נישא על אדי ההצלחה

איני מכיר מקרה דומה של כוכב רוק מלהקה גדולה, שבאופן עקבי עבודות הסולו שלו טובות בהרבה מאלו של ההרכב. מצד שני, תמיד הערכתי את אדי ודר כזמר מצוין ולא אהבתי את להקת האם שלו, פרל ג'אם. 20 שנה אחרי אלבום הבכורה שלהם, ten, שלצד "נברמיינד" של נירוונה חולל את המפץ המסחרי הגדול של הגראנג' בראשית שנות ה-90, פרל ג'אם כבר בדרך לאלבום חדש, וסולנם משחרר את העבודה הטובה של חייו.

זה הישג מבורך לכל אמן רוק בן 46, וזה בסה"כ אלבום הסולו השני שלו לאחר הפסקול היפה של the wild Into מ-2007. "שירי יוקליילי" החלו להיאסף לפני כעשור כשודר למד בהוואי לנגן על הכלי המקומי, הקטן והמתוק. הוא כתב עליו שירים, ובחר לחדש איתו כמה של אחרים. מתוכם הכי קצר והכי מוכר שנכנס לכאן הוא "חלום עלי חלום קטן".

השירים הוותיקים מפנקים, והחדשים המקוריים טובים מאד. אבל תמיד, עם ובלי הלהקה, מעל למילים וללחנים, ולבטח שמעל לרוק השבלוני של פרל ג'אם, זה החום הקולי של ודר שהעניק לעבודותיו חותם אישי מובהק.

וכאן, למרבה השמחה, פשוט הוסרו כל מכשולים צליליים שיסתירו את נוכחותו הקולית ולכן היא מלבלבת במלוא יפעתה. מהשיר הפותח, חידוש לפרל ג'אם בו ודר מבעיר את הגרון, ועד להג שה המחויכת שלDream a little dream , ל"שירי יוקליילי" הייתה הולמת כותרת מדויקת יותר של "שירי זמר". ולא שירי "גיטרה קטנה" אלא בהחלט שירי "זמר גדול".

עד כה, הכי אהבתי אותו בביצועו האקוסטי האדיר ל"אדוני המלחמה" של דילן ובדואט "שביתת רעב" עם כריס קורנל. צריך להעריך את ההתמדה והיושרה וגם הצניעות של פרל ג'אם, שהוכיחו עם השנים שהדימוי שהודבק להם כצד הממוסחר, הזוהר והקל לעיכול של הגראנג', (דימוי שבעיקר נבע מכך שעם כל הכבוד הם לא התקרבו לעוצמות האמנותיות של קורט קוביין ונירוונה), היה שטחי מדי. אבל מותר גם לקוות שודר ישנה את המינון בפעילויותיו, כך שאת עיקר נפחן תתפוס קריירת הסולו שלו והלהקה תעבור למקום השני, הפוך להעדפתו להשקיע כה הרבה מרץ בלהקה וכה מעט זמן כסולן.

טעם של מור

הנה עוד אלבום סולו נהדר של אייקון רוק, אם כי אייקון מסוג לגמרי אחר מודר. ת'רסטון מור, 52, מתפרנס מזה 30 שנה כגיטריסט בסוניק יות', מההרכבים המשפיעים ביותר בשוליים השמאליים של הרוק. לאשתו, אם ילדיו, הבסיסטית והזמרת בלהקה, קים גורדון, יש איכויות כוכביות וחושניות שעשו אותה לגיבורת תרבות נערצת ממנו, ועדיין מור הוא גיבור גיטרה אלטרנטיבי מהחשובים שישנם.

וכאן, באלבומו הרביעי כסולן, לצד עשרות פרויקטים אחרים בהם השתתף לאורך השנים, מור בחר בבק כמפיק וכמעבד שותף. הדרך הקלה לתאר את האופי הצלילי, האקוסטי-מלנכולי, של האלבום הזה, היא להשוותו ל"סי צ'יינג'" של בק, שנחשב בעיני רבים לאלבום מופת. ולמרות שאיני שותף לרבים הללו, באוזני זה בכל מקרה הפרויקט הכי מוצלח של בק לפחות בעשר השנים האחרונות. כך שקצת כמו "שירי יוקליילי" של אדי ודר, לחדש של מור מגיע להגיע גם להמוני זוגות אוזניים שאינן מכוילות לעבר יוצרו באופן טבעי.

זה אלבום של גיטרות אקוסטיות נהדרות, ויולה ונבל ובאס תופים יחסית מעודנים, ויש בו כמה שירים מצוינים. אבל עיקר נהדרותו נובעת פחות מחומרי הגלם המשובחים ויותר מהאווירה של מוזיקאים מעולים שמתקשרים ביניהם ביצירתיות בלתי נלאית. בניגוד לגיטרות הכה אפילות וכה מזוהות של סוניק יות', מור את בק מדברים הפעם בשפה יותר ארצית, שימושית ומבוקשת, שפת הרוק האקוסטי.

אלא שכמו בלהקה האם, מור הוא יוצר סקרן וחקרן ולכן לוקח את הרכבו המינימליסטי והמעולה למבני שירים לא שגרתיים, ובתוכם לחלקים כליים ארוכים, והכי חשוב מהפנטים. זה אלבום שיש בחלקו קסם ובחלקו האחר כישוף, ושכולו ממכר. ויש משהו אצילי אצל מור, אדם שכבר חרש וזרע במו ידיו את חלקת המוזיקה שכולה שלו, כשהוא בא לבק פתוח ללמידה ולהשפעה. וכך הם נפגשים כמעט במחצית הדרך בין השדה של היותר ותיק לזה של הצעיר.

מור די בטוח בעצמו כדי לנסות את האסתטיקה של בק, ואנחנו מרוויחים את שני העולמות: פתאום המסעות בזמן של סוניק יות' זמינים גם לאוזניים שפחות מסתדרות עם דיסטורשן, ופתאום העיצובים האקוסטיים של בק מקבלים נועזות והתרסה.

אלבום סולו שישי למיק הארבי

הנה אלבום אקוסטי שלישי שראוי לתשומת האוזניים של חובבי רוק. הארבי בן ה-53 נודע בעיקר כמי שעד לפני שנתיים היה יד ימינו של ניק קייב, לאורך כל הדרך שעברו מהרכבי הפוסט-פאנק של השניים באוסטרליה ועד לבלדות הפסנתר של "הזרעים הרעים". היכולות הכבירות של הארבי ככותב, מעבד, מפיק, גיטריסט ובכלל מולטי-נגן שירתו גם אמנים נוספים.

הקשר הכי ממושך ופורה שלו לצד ולאחר קייב היה ונשאר עם פי ג'יי הארבי, כשמיק הארבי, ואין קשר משפחתי, היה מעורב גם באלבומה הנפלא מראשית השנה. זה אלבום סולו שישי של הארבי, שכבר שנים מגיש את שיריו לצד לא מעט הלחנות לפסקולים. וכמו קודמיו הוא כולל את הטעם והרגישויות הנודעות שתרם לאחרים. אלא שהפעם ניכרים שני תהליכים שלמרבה הצער קצת סותרים: מצד אחד המילים נדמות כאישיות, כאובות ופוצעות יותר, ומצד שני דווקא הן סובלות מהמגבלות של הארבי כזמר. ולכן "הסקיצות מספר המתים" הוא אלבום יפה, אבל כזה שלא מתעלה למימוש מלוא ההבטחה שבו.