המרתון הראשון שלי

את המרתון הזה סיימתי כמו אישה אחרי לידה, שותת דם ונשבע שלעולם לא אעבור שוב את החוויה > ליאור טומשין

בדקה שלפני יריית הזינוק לריצת המרתון הראשונה בחיי, בטבריה, עמדתי בגבי לכיוון הריצה, כדי לראות כמה שיותר מהמתמודדים במירוץ. ניסיתי להגיד לעצמי שאם הם עושים את זה - אז גם אני מסוגל. אבל מרבית האנשים נראו בעיניי כמורכבים מרגליים ארוכות ומעליהן רק זוג ריאות מפותח. ניסיתי לעודד את עצמי בכך שהיה פעם איש אחד שרץ בלי אימונים מוקדמים את כל המרחק הזה, 42.2 קילומטרים, בין מרתון לאתונה. אבל המחשבה שבתום הריצה הוא התפגר לא חיזקה את רוחי.

מסלול ריצת מרתון טבריה מתקיים כידוע על כביש סובב כינרת. רצים מטבריה לצמח, משם פונים לכיוון עין גב, ועם השלמת מחצית המרחק רצים חזרה לטבריה. באזור צמח, קצת אחרי הקילומטר העשירי, המתינו לי אימא ויעלי אשתי. אימא הייתה מצוידת בבקבוקים עם משקה איזוטוני, כדי לספק לי אנרגיה. יעלי בנעלי התעמלות, חמושה ביכולת לרוץ עשרה קילומטרים, הייתה אמורה לרוץ איתי את עשרת הקילומטרים האחרונים.

כך קיוויתי שאוכל להתגבר על ה"קיר", אותו מחסום שחווים מרבית הרצים כעשרה קילומטרים מקו הסיום. זה השלב שבו הם חשים שאינם יכולים להוסיף לרוץ עוד, ומנגד נקודת הסיום עדיין רחוקה ואינה מנחמת. הרעיון שיעלי תרוץ לידי בשלב הזה ותסיח את דעתי מהרהורי הפרישה היה חלק מאסטרטגיית התחרות שלי. כך, במהלך כל הריצה ספרתי רק את המרחק שנותר לי עד הפגישה, ולא עד סיום המסלול.

במהלך הריצה בדרך הלוך, המתנתי כל העת לראות את הרצים המובילים חולפים מולי בדרכם חזרה. ואז הרץ השחור הראשון הגיח מולי בריצת אמוק, כשאחריו רץ שחור נוסף, שרץ מהר, כאילו הוא במנוסה מהרץ השחור השלישי שדלק אחריו. בשלב הזה דמיינתי שבנקודת מחצית המרחק עוברים הרצים הליך כימי עלום, שבעטיו הם הופכים לשחורים בדרכם חזרה. רק אחרי עשרות רצים ראיתי את הרץ הלבן הראשון להרגעה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה חשתי בצד הדפוק. בעבר הערצתי כל מי שרץ מרתון. עכשיו הערצתי כל מי שרץ מרתון מהר ממני.

כשהגעתי למחצית המרחק, מותש לחלוטין, התחלתי בריצה חזרה. מעולם לא דמיינתי שכל-כך ארצה להגיע לטבריה. רצתי כשאני מחשב רק את המרחק עד הקילומטר ה-32, שם ממתינה לי יעלי, כמה רומנטי, בנעלי התעמלות ובבגדי ריצה. הגעתי אליה בתחושה שמכאן הזוגיות תנצח.

קיבלתי מאימא בקבוק אחרון והתחלנו לרוץ, כתף אל כתף, אל קו הסיום. ואז, אז הגיע הקיר, בקילומטר ה-34. להפתעתי מי שחשה בקיר הייתה דווקא יעלי. היא הודיעה לי שהיא גמורה והיא עוצרת. התחננתי אליה שתמשיך, הסברתי שאם היא מפסיקה אני עוצר והתחרות נגמרת בשבילי. יעלי ניסתה להיזכר בכל מה שהבטיחה לי במעמד טקס הנישואין, ומשנזכרה שסיוע בריצה אינו ברשימה, עצרה באחת. באותו רגע נשברתי ועברתי להליכה, מתכונן לחדול לחלוטין.

