אוכלים וסובלים: תיאורי האוכל בספרים האהובים

"כל האסון הוא - עניין האכילה" (טוביה החולב, שלום עליכם. תרגום: דן מירון, הוצאת כתר 2009).

כשקראתי לפני כמה ימים שוב את המשפט הקצר הזה, נפל לי האסימון. הבנתי סוף-סוף למה אני אוהב כל-כך לאכול למרות הפחד וייסורי המצפון, ולמה בכלל אני מתייסר כל-כך בכל פעם מחדש.

אני נהנה מהייסורים, לא מהאוכל עצמו. מתחושת הסכנה שבעוד קצת כולסטרול וטריגליצרידים ופחמימות ריקות. אוכל הוא כנראה קפיצת הבנג'י שלי, הגשר שממנו אני קופץ עשוי מן הסתם מקורות לחם שיפון. החבל אליו אני קשור מלופף כנראה בפרוסות קורנביף ופסטרמה חמה. מלפפון חמוץ מיובל ממתין לי בתחתית הערוץ.

אני אוכל וסובל. למה? כי אני יהודי. אני יורד על עוד אנטרקוט וחושב על ילדים רעבים בהודו, שותה עוד כוס בירה ומהרהר בשחמת הכבד. העינוגים כרוכים באיסורים. האיסורים בייסורים.

אז ככה, לכבוד שבוע הספר, חשבתי לחזור לרגע אל הספרים האהובים עליי יותר מכל, אלו של הסופרים היהודים המהוללים שבחרו לחיות במקום האחרון שבו עוד זוכרים מה זה להיות יהודי בארצות-הברית. אלו שיודעים שלהיות יהודי אמיתי פירושו לסבול לפני הכול ולצחוק על זה מיד אחר כך.

סול בלו: קתדרלה של מילים

"ותרנגול ההודו שהוכן לחג ההודיה זכה למילוי של חשיש". אם פיליפ רות (ראו בהמשך) הוא מלך הכתיבה היהודית-האמריקנית, סול בלו הוא כנראה המלכה האם.

את כל מה שרות מביא לקורא "ישר לפרצוף", מפתל בלו ומסבך. כל פיסקה של בלו היא קתדרלה אמיתית של מילים. הגאון הבלתי מעורער הזה, זוכה פרס נובל לספרות - פרס שתלמידו הצעיר יותר רות מחכה לו כבר שנים, ובצדק - מצליח בכל פעם מחדש להדהים את קוראיו בתובנות העמוקות שלו ובעיקר בדימויים הכל-כך מורכבים.

לא תמיד קל להתחבר לבלו ולכן דרך נפלאה לעשות זאת היא להתחיל את הרומן איתו דווקא בקובץ הסיפורים הקצרים שלו.

"הוא גם פרץ את מנעול חדר האחסון. הוא לקח לו אננס מהקופסאות וחתך מן הבייקון באולר שלו. הוא מילא את עצמו בבשר חזיר לא מבושל. היה לו גוף גדול למלא. אך עתה, בשעה שלגם לו לאטו מהקפה, שאל את עצמו: האם הוא היה כל-כך רעב? לא, הוא אהב להיות בלתי מתחשב, להשתולל".

"קערת הכסף", סול בלו. תרגום: משה זינגר. מתוך "סול בלו הסיפורים הנבחרים", הוצאת זמורה ביתן, 2004

ברנרד מלמוד: אמן הסיפור הקצר

"'אתה בדיוק כפי שתיארתי לי אותך, לבד אולי מרזונך שהפתיע אותי'. אולגה שלחה יד אל סל הקניות שלה והוציאה חבילות קטנות אחדות. היא הסירה את העטיפה מעל לחם, נקניקייה, דג מלוח, גבינה איטלקית, נקניק רך, מלפפונים כבושים ושוק של תרנגול הודו. 'לפעמים אני מפנקת את עצמי בתענוגות כאלה. אכול, מיטקה'. עוד בעלת בית. הנח את מיטקה לחסדי הגלים והרוחות והוא שובה את לבה של איזו אמא. אבל הוא אכל, אסיר תודה על שסיפקה לו עיסוק. המלצר הביא את המשקאות. 'מה הולך כאן, פיקניק?'. 'אנחנו מחברים' הסבירה אולגה. 'הבוס יהיה מרוצה', אמר המלצר. 'אל תשים לב אליו, מיטקה, אכול'. הוא אכל בפיזור נפש. אדם צריך לחיות. האם הוא חי? מתי חש כה שפל רוח? מעולם לא, ככל הנראה. אולגה לגמה את הויסקי. 'אכול, זוהי הבעה עצמית'".

