קנטטה לאמבטיה

יום ראשון בערב, נמל תל אביב. האירוע? האמת היא שאין לי מושג מה האירוע. אמרו לי תהיה פה ופה בשעה כך וכך, וזה מה שעשיתי. מחוץ להאנגר 1 מצטופפים אנשים עם כוסות יין, ויחצנית נחמדה שקוראים לה אורית ניגשת אליי. מה אנחנו חוגגים, אני שואל. את השקת הגיליון השלישי של כתב העת של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, היא אומרת, ואני יכול לשמוע, כמו גם לחוש, את משק כנפי ההיסטוריה.

כל זה קורה בבית ספדה. למה, אני שואל. כי יעל ספדה, בעלת הבית, נתנה את חסותה למגזין. אני נכנס פנימה: מדובר בחנות לצורכי אמבט. יוקרתית עד מאוד, יוקרתית עד כדי כך שאין מחירים על המוצרים (ביררתי: אמבטיה ב-150 אלף שקלים, כיור במשהו כמו 80 אלף), ובכל זאת - חנות. אל תגיד חנות! גוערים בי, זו לא חנות - זה "בית עיצוב".

אני מביט סביב: אין פה אף אחד מפורסם. הכי מפורסמת פה זו אירית רוזנבלום ממשפחה חדשה, אבל עוד מעט, לוחשים לי, תגיע יולי תמיר. זה הולך להיות ערב מאתגר, אני אומר לעצמי.

אני עושה סיבוב. בין המוצרים יש תערוכה של הסטודנטים לעיצוב טקסטיל. חשבתם שטקסטיל זה בד? אתם לגמרי לא בעניינים. טקסטיל זה הכול. יש שטיח שעשוי מגיליונות חתוכים של "גלובס", יש קיר שעשוי מליפה, קימונו שעשוי אין לי מושג ממה, מין פסל מסגסוגת נירוסטה. כל מי שפה עושה סיבוב בין המוצגים והמוצרים ומנתח אותם ברצינות תהומית, אבל כמה כבר אפשר להסתכל על בד שנראה כמו עלה, או אולי זה עלה שנראה כמו בד. כל מי שפה נראה ממש משנקר, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. באתי רעב, אבל כל מה שיש לאכול זה דובדבנים ופרמזן שחותכים לבד מכיכר ענקית שעלתה 6,000 שקלים. כאן הייתה אמורה להיות בדיחה על קוטג', אבל לא מצאתי אחת.

טקסטורה, רקמה ותפוח אדמה

אני פוגש את יעל ספדה, בעלת הבית ונותנת החסות למגזין. פטרונית של אמנות ואישה ממש נחמדה. יפה החנות, אני אומר לה, ומיד מתקן את עצמי, "בית העיצוב". ספדה מתקנת אותי: זה גם לא "בית עיצוב" - זה בכלל מקום של תרבות ואיכות חיים. אבל כל מה שאני רואה זה כיורים ואסלות ואמבטיות, אני אומר, וספדה מסבירה לי שעיצוב הוא תרבות ותרבות היא הכול, ובכלל - יש לה משיכה חזקה לאסתטיקה היפנית. תיזהרי ממנו, אומרת מישהי לספדה, הוא מסוכן.

בכל מקרה, אני אומר לספדה, ברכות על הפתיחה, מקום ממש יפה. ספדה תוקעת בי מבט שיכול היה לסדוק סבונייה. אנחנו פה כבר עשר שנים, היא אומרת. אני מנסה לצאת מזה בעדינות של פיל בחנות חרסינה: אבל הכול נראה מאוד חדש. למזלי, בדיוק מגיעה יולי תמיר, פוליטיקאית בעבר ונשיאת שנקר בהווה (והוכחה לכך שתמיד אפשר להתקדם בחיים), וספדה הולכת להצטלם איתה.

אני מדפדף במגזין החדש. האמת: יופי של דבר. רמה גבוהה מאוד. צילומים מרהיבים, ומאמרים עם כותרות כמו "מחשבות על צבע", "על תפירה ונוירולוגיה" או "תפוח אדמה: פרדיגמה בכף היד". מת מרעב, אני לוקח דובדבן.

