זה לא תל-אביב פה

פחות ציניות, פחות פוזה והרבה פחות לחות. תמונת מצב ממחאת הדיור בבאר-שבע

שני בערב בבאר-שבע. יום סוער עובר על כוחותינו בכל החזיתות. בירושלים, בחיפה ובתל-אביב חסמו כבישים והתעמתו עם שוטרים, מפגינים התאחדו עם הרופאים, ובכנסת נעשה ניסיון עלוב לעוד ספין. אבל אני, אתם יודעים, אזרח קטן וטוב. הממשלה אמרה לצאת לפריפריה, אז אני יוצא, ובתחבורה ציבורית, לראות מה קורה בעיר האוהלים השלווה והרגועה ביותר, לפחות עד עכשיו.

שעה ו-20 דקות ממרכז תל-אביב ועד לבירת הנגב. מאות אנשים צועדים מהמאהל אל קריית הממשלה ובחזרה, שרים וצועקים וחוסמים כבישים (אבל בנימוס).

יחסית למאהל בתל-אביב, המאהל בבאר-שבע קטנטן ומנומנם, לא יותר מ-20 אוהלים. גם האווירה שונה לגמרי. אין פה תחושת המסיבה וההתפרקות שיש בתל-אביב. אין הופעות של אמנים. אין עיסויים. אין תחושת מסיבת החשק (שאני לגמרי בעדה, אגב. למה מחאה צריכה להיות נוגה וחסרת חיים?).

מה שיש זו אווירה אחרת לגמרי ודמוגרפיה אחרת לגמרי: בתהלוכה ובמאהל אפשר לראות בדואים וחרדים ודתיים וצעירים ומבוגרים וימניים ושמאלנים וסטודנטים ומשפחות עם ילדים ופעילי שכונות ומה לא. הספין של "לכו לפריפריה" נראה הרבה יותר עלוב ומעליב כשאתה בפריפריה. כך גם הספין של "מחאת השמאל". על הבאר-שבעים זה לא עובד.

הכול, כאמור, הרבה יותר אינטימי ופמיליארי. בבאר-שבע גם השוטרים מחייכים כשהם חוסמים עבור המפגינים את הכבישים. אין פה אלימות באוויר, אין סוסים ואין יס"מ. אין צוותי תקשורת, יש הרבה צעירים עם חולצות כחולות של הנוער העובד ששרים בעד מס על ההון. המפגינים חוסמים את הכביש, אבל רק לכמה דקות, ואז מתפנים בשמחה. גם כמויות צפירות ההזדהות שהם מקבלים מהעוברים והשבים גבוהה ושמחה יותר מאשר בתל-אביב.

בגלל כל אלה, המאהל בבאר-שבע מצליח לרגש. אני מתרגש הרבה יותר מדי מאז שהתחיל המאבק הזה. לרגעים ארוכים נחנק גרוני. קראו לי רכרוכי, אבל בחורה יפה שזועקת "צדק חברתי", לצד בדואי שצועד כתף אל כתף עם ניצול שואה, כשמאחוריהם משפחה מרובת ילדים של ש"ס, עושים לי את זה. הסקרים שהתפרסמו יום אחרי שחזרתי מפה ובישרו על ההסכמה הגורפת בעם, לא הפתיעו אותי. ראיתי אותם במו-עיניי.

במאהל הבאר-שבעי יש משהו טבעי ונינוח והרבה פחות פוזה. שכנות יורדות מבתי השיכון הסמוכים והמתפוררים עם תבניות ספינג', סופגניות טבולות שמן שאחת מהן מספיקה כדי להתפקע. אפילו מאבקי הכוח בין הארגונים השונים, שמושכים כל אחד את השמיכה לכיוונו - התאחדות הסטודנטים, פעילי השכונות, הבדואים, דרור ישראל והתנועה לחיים בכבוד - נראים רגועים יותר. אז נכון, גם פה הם מתחרים בנימוס (פחות או יותר) על ההובלה ועל הבכורה ועל הרגעים היפים תחת אור הזרקורים, אבל זה לא תל-אביב פה. גם היעדרה המבורך של הלחות המקוללת משובב את נפשי היגעה.

אני צועד עם החברים כל הדרך בחזרה לעיר האוהלים הקטנה. כולם לוקחים לעצמם משהו קר לשתות, ויש קצת נאומים. ראשונה נואמת אדר שטרן, סטודנטית בת 25, והיא רהוטה ומהפכנית לא פחות מאחיותיה שבעיר הגדולה. הו, הבחורות ההן של המהפכה הזו! תענוג לראות אותן, תענוג לשמוע אותן. זו מהפכתם של הצעירים, אבל לא פחות מכך - מהפכתן של הצעירות. הנגב דורש שתיקחו אחריות, זועקת שטרן היפה.