ברנרד מלמוד, הצלע הפחות זוהרת במשולש הזהב של רות, בלו והוא עצמו, היה לפני הכול אמן הסיפור הקצר. מי שמכיר רק את "העוזר" ו"הדיירים" שלו, טוב יעשה אם ינסה להניח את ידיו על עותק נדיר של "חבית הקסמים" או "כובעו של רמברנדט" - קבצי הסיפורים הקצרים שתורגמו לעברית לפני שנות דור. אולי שבוע הספר הוא הזדמנות טובה ואם לא, הוצאות הספרים מוכנות להדפיס עבור כל מי שישלם כל ספר הנמצא בקטלוג שלהן.

"נערת חלומותי", ברנרד מלמוד. תרגום: טל נתיב. מתוך קובץ הסיפורים הקצרים "חבית הקסמים", הוצאת זמורה, ביתן, מודן, 1980

פיליפ רות: המלך של התסכולים המיניים

"פעם בטיול משפחתי, כשעקרתי גלעין של תפוח, נוכחתי בתדהמה (ובעזרת האובססיה שלי) כמו מה זה נראה, ורצתי אל תוך היער להתנפל על הפרי...'הו תקע לי אותו, בחור גדול', זעק התפוח המגולען....'תן לי את כל מה שיש לך', הפציר בקבוק החלב הריק.....'בוא בחור גדול, בוא', צרחה חתיכת הכבד המשולהבת".

פיליפ רות, הסופר האהוב עליי מכולם - כן או לא אותה שופטת מתוסכלת מפרס בוקר הבריטי - הוא כמובן הכוהן הגדול של הסקס. או יותר נכון המלך הבלתי מעורער של תסכולי המין. בעיקר אלו של המין הגברי. אני מניח שבכך לא חידשתי דבר. גם לא התכוונתי.

אלא שפיליפ רות הרבה יותר מזה. רות הוא אחד הסופרים שהיטיבו להבין יותר מכל אחד אחר לא רק את תסכולי המין של הגבר המערבי הלבן הממוצע, יהודי או לא יהודי, אלא גם את כלל נפשו - מאווייה, תסכוליה ובעיקר פחדיה. לטעמי הפרטי רות השוביניסט - לכאורה או לא לכאורה, מבין גם נשים לא רע. אבל כאן אני מניח שלגרושותיו ולאותה כרמן כליל, השופטת-סופרת שאיש לא שמע עליה קודם, יהיה משהו אחר לגמרי לאמר. אז למה להסתבך.

כך או כך, למרות שרות נודע כאמור בתיאורי המין - הזוגי והעצמי שלו, אין כמו עיון מחודש בתרגומו החדש והנפלא של אסף גברון כדי להיזכר שוב באלכסנדר פורטנוי, הצעיר היהודי המאונן הכפייתי מלא החרדות ורגשי האשם הכל-כך יהודיים האחוז באובססיית סקס בלתי נגמרת, בעיקר לשיקסות אבל גם לקצינות יהודיות צעירות במדינת ישראל הצעירה.

זהו לא רק ספר מצחיק, וחכם, אלא גם כזה שמוכיח, על הדרך, עד כמה רות יודע להסתכל גם על אוכל בצורה שאיש מלבדו לא הצליח להתבונן בו. תרתי משמע.

טיפ קטן: חפשו בדוכנים את "כלאדם" שזה עתה תורגם לעברית על-ידי אמיר צוקרמן ויצא לאור בהוצאת זמורה, ביתן. מתנה קטנה ונפלאה נוספת לחובבי רות.

"מה מעיק על פורטנוי", פיליפ רות, תרגום: אסף גברון, הוצאת זמורה ביתן, 2009

יצחק בשביס-זינגר: בין תאווה לסלידה מאוכל

"הוא בלע בלי ללעוס".

