סופם של הרודנים

האם אסד מטביע את ארצו בדם מפני שזו זכותו, או בגלל פחד להישלח לבית הדין הבינ"ל?

שמענו השבוע שטורקיה הפצירה בסוריה להוציא את מאהר אל-אסד לפנסיה מוקדמת, ולשלוח אותו אליה. היא, טורקיה, תדאג לכל מחסורו של הקצב מדרעא ומג'יסר אל ע'ושור: היא תציע לו מקלט מדיני בתחומיה, או תסדר בשבילו מקלט באירופה. מותר להניח שמקלט הוא יותר מאשר בית עם צוות משרתים ואנשי ביטחון. מקלט הוא בראש ובראשונה פוליסת ביטוח מפני ספסל הנאשמים בבית הדין הבינלאומי בהאג.

באיזו מידה האחים והדודנים לבית אסד מעוניינים במקלט, זה כלל לא ברור. הם גדלו על ברכי אבא להאמין שסוריה היא אחוזה משפחתית. גם אם הם יצליחו להסתלק מבעוד מועד - אהוד ברק הואיל לקצוב להם "שני רבעונים" לכל היותר - הם ישאירו עשרות אלפי נאמנים מאחור, נתונים לחסדיה של דעת קהל עייפה ושותתת דם. יתכן מאוד שהחמולה המורחבת גמרה אומר להילחם עד החיזבאללה האחרון.

אבל מה אם לא? מה אם האחים והדודנים היו מוכנים לעלות על המטוס האחרון, עם חצי הכספת של הבנק המרכזי, ולגלות, נניח, לארגנטינה (שהרבה מאוד סורים היגרו אליה במרוצת השנים, והגיעו לעמדות כוח ועושר, כולל נשיא אחד)? ומה אם הפחד מפני הספסל בהאג היה משאיר אותם בדמשק, נכונים ליפול על חרבם, רק מפני שטובה החרב מ-25 שנה בתא הכלא הבינלאומי?

פרישה נעימה בריביירה

נורמות ביחסים הבינלאומיים משתנות ללא הרף, ומה שפעם היה סביר חדל להיות. פעם שליטים מודחים יכלו פחות או יותר לסמוך על פרישה נעימה בריביירה, או באיזו אחוזה כפרית, או אפילו בדירה עירונית נאה ברובע ה-16 של פריז, או בנייטסברידג' של לונדון. במפרץ נעים צפונה לליסבון, העיר אשטוריל הפכה לבירה הלא-רשמית של מלכי אירופה המודחים (חוץ מזה של פורטוגל עצמה). לצרפת היו חוקים עוד מזמן נפוליאון, שהבטיחו את שלומם של גולים פוליטיים.

לא הכול עמדו בהסכמה השקטה שטוב גולה פוליטי חי מעריץ הלוחם על חייו בבית. נוקמים - אם מטעם עצמם, ואם מטעם משטר מהפכני חדש במולדת - התנקשו בחייהם של מודחים. נוקמים ארמניים חיסלו בשנות ה-20 של המאה ה-20 שניים מראשי המשטר העות'מני שארגנו את רצח העם הארמני; נוקמים ניקרגואים, שליחי משטר שמאלני חדש, רצחו את אחרון שליטיה של משפחת סומוסה הידועה לשמצה, בפרגוואי, ב-1980; שליחי המהפכה האסלאמית באיראן רצחו, או ניסו לרצוח, מנהיגים של המשטר הישן. זו האחרונה הייתה להוטה להניח את ידיה על השאה הגולה, כדי להוציא אותו להורג לפני שיספיק למות ממחלה ממארת. כל-כך להוטה הייתה עד ששלחה מהפכנים לכבוש את שגרירות ארה"ב בטהרן, ב-1979, ולהתחיל עידן של איבה מסוכנת עם וושינגטון.

אבל בעוד שסידורי ביטחון נאותים יכולים להעניק הגנה כלשהי מפני נוקמים, הנה הרקורד מראה שכמעט שום דבר אינו יכול להגן על המודחים מפני הצדק הבינלאומי. מלחמות יוגוסלביה, ההשמדה האתנית ברואנדה, מלחמות היהלומים במערב אפריקה והטבח בדארפור ד'סודאן הביאו התערבות משפטית בינלאומית חסרת תקדים. בזה אחר זה הוצעדו חשודים ב"פשעים נגד האנושות" לפני שופטים בהאג (הולנד) ובארושה (טנזניה); אחדים נידונו בפנום-פן (קמבודיה) ובפריטאון (סיירה ליאון).

ההיו מילושביץ' וטיילור פורשים?

שלושה מן המשפטים הסנסציוניים ביותר עדיין לא הגיעו אל סיומם. שניים מן הנאשמים הם סרבים מבוסניה, הנשיא ומפקד הצבא של המיעוט הסרבי המקומי. שניהם הסתתרו במשך שנים מאחורי זהות בדויה. הם התגלו רק באחרונה, ורק לאחר שהאיחוד האירופי העמיד את ההסגרה כתנאי לקידום המשא ומתן על הצטרפות סרביה אל שורותיו. האיש החזק של סרביה, סלובודן מילושביץ', הובא להאג ב-2001, ומת שם ב-2006, לפני שהושלם משפטו.