טרם הריצה, בעצת הוותיקים, נטלתי אופטלגין, לטשטש את כאבי הגוף שעתידים להיות מנת חלקי במהלך הריצה. השפעת הגלולה חלפה באותו רגע. חשתי כאבים בכל הגוף. חשתי מובס. ואז חלפה לידי בחורה שלא הכרתי, וסיננה לעברי: "עכשיו נשברים?". הבטתי בה, ובשארית כוחותיי עלה בידי לחשוב כמו גבר: "אישה שלי, אישה זרה, מה ההבדל". הרכנתי ראש, הרמתי רגליים ורצתי איתה עד קו הסיום, נאנק מכאבים, אבל מתקדם אל המטרה.

טבריה התקרבה, הקהל הצפוף עמד לקראת קו הסיום, משני עברי המסלול, מורכב ברובו מקרובים מודאגים של רצים שטרם השלימו את המסלול. אבל אני חשתי שכולם שם עומדים לכבודי, מביטים בי משתוממים ומלאי התפעלות על שאני מסיים ריצת מרתון ראשונה. מאה המטרים האחרונים הם בירידה. שאריות האנרגיה והשיפוע המפנק גרמו לי לגמוא אותם במהירות, להרים ידיים כמנצח, לשמוע את הכרוז מכריז את שמי כמי שהגיע לקו הסיום, לחפש את אימא בקהל ולהישבע שבחיים לא עוד.

במשך שנים התעניינתי באנטומיה, ומעולם לא הבנתי בשביל מה זקוק גבר לאביזרי גוף כמו פטמות, ציפורניים באצבעות הרגליים וגבות. ריצת המרתון סיפקה מענה לחלק מהתהיות. רגע לפני החיבוק מאימא היא שאלה אותי בחרדה, "מה קרה לך?", כשהיא מצביעה לעבר החזה שלי. החולצה הייתה ספוגת דם. התברר לי כי החולצה שהזיעה, התקררה והתקשתה תוך כדי הריצה, התחככה במשך כארבע שעות בגופי ופשוט חתכה ומחקה את פטמותיי. כשחלצתי נעליים, גיליתי שבגרב אחת היה קמט קטן שלחץ באזור אצבעות הרגליים, דבר שהביא במהלך הריצה לתלישת שתי ציפורניים בכף רגלי השמאלית. או-אז הבנתי שתפקיד הפטמות והציפורניים להתריע בפני בעליהן בעת שהוא מקבל החלטות שגויות באשר לגופו, ובמידת הצורך הן אפילו מתאבדות כאקט של מחאה. כל שנותר לי עתה הוא לגלות את ייעודן של הגבות.

סיימתי את המרתון. במשך ארבעה ימים אחר כך לא ישנתי עם יעלי. אלה לא היו הכעסים על הבגידה בריצה, פשוט השרירים ברגליים לא אפשרו לי לטפס במדרגות אל חדר השינה. שכבתי בלילות בסלון, עייף, כואב ומחויך. חשתי כמו אישה לאחר לידה, שרק ימים מספר קודם לכן נדרה נדר שלא תעבור בחיים חוויה דומה ועתה היא ערוכה לסיבוב נוסף.

כשנולדה בתי הבכורה שאלתי את עצמי אם זוג פלוס ילדה הם כבר משפחה, ובשל אי-בהירות התשובה הבאתי לעולם את בתי השנייה. התהייה אם אחרי ריצת מרתון אחת אני כבר נחשב ל"רץ מרתון" לא נתנה לי מנוח, ובלית ברירה המשכתי לרוץ.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988