בשביס-זינגר, אולי האירוטי מבין סופריה היהודים הגדולים של אמריקה, כן, אפילו יותר מפיליפ רות, היה כידוע צמחוני אדוק. קשה לחשוב על סופר אחר שהצליח לתאר טוב יותר לכל אורך הקריירה שלו, את הניגוד הבלתי פתיר שבין התאווה לאוכל לסלידה ממנו, בין הצורך לאכול לבין החשק לזלול, הכמיהה לבשר וההבנה הברורה כיצד הגיע אל צלחתנו. כל מה שג'ונתן ספרן פויר הנודניק לא הצליח לעשות ב"לאכול בעלי חיים", עושה בשביס-זינגר בקלות בכל פסקה מחדש.

"שונאים - סיפור אהבה" שלו, מרובע האהבים הבלתי נשכח המפגיש בין הרמן ברודר ניצול השואה לבין שלוש נשים - פולניה כפרית נוצרייה שהצילה את חייו בשואה ונישאה לו, פליטת שואה יהודייה כמוהו בעלת תיאבון בלתי נדלה לאוכל, סקס והחיים עצמם, ואשתו הראשונה השבה מן המתים - הוא אחת היצירות המופלאות של בשביס-זינגר.

האוכל מופיע כאן בכל כמה עמודים והוא כרוך כל הזמן בייסורי מצפון בלתי פוסקים של ניצולי השואה ובעצם של כל מי שיש לו קצת מצפון.

"אף על פי שלא ניחן בתיאבון גדול, הותירו בו שנות הרעב אצל הנאצים תאווה למזון. השמש זהרה על סלי נצרים מלאים תפוזים, בננות, דובדנים, תותי-שדה ועגבניות. היהודים הורשו כאן לחיות חופשיים ! ...

גובהו היה למעלה ממטר ושמונים, בעל-כרס, ומשקלו יותר ממאה ועשרים קילוגרמים...היה זולל אומצות בשר בנות ליטרה אחת, מעשן סיגרי האבאנה ושותה שאמפאניה. לחץ דמו היה גבוה עד לסכנת נפשות, ורופאו חזר והזהירו מפני התקף-לב.

"טוב, בוא נאכל. בישלתי משהו שאתה אוהב - בשר מבושל עם גריסים".

"הן הבטחת לי שלא תבשלי בשר עוד".

"הבטחתי זאת גם לעצמי, אך ללא בשר אין מה לבשל. אלוהים בכבודו ובעצמו אוכל בשר - בשר אדם...".

"שונאים סיפור אהבה", יצחק בשביס-זינגר. תרגום: ישראל זמיר. ספרית פועלים 1979

מייקל שייבון: מיטב היידישקייט

"צריך אישה חמוצה בשביל להחמיץ מלפפון כמו שצריך".

רגע לפני שייגמר לי המקום, אני רואה לעצמי חובה נעימה להספיק ו"לדחוף" לרשימה את מייקל שייבון שהבעיה היחידה איתו היא שהוא כל-כך חתיך. אף סופר יהודי לא אמור להיראות כך. אף יהודי לא אמור להיראות כך.

"איגוד השוטרים היידים" שלו הוא אחד הספרים הכי מצחיקים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. לא פלא שהאחים כהן מאיימים כבר שנים להפוך אותו לסרט.

כל-כך הרבה יידישקייט לא נראה כאן כבר שנים. סיפורו של הבלש לנדסמן החי בסיטקה - העיר הגדולה דוברת היידיש אשר באלסקה בה הוקמה מדינת היהודים אחרי הפצצת ברלין בפצצת אטום ב-1946 והתבוסה שנחלו היהודים בפלשתינה ב-1948 (ואם זה לא נשמע לכם מוכר, אתם צודקים, בינתיים, זה רק סיפור) - הוא מעשייה מופלאה ושנונה שבה מוכיח שייבון כי הוא מועמד רציני וראוי לרשת את קודמיו הגדולים. אם רק יסתפר קצת ויפסיק להיות כזה יפה.

"לנדסמן מסיר את הפקק מבקבוק הוודקה ולוגם לגימה ארוכה וקשה. המשקה שורף כמו נוזל חיטוי בריכוז גבוה. כשהוא גומר יש בבקבוק עוד כמה אצבעות, אבל לנדסמן בעצמו מלא מכף רגל ועד ראש בתחושת צריבה אחת בלבד: חרטה".

"איגוד השוטרים היידים", מייקל שייבון. תרגום: משה רון הוצאת עם עובד 2007