליי, הוא צריך את הייצוג שלי, כמו שהוא בא לרופא. גם איש שאנס ורצח מגיע לרופא וזקוק לעזרה, אז מטפלים בו, לא שואלים מי הוא ומה הוא עשה. במקרה שלנו, בית-המשפט בסופו של יום יכריע אם הוא אשם או לא, אבל אני מייצגת אותו ומשמשת כפה שלו.

"חברים שלי אומרים שיש לי פיצול אישיות, כי אני מאוד רכה ונעימה, חברותית ועדינה וכל מה שמשתמע מזה בכל הנושאים של משפחה, חברים וכו', אבל בבית-משפט אני קשוחה, קשה, לא נעימה, צועקת כשצריך, רבה כשצריך. אני אף פעם לא רבה בחוץ, רק בבית-משפט.

"הגבול האדום שיש לי בכל זאת הוא בתיקים של נאצים, שאותם לא הייתי מייצגת, תיקי ריגול ותיקי ביטחון, אלא אם יש להם פן פלילי מובהק".

טל מור

"לא הייתה לי שום התלבטות אם לייצג את טל מור (הנאשם בהריגת ובהפקרת רוכב האופניים שניאור חשין, ז"ל, בנו של השופט העליון בדימוס מישאל חשין, בתאונת פגע וברח, א' ל"ו). אני מכבדת את השופט חשין, הופעתי בפניו רבות ויש לי רק דברים טובים להגיד עליו, אבל אני חושבת שגם הוא מבין שאני עושה את עבודתי בתיק הזה, כמו בכל תיק.

"מי שנפגש עם טל מור מגלה חמד של ילד, שיכול להיות הילד של כולנו, גם אם אתה משתמש בסמים קלים ושותה אלכוהול. גם לילד הזה מגיעה הגנה".

המשטרה

"אני לא אוהבת את סגנון העבודה במשטרה. אני מעריכה שיש להם עבודה קשה מאוד שלא פשוט לעשות אותה, אבל יש הרבה עיגולי פינות ומחדלים שהמשטרה עושה בתיקים. אני לא אוהבת את העובדה למשל שבתיק רצח שבו יש חובת הקלטה של החקירות, אתה רואה שלא מקליטים כל חקירה ושמדברים עם החשוד או עם העדים גם ללא הקלטה. בתי המשפט נותנים רוח גבית למשטרה לעשות דברים כאלה. זה לא מוצא חן בעיניי. הגענו למצב שצריכה להיות הקלטה, כי לא סמכו על עבודת המשטרה, ולא בכדי. היו הרבה תיקים שכדי להצליח המשטרה עשתה דברים שאסור לה לעשות.

"כשאין עין בוחנת זו בעיה קשה. עובדה, תראו את השוטרים הנוקמים ששמו חומר-נפץ בבית ובמכונית של עבריין. אם הייתי מספרת את זה לפני שתפסו אותם, מי היה מעלה על דעתו שזה יכול לקרות? היו גם שוטרים שהטמינו סמים לעבריינים. זה קורה. אז אני צריכה לסמוך עליהם בעיניים עצומות שלא יפרו את זכויות החשוד?"

סדר יום

"אני מתחילה את יום העבודה בסביבות 07:00 בבוקר, בפגישות בבית מעצר או במשרד, ואני כל יום בבית-משפט מ-08:30 עד 16:00 אחר-הצהריים. אחר-כך אני רואה קליינטים ונוסעת גם לבתי מעצר ויש עוד פגישות עד 19:00-20:00 בערב. אני מגיעה הביתה ב-21:00 בערב וב-23:00-24:00, הולכת לישון, אך זה לא אומר שהיום נגמר. יכול להיות שפתאום אקבל טלפון באמצע הלילה, ויום העבודה הבא יתחיל מוקדם מהצפוי. היום לא נגמר אף פעם וזה בסדר. יש לי המון אנרגיות, אני היפראקטיבית ולא מתעייפת".

פנאי

"הפנאי המועט שלי מוקדש בעיקר לספורט, שזה דבר שלא אוותר עליו לעולם. פעמיים בשבוע ב-22:00 בערב אני הולכת לחדר-כושר ופעמיים בשבוע, בשישי-שבת, יהודה ואני רוכבים על אופני שטח בכרמל ובאלון הגליל. יהודה לא בענייני ספורט, אבל הוא נגרר לזה, כי הוא רוצה להיות איתי. אנחנו רוכבים יחד עם עו"ד אדם פיש ובת-זוגו, חברים טובים שלנו".

אלמלא היית עו"ד

"אולי הייתי שחקנית קולנוע, אם היו רוצים אותי, אבל האמת היא שאני לא יודעת לשיר ולרקוד, ואין לי שום כישרון מיוחד, אז כנראה לא הייתי מצליחה בכך. הדבר השני שרציתי להיות - גננת של ילדים קטנים".

לא יודעים עליי

"אימצתי באופן לא רשמי ארבעה ילדים אתיופים שאני עוזרת להם, דואגת להם לבגדים, צעצועים, לדברים שחסרים להם, וגם מבלה איתם זמן איכות, לוקחת אותם ללונה-פארק וחווה איתם את החוויות שהן ראשוניות עבורם, כמו נסיעה ברכבת.

"אכפת לי מהקהילה האתיופית בכלל, ובאמצעות אנשים טובים שעוזרים כל הזמן, אני מעבירה לקהילה הרבה ציוד, ביגוד ודברים שחסרים להם. כל אזרח צריך לתת למען הקהילה".

בעוד 10 שנים

"אמשיך לעבוד. אין לי איזה חלום פרישה או רצון לשבת רגל על רגל בחוף זהוב עם קוקטייל ביד. אני אמות אם אשב דקה רגל על רגל, אני לא מסוגלת, חייבת לעשות ולעשות כל הזמן".

רזומה

אישי: עו"ד תמי אולמן (57), נולדה ומתגוררת בחיפה. נשואה לפרופ' יהודה אולמן, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית ברמב"ם, ואם לשלושה: לירן, שחף ויותם

מקצועי: מעורכות-הדין הפליליות המובילות בארץ, ומשרדה, הממוקם בחיפה, מדורג בין המובילים בתחומו בישראל. בתה לירן עובדת כעורכת-דין במשרדה, ובתה שחף, סטודנטית למשפטים, עושה טרום-סטאז' אצל אמה. יותם, בן ה-19 משרת בחיל הים, וחולם להיות רופא, כמו אבא

בין לקוחותיה: מייצגת את טל מור (החשוד בדריסת רוכב האופניים שניאור חשין, ז"ל); ייצגה את אילן קופרמן-סגל, שודד הברינקס; את עדואן פרחאן, רוצח הנערה דנה בנט; את סגן-אלוף אלי בוחבוט, שזוכה מאישום של אינוס חיילת ורבים אחרים