קפצו מ-110 אלף ל-5 מיליון

לדעתנו, קביעת שומה הגבוהה מזו של רשויות מיסוי מקרקעין היא במרבית המקרים בלתי ראויה. היא פוגעת בציפיות ובעקרונות בסיסיים של שיטת המשפט בישראל, שלפיה הצדדים הם התוחמים את המחלוקת ומציגים אותה לביה"מ. ואם סבורות הרשויות שיש להגדיל את המס, נא יתכבדו ויתקנו את השומה הן.

התיקון נומק ע"י משרד האוצר בקיומה של סמכות דומה בפקודת מס הכנסה בסעיף 156. בפסק דין שניתן לאחרונה (5 ביולי) בע"א 8305/06 הקודחים שבת בע"מ, התייחס ביה"מ העליון לסעיף 156 האמור, וקבע שיש לפרש את סמכות הגדלת השומה בצמצום.

באותו מקרה, נדון עניינה של חברה שהעניקה הלוואה. החברה טענה שלא קיבלה תשלומי ריבית בפועל ולכן לא הכירה בהכנסה, בעוד שפקיד השומה טען, היה עליה להכיר בהכנסות בכל מקרה, שכן דיווחה על בסיס מצטבר. במהלך הערעור התגלה כי הריבית בהסכם ההלוואה הייתה גבוהה בהרבה מכפי שסבר פקיד השומה, וביה"מ פסק לפיכך כי החברה חייבת במס על מלוא הריבית הנקובה, גם אם לא התקבלה בפועל.

כתוצאה מכך, בעוד שהחברה ערערה על מס בגובה 110 אלף שקלים, היא חויבה בעקבות הערעור במס בכחמישה מיליון. החברה הגישה ערעור לביה"מ העליון, וזה קבע כי יש לעשות שימוש זהיר מאוד ומוגבל בסעיף המאפשר את הגדלת השומה.

השופט מלצר מציין כי בסעיף נעשה שימוש במקרים בודדים וחריגים בלבד, כגון הגשת חומר ראיות חדש בפני ביה"מ שלא עמד בפני פקיד השומה. גם במקרים כאלה יש לוודא שלנישום לא ייגרם עוול ע"י שלילת הזדמנות הוגנת לשכנע את ביה"מ ולהביא ראיות.

בנסיבות העניין, אכן נהגה המערערת שלא כראוי מאחר שלא גילתה מראש את הסכם ההלוואה, וזוהי עילה להפעלת הסמכות. עם זאת, עדיין התקבלה בקשת החברה להחזיר את הדיון לביה"מ המחוזי ולאפשר לה להביא ראיות ולהעלות טענות כנגד ההגדלה.

זאת, הן לאור פערי המס הגדולים, הן לאור העובדה שפקיד השומה לא הוציא שומה ספציפית, הן לאור העובדה שחלק מטענות המערערת לא נבחנו כראוי והן לאור חוסר הנוחות הנובע מחיוב החברה במס, למרות שככל הנראה לא קיבלה את ההכנסות (או את חלקן) בפועל. אף שפסק הדין עסק בסמכות לפי פקודת מס הכנסה, עקרונותיו יפים אף לעניין הסמכות החדשה שניתנה לוועדות הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין, וראוי כי סמכות זו תופעל, אך ורק במקרים חריגים וקיצוניים.

הכותבים הם ממשרד זיו שרון ושות' עורכי דין ואלתר עורכי דין