מש' המשפטים על חוק הטוקבקים: "אינטרנט זה לא עיר מקלט"

מהלך החקיקה שיוזם משרד המשפטים, בדמות הצעת חוק שתחייב, בתנאים מסוימים, ספקית אינטרנט לחשוף את פרטיו של גולש שעבר עבירה של לשון הרע או זכויות יוצרים, במטרה לאפשר לגורם הנפגע ליזום נגדו הליך משפטי הוא מהלך מתבקש. לא זו בלבד שהוא סותם פרצה חוקית שקראה ללא מעט גנבים, אלא שיוזמת חקיקה בדיוק כזו קראו שופטי בית המשפט העליון לפני כשנה, בפרשת רמי מור.

במארס 2010 קבעו שופטי העליון אליעזר ריבלין ואדמונד לוי, כנגד דעת המיעוט של השופט אליקים רובינשטיין, כי חופש הביטוי באינטרנט מתבסס על האנונימיות ברשת ועל הזכות לפרטיות. פורמלית, הן קבעו כי במצב החקיקה בישראל לא ניתן לחייב את ספקית האינטרנט ברק להעביר לידי המטפל האלטרנטיבי רמי מור, למסור לו את פרטיהם של מי שפירסמו טוקבקים משמיצים כלפיו בפורומים שונים. "מחשיבותה של המסכה כחלק מחופש הביטוי לא נוכל להתעלם", כתב ריבלין (רע"א 4447/07).

עם זאת, כאמור, קראו השופטים לחקיקה שתסדיר את הסוגיה. בדצמבר 2010 הרים את הכפפה ח"כ זבולון אורלב, ואתמול פירסם גם משרד המשפטים הצעת חוק ממשלתית בנושא. מדובר בתזכיר הקרוי "חוק חשיפת פרטי מידע של משתמש ברשת תקשורת אלקטרונית", ומטרתו לאפשר לאדם או תאגיד לפנות לבית משפט בבקשה להורות על חשיפת פרטי מידע של משתמש, שנטען כי ביצע עוולה או הפר זכות בקניין רוחני באמצעות הרשת.

לדברי מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, "התזכיר מבקש לפתור את המצב המשפטי שנוצר בעקבות פסיקת העליון ולפיה לא ניתן, על פי הדין הישראלי, לפנות לבית המשפט בבקשה כי יורה לצד שלישי לחשוף את זהותו של גולש אנונימי שנטען כלפיו כי ביצע עוולה ברשת האינטרנט". על פי ההצעה, אדם הסבור כי תוכן שהופץ ברשת אלקטרונית מהווה עוולה כלפיו או הפרת זכות קניין רוחני שלו, יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה שיורה לספק שירות למסור לו פרטים מסוימים שברשותו, בנוגע למי שהשתמש בשירותיו במועד הפצת התוכן.

הצעת החוק אף קובעת את המבחן שבו יעשה בית המשפט שימוש לצורך החלטה בבקשה: אם בית המשפט השתכנע כי הבקשה לחשוף את פרטי הגולש הוגשה במטרה להגיש נגדו תביעה, ולא בשל סיבה אחרת, וכי יש חשש ממשי שהתוכן שפירסם הגולש ושבעטיו התבקשה חשיפת זהותו אכן מהווה עוולה כלפי המבקש או הפרת זכויותיו בקניין רוחני, וכן שקיימים סיכויים שהתביעה כנגד הגולש תתקבל, רשאי בית המשפט להורות לספקית האינטרנט להעביר את פרטיו של הגולש.

"מבחן זה", מסבירים במשרד המשפטים, "משקף את האיזון הראוי בין זכויותיו של מי שאת פרטיו מבקשים לחשוף לבין מי שטוען כי נפגע מהתכנים שפורסמו ברשת, וכן ממזער הגשת תביעות סרק ותביעות קנטרניות. בנוסף מוצע, במגבלות מסוימות, לאפשר למי שאת פרטיו מבקשים לחשוף להגיש התנגדות אנונימית, לבית המשפט".

לא "עיר מקלט"

החקיקה החדשה, שתובא בקרוב לאישור ועדת השרים לענייני חקיקה, מטפלת כאמור בעוולות אזרחיות, כגון לשון הרע, וכן בהפרת קניין רוחני בהתאם לסדרת חוקים, ובהם חוק זכויות יוצרים, פקודת הפטנטים והמדגמים, חוק הגנת כינויי מקור, חוק הפטנטים, פקודת סימני המסחר, חוק זכויות מבצעים ומשדרים וחוק עוולות מסחריות. החוק גם יוצר מנגנון של פנייה מוקדמת של צד נפגע לספקית האינטרנט, במטרה לאפשר לה למסור לו את פרטיו מבלי לערב בכך את בית המשפט.

ספקית האינטרנט אינה רשאית למסור למבקש, הטוען שנפגע מפרסום של גולש למשל, טוקבק את פרטיו של הגולש שיש בהם כדי לזהותו, ואולם היא מחויבת למסור "נתון מזהה", כלומר מספר IP, כדי שניתן יהיה לדון בבקשה. אם פנה המבקש לספקית האינטרנט והודיע לה על כוונתו לפנות לבית משפט כדי לחייבה למסור לו את פרטיו של הגולש, חייבת הספקית לפנות לגולש עצמו בהקדם האפשרי, ליידע אותו על כך, ולשאול אם הוא מסכים למסירת פרטיו.

גם אם הנפגע פנה לבית המשפט כנגד ספקית האינטרנט, תהיה זו חייבת ליידע את הגולש בדבר פנייה זו, שנעשתה בדרישה לחשיפת פרטיו, והגולש עצמו רשאי להודיע בתוך 20 ימים נוספים לבית המשפט, אם הוא מסכים למסירת פרטיו באופן שמייתר את המשך ההליך. במצב זה, שבו הגולש מתנגד למסירת פרטיו, הוא אינו רשאי לטעון טענות המנמקות את התנגדותו, שביסוסן כרוך בחשיפת זהותו, או שבשל האנונימיות שבה הוא שרוי בשלב זה נפגעת יכולתו של המבקש להפריך את ההתנגדות, בשל היעדרה של חקירה נגדית.

פסק דין רמי מור גרר אחריו שלל תגובות, חלקן היללו את ההגנה הרחבה על חופש הביטוי שנקטו שופטי הרוב בעליון, חלקם ביקרו את גישתם, שהפכה את רשת האינטרנט ל"מערב פרוע" שבו חוקי לשון הרע אינם חלים הלכה למעשה. הצעת החוק של משרד המשפטים משליטה את חוקי "העולם הישן", הגשמי, גם על הזירה האינטרנטית.

"אין לראות ברשת האינטרנט 'עיר מקלט' המאפשרת ביצוע מעשי עוולה או הפרת זכויות מבלי לתת על כך את הדין", אומרים במשרד המשפטים, "כנגד הזכות להתבטא ולפעול באופן אנונימי עומדת זכותו של מי שסבור כי ניזוק מהתוכן שהופץ, לגשת לערכאות לצורך מיצוי הדין ואכיפת זכויותיו, כשם שזכאי היה לכך בזירה שאינה וירטואלית".