שקט, עובדים

עם ההחתמות של שאייר, הלפרין ושון ג'יימס, מכבי ת"א עוברת קיץ מצוין שצפוי להפוך אותה לקבוצה טובה יותר מהעונה שעברה; הגורם הלא ברור במשוואה: "אפקט האדריאטית", שיכול להרים ראש לקראת סוף העונה ולאיים על כל המרקם האוטופי הזה

קיץ שני ברציפות שהקולות היחידים שיוצאים מכיוון המשרדים ברחוב הירקון הם חריקות העטים החותמים על החוזים. כשבקבוצות האחרות עסוקים בקיבוץ תקציבים, הסגל המקצועי של מכבי ת"א כבר יכול להתחיל לצוות חמישיות. על הנייר מכבי בדרך לבנות קבוצה טובה יותר מזו של העונה הקודמת.

ובכל זאת, שני נעלמים יהיו בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על העונה של מכבי, או יותר נכון על עונת היורוליג (העליונות בליגה ובאדריאטית תימשך), אחד יתברר בתחילת העונה השני בסופה: הראשון, הוא זהות הגארד הנוסף - מכבי חייבת עוד גארד אתלטי, שחקן אחד על אחד שיכול לסדר לעצמו מצב קליעה, "פארגו סטייל". הלפרין ושאייר יתנו למכבי קליעה מבחוץ, חוכמת משחק ואופי, לקלוע סל על דיאמנטידיס ברבע האחרון כנראה שהם לא התשובה. הגורם השני הוא "אפקט האדריאטית".

הסגל הרחב והנסיעות ישפיעו על העונה של מכבי הרבה יותר מזהות שחקן זה או אחר. אף אחד, כולל בלאט עצמו, לא יכול לדעת איך, מתי ונגד מי תגיע מכבי לשיאה. הבעיה החמורה יותר של האדריאטית היא במומנט המצטבר - בעיקר בהתשה המנטאלית ובפציעות. פציעות הן אמנם חלק מהמשחק וכמות הפציעות נגזרות גם מחוסר מזל, אבל הן בעיקר נמצאות ביחס ישר לכמות המשחקים ולצפיפותם. אפילו בקונסטלציה של שתי ליגות, בשלוש העונות האחרונות מכבי סבלה מפציעה של שחקן מפתח שמנעה ממנו להופיע בפיינל-פור בישראל. וזה בעונה של 50 משחקים. לזה תוסיפו 27 משחקים פלוס טיסות, חוסר שינה.

ההחתמות נראות מצוין על הנייר כשכל אחת מהן סגרה פינה ואפילו שתיים. הלפרין ושאייר מחזקים את הקו האחורי ואת הקו הישראלי. הלפרין חוזר מיוון בוגר ומחושל יותר ומה שנראה יותר חשוב - גם שומר טוב יותר. שאייר הוא סיפור מעניין בפני עצמו. בתקשורת מנסים כבר להכניס אותו לנעליים של אידסון, אבל כדי להבין מיהו שאייר צריך דווקא ללכת שתי עונות אחורה, כי הדרך הטובה ביותר לתאר אותו היא אנדרו ויז'נייבסקי עם שתי תוספות: גארד-שוטר, ולהבדיל מההוא - גם ווינר. בקו הקדמי שון ג'יימס הוא בדיוק הגבוה שהיה חסר למכבי: חוסם, עם קליעה טובה מחצי מרחק, כזה שמשלים מצוין את סופו, אליהו ובעצם את כולם. ההחתמה המסתמנת האחרונה דווין סמית', סמול-פורוורד אתלטי קלאסי שיסתכל לאלן אנדרסונים ודומיהם בלבן של העיניים, כך שפארגו וחבריו לקו האחורי לא יצטרכו לבזבז כוחות בשמירה על שחקנים גבוהים וכבדים.

אז הכל מושלם? ברור שלא. דבר אחד בכל זאת צריך להעיב על הנהלת מכבי: הסגל הישראלי. כבר היום שניים מחמשת הישראלים הבכירים אינם ילידי הארץ. הכדורסל הישראלי בכלל ומכבי ת"א בפרט לא מצליחים לגדל שחקנים, לבנות עתיד. הדרך היחידה למלא את הסגל בישראלים נמצאת מחוץ לישראל. "עולים חדשים" (בלו, שאייר ובעתיד גם לנדבסרג מחיפה) או "ותיקים שחוזרים" (הלפרין, אליהו ובעתיד אולי מקל). שחקני נוער שגדלים במכבי עולים לבוגרים ומגיעים מקסימום לקבוצת הבת בצומת יוקנעם. לשם נשלחים הכישרונות הצעירים להתחשל. רעיון מצוין, הבעיה היחידה היא שעד גיל 18 היו עסוקים הילדים האלו בלהביא תארים.

הלפרין, אליהו ואפילו פניני בבני השרון היו שחקני ליגת-על לגיטימיים בגיל 20. הכישרונות הצעירים הנוכחיים של מכבי בקושי שחקנים לגיטימיים בליגה הלאומית. דווקא העונה יש למכבי הזדמנות עם כמעט 80 משחקים. למה לא להכניס לסגל הרחב שני צעירים - שתחזיקו חזק - גם ממש ישחקו בליגת העל או באדריאטית? אם זה לא יקרה מתישהו, בקצב הזה תוך שלוש-ארבע שנים הצברים היחידים בקבוצה ישבו בקצה הספסל ובעיקר מאחוריו, בהנהלה.

צרו איתנו קשר *5988