אולי צדק קרל מרקס?

מעשה בשני חברים, מצטייני לימודים, צבא ומקצוע שהאחד מרוויח פי 78 מהשני

הנה סיפור על שני חברים, יצחק ויעקב, שהיו חברי ילדות, למדו באותם בתי-ספר, באותה כיתה ובאותה מגמה, תלמידים מצטיינים, שאפילו בצבא בחרו שניהם להתגייס לקרבי. צעירים איכותיים. אחר שחזרו מהטיול במזרח התחבטו קשות בסוגיה מה ללמוד. היה ברור לשניהם שזו תהיה החלטה משותפת. ההתלבטות הייתה קשה, כל המקצועות היו פתוחים בפניהם: מנהל עסקים, משפטים, הנדסה, מחשבים. כל-כך הרבה חלופות, והם לא הצליחו לקבל החלטה ששניהם הסכימו עליה.

וכך, לראשונה בחייהם החליטו להיפרד. יצחק בחר ללמוד מנהל עסקים, ויעקב, ש"התחבר אל עצמו" בטיול במזרח בחר ללמוד עבודה-סוציאלית. כיאה לשני בחורים מוצלחים, הם סיימו את התואר בהצטיינות, ונחטפו לעבודה. יצחק שהתמחה במימון ובניהול השקעות החל לעבוד בשוק ההון; ויעקב חזר לעיר מולדתו, ועבד כעובד-סוציאלי בעירייה.

בפעם הבאה נתקלתי בשני החברים כאשר שניהם הופיעו בעיתון "גלובס", אך הפעם החברים הקרובים היו כל-כך רחוקים. יעקב, העובד-הסוציאלי, צולם בהפגנה מחזיק שלט "ב-7,000 שקל אני לא גומר את החודש", ואילו יצחק צולם לעיתון כשכיר הצעיר ביותר, שהשתכר השנה 550 אלף שקל בחודש. בחודש אחד של עבודה. שני חברים, מסלול חיים דומה, למדו שלוש שנים באוניברסיטה, והאחד מרוויח פי 78 מהשני.

הסיפור אמנם קיצוני (המספרים אמיתיים) ואין הרבה אנשים שמרוויחים כל-כך הרבה, אך לצערי, יש המון אנשים בישראל שמרוויחים כל-כך מעט. אנו נמצאים כיום בלב תהליך שאם מקבלי ההחלטות לא יתעשתו הוא עלול להוביל למהפכה. מהפכה אמיתית.

אני לא קומוניסט ואני חושב שכלל העובדים לא צריכים להרוויח שכר זהה ללא קשר לתרומתם, אך הסיפור לעיל ממחיש מצב אבסורדי. הצרכים שלנו נקבעים על-פי אמות-המידה שהסביבה מכתיבה לנו. הרי ברור שהצרכים של אדם החי בשבט אפריקני שונים מהצרכים של תושב רמת-גן. אנו חיים במדינה שבה "לכולם" יש מכונית חדשה, דירה חדשה והמון שקיות שופינג. במדינה כמו ישראל, שבה הפער בין העשירים לעניים עצום, הצרכים של האוכלוסייה גדלים בהתאמה. אך כאשר אדם לא יכול לממש צרכים אלו, ישנה בעיה.

אני לא קומוניסט, אני חושב שמהפכה אלימה של המעמד המרגיש מנוצל, המרגיש שצרכיו לא נענים, היא לא הדרך לפתרון הבעיה, אך אני טוען שחייבת להיות התערבות ממשלתית משמעותית. הגדלת שכר המינימום, הטבות לרכישת דירה ראשונה, לימודים אקדמיים מסובסדים במקצועות מועדפים, תמיכה בחיילים משוחררים, צמצום הפער בין המעמדות ולימודי כלכלה והתנהלות כספית עוד בתיכון, הם רק חלק מהדוגמאות לדרכים שבהן השלטון יכול לפעול לשיפור המצב.

אני לא כלכלן ואין לי פתרון קסם, אך בתוך עמי אני חי. להערכתי, פערים כל-כך עמוקים הם מצב שלא יכול להתקיים לזמן רב, כאשר השומן של צד אחד גורר רעב של צד אחר. אנשים רעבים עושים מהפכות. אמנם איני קומוניסט, אבל לעיתים אני תוהה אולי קרל מרקס צדק?

הכותב הוא מנכ"ל ט.ר, יבואנית ומשווקת Pioneer ו-Loewe בישראל