הזמן, כך נדמה, עובר בצעדי ריקוד. צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו. אחרי נצח או שניים מגיע זמן הנאומים. ספדה קוראת מהכתב: כמי שעומדת מאחורי בית העיצוב, כשאני רואה כמה אנשים באו אני מתמלאת אושר ושמחה. היא מספרת ששיתוף הפעולה התחיל מביקור מקרי של אורי צייג - ראש מגמת הטקסטיל בשנקר - בבית העיצוב. אורי, היא אומרת, התחברתי לחזון שלך, אנחנו חולקים הערכה עצומה לתרבות העיצוב ולאסתטיקה היפנית. היא אומרת שהשמיים הם הגבול או משהו כזה, ואני מפסיק לרשום. אחריה נואמת תמיר, גם היא מברכת את צייג ואומרת שהכול נורא מקסים, ומזמינה את כולנו לתערוכת הבוגרים. אחריה נואם צייג. פשוט אומר תודה וזהו.

אנשים אומרים לי, אתה חייב להכיר את דגנית שוקן, היא אישה מדהימה; אתה חייב לפגוש את גלית גאון ממוזיאון העיצוב, היא אישה מדהימה; אתה חייב להכיר את איש גבאי (איש זה שמו), הוא איש מדהים. אני ממש לא אוהב להכיר אנשים חדשים, בטח לא אנשים מדהימים - אלה הכי גרועים; אבל איכשהו אני מוצא את עצמי מול איש גבאי, מרצה נערץ, כך אומרים לי, ואדם שידוע בזה שהוא אף פעם אינו לובש את אותו הבגד פעמיים. מדהים, לא?

אני מנסה לפתח שיחה עם גבאי, שחתום על המאמר על התפוח אדמה והפרדיגמה. עבורי, אני אומר לו, אין כמו ללבוש חולצה בפעם המאה. יש דבר כזה כמו תחתונים אהובים או גרביים שאתה קשור אליהם במיוחד. גבאי אומר לי שכל החולצות שלו הן אהובותיו, והשיחה בינינו גוועת כמו גפרור בגשם.

אחר כך אני פוגש את צייג, שמסביר לי שכל הקטע החדש בעולם הטקסטיל הוא חומרים חדשים, ושאפילו שהיה לו קל להציג את עבודות הסטודנטים בגלריה, מבחינתו חשוב להציג אותן ליד דברים. הוא גם אומר שהמגזין מכיל כמה תרגומים חשובים מאוד על טקסטיל, ושבכלל יש מחסור חמור בטקסטים ביקורתיים על עיצוב. אני מהנהן. ובדיוק כשאני מנסה להבין למה התאכזר אליי כל-כך גורלי ומה עשיתי בגלגול קודם שכל זה מגיע לי, אני פוגש את פרופ' חנה דודיוק, ראש המחלקה להנדסת פלסטיקה בשנקר. איזו אישה! דודיוק פיתחה חומר שמונע הדבקה של קרח על כל סוגי המשטחים - משמשות של מכוניות ועד לעיניות המורכבות על-גבי טילים חכמים המרחפים מחוץ לאטמוספרה; מכבישים קפואים בחצי הכדור הצפוני ועד לבפנוכו של הפריזר שלכם. לתהליך קוראים אולטרה היידרופוביק. ואם זה נשמע לכם משעמם או ברור מאליו, כנראה לא פגשתם את דודיוק. בחיים שלי לא האמנתי שאפשר לדבר בכזה להט על קרח. דודיוק נוגעת בך כשהיא מדברת, היא נרגשת, סוערת, כולה אש ולהבה. אני מת על אנשים כאלה. בזכותם, כמו שאמר פעם דון דלילו, כדור הארץ לא קופא.

וזה מידבק. דודיוק מספרת שההשראה באה לה מפרח הלוטוס, שעל אף שהוא גדל בביצות מסריחות, הוא אף פעם לא נרקב ולא מתלכלך. איך זה קורה? בזכות המורפולוגיה המיוחדת שלו, שמזכירה לדודיוק מיטת פקיר: מרקם צפוף של מסמרים שמונעים מהמים לחדור. בעזרת ננו טכנולוגיה היא פיתחה את הציפוי המדובר. היא מספרת על הבעיות (החומר לא נדבק) ועל הפתרונות (שת"פ עם אוניברסיטה ממסצ'וסטס). היא מספרת על עברה ברפאל ועל דברים שעשתה עם טילים. הפטנט רשום על-שמה. עדיין אין שם מותג.

את הולכת להיות מיליארדרית, אני אומר לה. לא ממש, אומרת דודיוק, וזה גם לא אכפת לי. הכול בשביל שנקר. יום שלא פגשתם בו את פרופ' חנה דודיוק הוא יום מבוזבז, אני אומר לכם. בשבילה היה שווה הכול. אני מודה לה, לוקח עוד דובדבן, והולך לתקוע איזו שווארמה.