להתרגש בכל פרק מחדש

ייתכן שהניסוי נידון לכישלון מראש - ואני לא מדבר כאן על כל המעשה הציוני (למרות שגם לגביו, חובת ההוכחה היא עדיין עלינו) אלא על הניסיון להנחיל לבני העשרה, שהתחילו לפתח כבר נפיחות חשודה מרוב שעות שינה, לפחות שעה אחת בשבוע של טלוויזיה ערכית, ובכל תולדות הטלוויזיה בישראל, לא הייתה סדרה ערכית מ"עמוד האש".

לא מזמן קראתי את ה"אוטוביוגרפיה" שפרסם יאיר לפיד, בגוף ראשון, בשם אביו המנוח טומי. האב "מספר" שם (בגוף ראשון, כמו כל הספר, הגם שזה נכתב לאחר מותו) על כך שהפקת "עמוד האש" בתקופת כהונתו כמנכ"ל רשות השידור, הייתה גולת הכותרת של הקריירה ארוכת השנים שלו בתקשורת. אפשר להתייחס לעניין בציניות, ואפשר פשוט לצפות בשידורים החוזרים של "עמוד האש" (מאת יגאל לוסין) ולהתרגש בכל פרק מחדש, גם מהתוכן, גם מהקריינות המלטפת של יוסי בנאי.

אתגר בפני ההורים

הסדרה שנפתחת בשלהי המאה ה-19, עם ניצני הציונות והרצל, ומסתיימת בימי מלחמת השחרור, כשבמילה "עצמאות" היה הרבה יותר מריח של בשר על האש ושאריות קצף מרוסס ברחובות, מצליחה לגעת, בי לפחות, במקומות העמוקים ביותר של זהותי היהודית והציונית. הפקת הסדרה ההיא בשלהי שנות ה-70, החלה כמעין תגובה להחלטת האום לפיה הציונות היא גזענות. 35 השנים שחלפו מאז, ועל אף שחלק מגידולי הפרא שצמחו בשוליו של המעשה הציוני, מעוררים סלידה ומצדיקים את ההחלטה ההיא, הרי שפרק הזמן שחלף מאז ועד היום, אם תרצו, הוא למרות הכול, פרק נוסף של ציונות מעשית: שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, ומאחר שהקדוש ברוך הוא לא רואה ממטר את צאן מרעיתו, טוב שאנו מצילים את עצמנו מידם.

השידור החוזר של הסדרה, דווקא בתקופת החופש הגדול, מציב אתגר מעניין בפני ההורים: בתוך כל המשאים ומתנים, התן וקח של שעת השינה, שעות השהייה מחוץ לבית, החברים והמסיבות, נסו להשחיל למשא ומתן גם צפיית חובה של שעה בשבוע ב"עמוד האש", בכך תעשו שירות טוב גם לילדיכם ואפילו, ממש כך, למדינת ישראל. על כמה תוכניות טלוויזיה כבר אפשר לומר דבר שכזה?

האסתטיקה של הרוע

"כרוניקה של אקדח", ג' 23:50, "הוט גולד"

במשפט אחד: מדובר בסרט מרתק שקשה להסיר ממנו את העיניים. בעוד משפט אחד: צא ולמד איזה נזק אדיר גרם קוונטין טרנטינו לתרבות האנושית: לולא האלימות המסוגננת והמצטלמת יפה כל כך מבית מדרשו, כנראה שלא היינו "זוכים" לקולנוע מלא צילומי תקריב של שפריצים של דם, עצמות מרוסקות ואכזריות בלתי נתפשת. מה שמעניין בסרט הזה הוא שהשלד העלילתי הוא דווקא נורמטיבי למדי, אפילו מעניין.

מי שנראה בתחילת הסרט כפושע זוטר, נכשל במשימה פשוטה כמו להעלים אקדח ששימש למעשה פשע - ומכאן הכל הולך ומסתבך, מתדרדר לפרץ של אלימות נוראית שלא פוסחת על אף פרט בתחלואי החברה האנושית: מאלימות במשפחה, דרך פשיעה שמקורה בסאדיזם לשמו - ואפילו לסרטי "סנאף" שבהם נחטפים ילדים ונרצחים. נשמע נורא? ובכן, זה באמת נורא, אבל במקביל גם מרתק, מפתיע, מותח - וכמיטב המסורת האמריקנית - אפילו עם סוף טוב.