ברזל וספקות

מאז שהתחלתי להתאמן לתחרות "איש הברזל" אני עסוק באימונים מפרכים, אך גם בשאלה בשביל מה אני צריך את זה. בעוד שלושה ימים - התחרות > ליאור טומשין

ביום ראשון הקרוב, 24 ביולי 2011, בשעה 07:00, אתייצב לראשונה (ולדעתי גם לאחרונה) בחיי על אדן הזינוק בפרנקפורט, לתחרות אליפות אירופה באיש ברזל. אחרי כל ההכנות, מה שנותר לעבור הם רק 3.8 קילומטרים בשחייה, 180 קילומטרים ברכיבת אופניים ו-42.2 קילומטרים בריצה. מי שכבר מגיע לשער הסיום עובר לאוהל גדול שבו הוא מחובר לאינפוזיה, למשך שעה ארוכה, להחזרת נוזלים ומלחים לגוף. לפעמים, כשאני משתעשע באפשרות שיעלה בידי לסיים את התחרות, אני מתפנה לעסוק בפחד העיקרי שלי - מזריקות ומאינפוזיות. בימים אלה, כשיש שקט בחדר, אני שומע את דפיקות הלב שלי הולמות ברעש מחריד. אני מנסה לברר לעצמי מה יש שם חוץ מפחד, ובשלב זה - הוא מסתיר את כל השאר.

לפני כחמישה חודשים נטלתי על עצמי משימה - להשתתף בתחרות איש הברזל - ואת מרבית זמני מאז אני מחלק בין שני עיסוקים מרכזיים: מצד אחד אימונים מפרכים, ומצד שני עיסוק בשאלה בשביל מה אני צריך את זה, ומנין אוגרים את האומץ להודות שטעיתי כשנטלתי משימה גדולה מכפי מידותיי ולפרוש בזמן.

אני חייב לברר מי טבע את המשפט "כל מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד קטן". לדעתי היה זה עוד אחד שרק דיבר. אם הוא עשה אלף קילומטרים אני צנצנת. כאלה הם אנשי הרוח - הם משתמשים לרוב ביותר מילים ממה שנחוץ, על מנת להגיד יותר ממה שהם יודעים. התגלגלתי למשימה הזו בעיקר בטעות, כפי שדבר מתגלגל לידי דבר אחר פעמים רבות.

זה החל כתחביב חביב, קצת ריצה להפחתה במשקל, גיוון עם רכיבה, פה טריאתלון, שם מרתון - מטלות שכל אחת מהן נראתה לי בזמנו כפסגה שאין אחריה. כמו בדברים אחרים - מתברר כי פסגתו של הר אחד היא רק מרגלותיו של הר אחר. וכך נגררתי, לתחושתי, רחוק מדי. האימונים לקראת התחרות הזו מפרכים ומתסכלים. בשיא העומס מדובר ב-18 שעות אימון שבועיות. באימונים הקשים ביותר מתרגלים מרחקים שמגיעים כדי מחצית מהמרחקים בתחרות עצמה, כך שאפילו תחושה שסיום התחרות הוא בהישג ידך אינה מתקבלת. הצורך בהשקעה עצומה באימונים, תוך שמירת סדר עדיפויות הגיוני - המעמיד את המשפחה, יעלי והילדים, ואת העבודה, משרד עורכי דין ודאגה לפרנסתם של שלושים עובדי המשרד, לפני התחביב, שבחודשים האחרונים הפך אותי בעיקר לכחוש, לרעב, לעצוב ולמתוח - אינו פשוט. דומה שאין דבר מעייף ומכביד יותר מאשר צלה של משימה שיש לסיימה. אחרי הכול - למה נועדו תחביבים.