ההיה מילושביץ' מסיים את המלחמה בבוסניה ב-1995, או מוציא את צבאו מקוסובו ב-1999, אילו ידע מה ממתין לו? ההיה מסתלק מניסיונו להיאחז בנשיאות, ב-2000, אילו ידע שיורשיו יסגירוהו לבית הדין הבינלאומי? כלל לא בטוח.

כיוצא בזה, גם נשיא ליבריה צ'ארלס טיילור, שלו מיוחסות במידה רבה הטרגדיה של ארצו ושל שכנתה סיירה ליאון בשנות ה-90. הוא נבחר לנשיא, ב-1997, תחת הסיסמה המיוחדת במינה, "הוא הרג את אמי, הוא הרג את אבי, אבל אני אצביע בעדו". זה היה בעצם איום לחזור ולחדש את המלחמה אם לא ייבחר.

ב-2003, בית הדין הבינלאומי הוציא נגדו צו מעצר, כאשר היה בביקור בגאנה. גאנה סירבה להסגיר אותו, אבל התחיל לחץ חיצוני כבד, לצד מרידה שהתפשטה על-פני רוב ליבריה. טיילור הסכים לבסוף לעסקה: ניגריה נתנה לו מקלט, והבטיחה שלא להסגיר אותו, ובלבד שיפרוש מן הפוליטיקה.

שלוש שנים אחר כך, ניגריה החליטה להסגירו. הוא ניסה להימלט ברכב גדוש נשק והרואין, אבל נתפס. בימים האלה הוא ממתין לגזר דינו בהאג. ההיה טיילור פורש אילו ציפה לתוצאות כאלה? מותר להניח שלא.

יש מעט מאוד אהדה כלפי טיילור, מילושביץ' ובני דמותם. מועילה מאוד הידיעה שעריצים מושחתים אינם יכולים לסמוך על סידורי הפנסיה שעשו בשביל עצמם, אם מפני ששווייץ ואיי קיימן אינן מגינות עוד על חשאיות חשבונותיהם, ואם מפני שתובעים בינלאומיים מכינים את משפטיהם. יש עריצים פוטנציאליים מתוחכמים מספיק, המסוגלים להבין את הרמז. אבל יש גם אחרים, הסבורים שהשלטון מגיע להם, ולעתים קרובות גם לבניהם ולנכדיהם. ביום פקודה, הם מוכנים להיאחז בו ויהי מה, גם אם עליהם לבוסס בדם נתיניהם.

"כניעה מוחלטת"?

ראינו את זה בזמן האחרון לא רק בעולם הערבי, אלא גם בבורמה (מיאנמאר), בבלארוס, בחוף השנהב ובקירגיזסטן. פראותו של בית אסד בסוריה אמנם קובעת שיאים חדשים של ציניות, אבל אינה מייסדת תקדימים.

הכלל המשפטי "ייקוב הדין את ההר" (שיש לו מקבילות גם במשפט הלטיני והאנגלו-אמריקני) מועמד פעם אחר פעם למבחן. שלטון החוק מחייב את קיומו. אבל האומנם החלה חד-משמעית של שלטון החוק חשובה יותר מן הדם הנשפך בגלל החרדה מפניה?

בהארארה בירת זימבאבוואה חי בחווילה מבוצרת אחד מרוצחי-ההמונים הגדולים של זמננו: השליט הצבאי מרקסיסטי של אתיופיה, מנגיסטו היילה מריאם, שמשל בה בברוטליות בין 1975 ל-1991. תחת חורבות עריצותו נקברו מיליונים, במישרים ובעקיפים. ב-1991 עדיין לא היה מקובל להוציא צווי-הבאה לבית הדין הבינלאומי. אין כלל ספק שהוא היה ראוי להישפט ולהיענש. אבל הוא אולי לא היה נמלט לגלות, אילו הניח שלא יונח לו שם.

יש היסטוריונים החושבים שבעלות הברית במלחמת העולם השנייה שגו, כאשר הכריזו בתחילת 1943 כי הן עומדות על "כניעה מוחלטת" של גרמניה הנאצית. אולי אילו הוענקה לגרמניה ברירה, מיליונים היו נשארים בחיים, כולל יהודים. אבל מה היה על מערכת הצדק הבינלאומית אלמלא נקבע התקדים של משפטי נירנברג?

אלה שאלות מסובכות, והטור הזה אינו מנסה להשיב עליהן. לעומת זאת, אולי יש מקום לשקול אמנה בינלאומית להגנת עמים נרדפים מפני רודניהם: העולם יוזמן לשקול מפעם לפעם אם לא כדאי להרשות לגנגסטרים להיאחז בשלום בקרנות המזבח, כדי שעמיהם יוכלו לעבור לפרק הבא; אולי איזו שכונת חווילות נעימה מוקפת בחומה עבה עם גדר תיל מחושמלת.

צרו איתנו קשר *5988