אחריה מדברת בלה אלכסנדרוב, עובדת סוציאלית. התרגשתי להיות היום בכנסת, היא אומרת, אפילו שהם לא בעדנו שם. חוק הודל"ים הוא שקר, אין בו כלום, היא קוראת, והקהל מריע. אחריה חיים בר-יעקב מהתנועה לחיים בכבוד. בר-יעקב הוא פעיל ותיק בתחום הדיור. בכנסת היה ביזיון, הוא אומר. פה זה לא תל-אביב או ירושלים, אבל אנחנו נותנים למאבק את הרוח הגבית, הרוח הנגבית. הקהל אוהב את זה. בר-יעקב מדגיש, וחוזר ומדגיש, את הגיוון בקהל.

אחריו מדבר גדי פרץ, גבר גדל גוף שקולו אבד לו. אני יליד באר-שבע, הוא אומר, יש לי שלושה ילדים ומשכורת מינימום, זה לא רק מאבק על דיור - זה מאבק על הכבוד העצמי.

העצרת הסתיימה, ועכשיו כולם עוברים למעגל של דיונים. כל אחד שרוצה לדבר נרשם ומחכה לתורו. בהתחלה צחקתי קצת ביני לביני על כל הדברת הלא נגמרת הזו של המאבק, אבל מהר הבנתי שזה חלק גדול מאוד מהעניין. לי יש הזכות הנדירה לשאת את קולי בעיתון, לומר את דבריי, לקבל תגובות. אבל רוב האנשים, אין להם קול ואין להם במה, ועבורם זו הזדמנות ראשונה לשאת דברים, לצעוק. גם עצם העובדה שמאות אנשים יושבים בסבלנות ומדברים על מה שקורה בחברה ומה שצריך לקרות היא דבר אדיר בפני עצמו.

אז מדבר בדואי ומספר על המלחמה הבלתי נגמרת עם המדינה ומביע את תמיכתו במאבק הזה; מדבר ניצול שואה שמספר על דירות השיכון של פעם; מדבר אחד המציג את עצמו כשמשון בונקר שעושה מין סלט מצחיק בין השירים של חוה אלברשטיין, משהו עם הלונדון והלהיות לבד ולמה להיות לבד בלונדון אם אפשר להיות יחד בבאר-שבע; ומדבר איזה עורך דין על הריבית, וכך הלאה.

ואז קוראים גם לי לדבר. נבוך, אני לוקח את המיקרופון ומצליח להיות רק שלושת-רבעי קוהרנטי. אני מטיל על כתפיהם ועל כתפי הפריפריה את האחריות להצלחת המאבק, ומנסה לנסח רעיון חצי מבושל על איך קיץ 2005 הוביל לקיץ 2011. שני אירועים גדולים עבר העם בקיץ ההוא: רפורמת בכר וההתנתקות. שניהם עברו בלי מינימום של התחשבות באזרח הקטן: ברפורמת בכר לא נאמרה מילה על הגנה על האזרח החוסך, בהתנתקות נשכחו המפונים.

הקיץ ההוא היה תחילת עונת ההתעלמות מהאזרח, אמרתי לחברים בבאר-שבע; מאז הלכה המגמה והתגברה: הפוליטיקאים נהיו אטומים יותר, הטייקונים נהיו רשעים יותר, הבנקים נהיו חמדניים יותר. את התוצאות של בכר את שרון אנחנו רואים בין השאר גם באוהלים האלה. את הדברים האלה באה המהפכה הזו לשנות - לא עוד צעדים מעל ומאחורי גבו של האזרח. קיבלתי קצת מחיאות כפיים.

אחר כך מגיע פרובוקטור עם שלט של ליברמן ומוצא מהמאהל. אחר כך אני יושב קצת עם אדר שטרן, שמשלמת 1,200 שקלים לחדר בדירה בשיכון ד'. היא פה מהיום הראשון של המאהל. הממשלה, היא אומרת, תבין שאת העם אי-אפשר להשתיק יותר. ננצח במאבק הזה ונפנה לנצח גם את המאבק הבא. עד לאן, אני שואל. עד שתהיה פה מדינה מתוקנת, היא עונה. לו אני אביה, הייתי גאה.

ניר סבו, 27, מתנועת דרור ישראל, גם הוא פה מהיום הראשון. יותר מדי זמן שתקנו, הוא אומר. כבר 6 שנים הוא בבאר-שבע. בשבוע שעבר קמתי בבוקר, הוא אומר, והיה לי ברור שאני צריך להיות חלק מזה.

מתיישב גם גדי פרץ, זה ממקודם. פרץ, 53, עובד עם נוער בסיכון, מרוויח 5,000 שקלים בחודש. כפו עליי לגדל ילדים עניים, הוא אומר לי. מה יחזיר אותך הביתה, אני שואל. שאוכל לחיות, הוא משיב, שלא אצטרך להתבייש מהילדים שלי.

סגן ראש העירייה, עופר קראדי מש"ס, מגיע לדבר. אני נציגו של מר"ן בעיר, הוא אומר. לא מתים עליו פה, אבל נותנים לו לדבר ומכריחים אותו לשלוח מסרון לראש העירייה ולסדר שירותים כימיים.

אני עולה על האוטובוס חזרה לתל-אביב. הישיר האחרון יוצא בשמונה. אני לוקח מאסף, ושעתיים אחר-כך אני בתל-אביב.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988