הפיתוי להרים ידיים היה גדול. כמעט בכל אימון משמעותי שנקבע לי הפסקתי באמצע מפאת כושרי המוגבל. הידיעה כי הסיכוי שאצליח לסיים את התחרות הוא נמוך, מרפה ידיים ורגליים. אמירה חילונית ידועה היא "האמן באלוהים, אך אל תשכח לנעול את הבית כשאתה יוצא"; אמירה שכולה אומרת - תתאמן, תתרגל, תעשה מבחינתך הכול כדי שזה יצליח. שיננתי אותה בכל פעם שבה יצאתי לאימון מיד לאחר שנעלתי את הבית. ועתה אני רגע לפני האתגר הגדול - חילוני עד לשד עצמותיי - כשכל מה שנותר לי זה להאמין באלוהים ולקוות לטוב.

אריה מליניאק, שבעבר עסק בעיקר בפרשנות משחקי כדורסל, ציין באחד המשחקים לגבי שחקן מסוים, כי בקליעות עונשין יש לו אחוזים נמוכים מאוד - כ-50% הצלחה בלבד. אחר כך הוסיף מליניאק כי לו עצמו יש 5% הצלחה: בכל יום הוא מתקשר לעשרים נשים שונות ומציע להן לצאת איתו, ורק אחת מסכימה; ולמרות שיעורי ההצלחה הנמוכים שלו הוא מאושר.

בחרתי ללמוד ממנו, אולם מאחר שאין ברשותי מספרי טלפון של עשרים נשים ומחשש שבמקרה שלי אפילו אחת מהן לא תסכים, למדתי להציב מטרות וללכת עליהן. גם בידיעה שכישלון במשימה זו אחרת נמצא בארסנל האפשרויות.

מרבית המבוגרים אינם מתחרים ואינם מציבים מטרות ברורות. רובנו מומחים, לכאורה, בלהכיר את עצמנו, לדעת את גבולות היכולת שלנו ולהישאר בתחום הבטוח. רבים מאיתנו אמנים בלשרטט לעצמם גבולות עד כדי כך שהם מוצאים עצמם יום אחד כלואים בגבולות אלה - בטוחים ומתוסכלים. אבל הם יכולים לזקוף לזכותם כי לא נכשלו. הם לא יהיו לוזרים כמו שמעון פרס, למשל, שסימן מטרות ושם עצמו לבחירה והפסיד כל-כך הרבה פעמים, כך שכל מה שהוא הצליח להיות בסופו של דבר זה שר ביטחון, שר אוצר, שר חוץ, ראש ממשלה, חתן פרס נובל לשלום ונשיא המדינה - רשימה חלקית.

אני מביא בחשבון שאחרי כארבעה קילומטרים שחייה (קצת יותר מצליחת הכינרת) ו-180 קילומטרים רכיבה (תל אביב-חיפה וחזרה) הסיכוי שהגוף שלי יסכים לרוץ מרתון הוא נמוך מאוד. עם המטען הזה על הכתפיים אני יוצא לדרך בידיעה שזה לא העומס ששובר אותנו - אלא זו הדרך שבה אנו סוחבים אותו.

מה שמלחיץ בתחרות הזו הם לוחות הזמנים. מי שלא מסיים את השחייה בתוך זמן מסוים מוצא מהתחרות, וכך גם בשלב האופניים ולבסוף בריצה - כעבור פרק זמן קצוב התחרות נסגרת. וזה בגרמניה. שם הכללים והדיוק שולטים בכיפה. הריצה על אדמת גרמניה, כשכל רצוני הוא לחצות את השער לפי שהגרמנים יבואו ויסגרו אותו והכול ייגמר - עשויה להפיח בי את מעט האנרגיה שחסרה לי באימונים לקראת המשימה. יש גם קצת תקווה.

כולם רוצים לסיים בהצלחה, אני מתפלל להצליח לסיים. החלום שלי לסיים את זה, להירגע ולנוח, כפי שתומצת במילות שירו הקסום של אהוד מנור ז"ל, שזומזם בפי בכל פעם שהיעד נראה רחוק ומאיים: "עד סוף הקיץ אדע את התשובה, את פשר הקולות אלמד, את כל החלומות, אפתור את הפחדים, עד סוף הקיץ שוב אשב בין ידידים".

מחכה בעיקר לאבטיח ולבירה שאחרי, וחולם שעד סוף הקיץ שוב אשב בין ידידים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988