עובדות קשות עטופות במילים נעימות

נאומו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, בוועידת איפא"ק אתמול היה פרו-ישראל, ובפוטנציאל - אנטי-נתניהו. זה היה נאום חזק בעד ישראל יהודית, דמוקרטית ובטוחה, בלי (רוב) השטחים הפלסטיניים, ונגד ישראל יהודית, עם הרבה שטחים אך עם ביטחון מפוקפק שלא יעמוד במבחן הזמן, ודמוקרטיה שתישחק ותלך. ראש הממשלה יצטרך להחליט בשעת האמת באיזו ישראל הוא תומך, והשעה הזאת, אם לשפוט לפי דבקותו של אובמה בנוסחת גבולות 67', תגיע מהר משחושבים, בהנחה שהוא ייבחר לתקופת כהונה שנייה. הנשיא הזה, כמו רוטוויילר, אינו מרפה, והעובדה שהבחירות לנשיאות בפתח אינה מטרידה אותו.

מה השתנה בנאומו השני של אובמה, שלושה ימים לאחר נאומו הראשון במחלקת המדינה? אם שואלים את הבית הלבן, כמעט לא כלום. ביום חמישי קרא אובמה להשתית הסכם בין ישראל לפלסטינים על גבולות 1967, עם חילופי שטחים מוסכמים, וביום ראשון הוא קרא להשתית הסכם בין ישראל לפלסטינים על גבולות 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים. הוא הוסיף אמנם את המשפט, "הישראלים והפלסטינים ינהלו מו"מ על גבול שיהיה שונה מזה של 67'", אבל האם זה לא מובן מאליו בחילופי שטחים מוסכמים?

בנאום השני הודגשו כמה הדגשים, חודדו כמה תובנות, הוצעו כמה הסברים, אבל העיקרון נותר כשהיה: שטחים תמורת שלום. באוסלו או בוושינגטון יש לצירוף המילים הזה אותה משמעות. אובמה לא נסוג מהצהרתו ביום חמישי. הוא רק עטף אותה באריזה שתנעם יותר לעיניים יהודיות וישראליות.

כך זרק אובמה לקהל של איפא"ק כמה נתחי בשר אדום, שלא היה יכול לזרוק בנאומו הקודם, שכוון לאוזניים גלובליות. כאחד מהאורטורים המיומנים ביותר שישבו בבית הלבן, הוא יודע לשלהב את קהלו: "קיומה של ישראל אינו נושא לוויכוחים" (תשואות עזות); תמיכת ארה"ב בביטחון ישראל "יצוקה בברזל"! (הקהל על הרגליים); "לשחרר את גלעד שליט"! (הקהל משתולל מהתלהבות).

הפריץ והכלב

אבל בטקסט המתוחכם הזה שזר אובמה אתגרים לנתניהו: למה הפלסטינים פונים לאו"ם? כי הם מבחינים בכך שיש חוסר סבלנות לתהליך השלום או להעדרו - לא רק בעולם הערבי, אלא גם באמריקה הלטינית, באירופה ובאסיה. במילים אחרות: השטיקים של ישראל והפלסטינים נמאסו על העולם, אבל זמנה של ישראל הוא זה שאוזל והולך. אני מוכן לעזור לישראל בקהילה הבינלאומית, אבל אם ישראל לא תשתף פעולה, אפילו אמריקה לא תוכל לעזור לה. ואובמה הזכיר לישראלים את האיום הדמוגרפי שטמון בצמיחת האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. כל הטיעונים האלה הם "עובדות", הדגיש אובמה.

את הכפפה הזאת יצטרך נתניהו להרים. האם יבחר בשטחים או בטובת ישראל? כפי שכתב היום בלוגר של השבועון "טיים": "במשך עשרות שנים נאבקת איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, להשיג מטרה אחת - לגייס את תמיכת ממשלת ארה"ב ביעדים המדיניים של ממשלת ישראל. אתמול הופיע אובמה בוועידה השנתית של איפא"ק וטען כי האינטרסים של ישראל ושל ממשלתה, שבראשה בנימין נתניהו, אינם בהכרח זהים".

נתניהו יכול לקוות, והוא קרוב לוודאי מקווה, שאובמה יובס בבחירות לנשיאות, אם כי המצב בזירה הפוליטית האמריקנית מצביע, בשלב זה, על ההיפך. ראש הממשלה מזכיר את היהודי שנצטווה ע"י הפריץ שלו ללמד את כלבו לדבר, בבדיחה הידועה. מה יהיה, יענקל? נשאל היהודי והשיב: "או שהכלב ימות או שהפריץ ימות או שהכלב ילמד לדבר, אם ירצה השם".

אם רה"מ יוסיף לדבוק בשטחים, הנאום של אובמה מאתמול אינו מבשר לו טובות. נתניהו מבין זאת ולכן הוא שינה לפתע את הטון וקיבל בברכה את נאום אובמה בגרסת איפא"ק, שאינה שונה באופן מהותי מהגרסה הראשונה שעוררה את זעמו. נתניהו פשוט התקפל.