השוק צריך לתת דלק ותנופה, אבל אל לו להיות הנהג שמוביל

פרוז'קטור על הדרך "השואלים איך זה לגדול 'בצל' אדריכל גדול כמו שהיה אבא שלי, אלפרד (אל) מנספלד, מעמודי התווך של האדריכלות הישראלית, מקבלים ממני תמיד אותה תשובה: 'הוא לא היה צל, הוא היה פרוז'קטור שהאיר את הדרך'. יסקי אמר על 'אל' - כך כינו אותו כולם, גם אני - שהוא עבד אלוהים אחד: את אלוהי הארכיטקטורה. זה מה שהוא העביר לכל תלמידיו הרשמיים והלא רשמיים. איני סבור שאני מוכשר כמותו, אך לפחות אני שואף ללכת בשבילי האתיקה המקצועית שלו, לא לקפוץ על רווחים קלים, לא להתמכר להצלחות קלות ושואו-אוף".

גנבי סוסים 'אל' היה מר ארכיטקטורה, עם אינטגריטי בדרגה שאין כדוגמתה. פעם, בהעדרו, הגיע למשרד שליח עם סלסלת שוקולדים מקבלן - מתנה לחגים. אני קיבלתי את הסלסלה והנחתי על השולחן. כשהוא בא וראה את הסלסלה ותכולתה הוא כל כך כעס ודרש להחזיר את זה מיד לקבלן, ולמחוק את השם שלו מכרטיס הברכה המוצמד. היום, קולגות שואלים אותי, בלי להתבייש, מה לרשום בחשבונית כ'עמלה' לאדריכל על בחירת חומר מסוים ולא אחר. אין לי מה לומר על זה. ישראל היא מדינה חופשית, אבל לדעתי חשבוניות מהסוג הזה הן עדות לאתיקה של גנבי סוסים".

לעצור את החזירות "אבא שלי לא עזב מעולם את חיפה, הוא היה חבר באקדמיות הלאומיות למדעים של ברלין ופריז וקיבל לא פעם הצעות ופיתויים לעבוד וללמד בלונדון, בלוס אנג'לס ובברלין. כפי שאפשר להבין היה מדובר בכסף רב ובהרבה מאוד יוקרה וכבוד. אני חושב שצריך ללמוד מכך. אני משתדל להלך בדרכו, ולא להפוך לאדריכל מהסוג שהכי חשוב להם שיכתבו עליהם איפה בילו ומה עשו, ופחות דרוכים למקצוע. אנחנו כולנו צריכים להיות קצת פחות חזירים לגבי כל התאוות שלנו".

פרס ראשון ושני "אבא שלי פוטר מתכנון מבנה עיריית ירושלים, כי הוא היה איש שעמד על עקרונותיו והיה לא קל לעבוד אתו. הוא זכה בתחרות לתכנון המבנה, יחד עם האדריכל חבקין, גם בפרס ראשון וגם בפרס שני. אני זוכר את ללוש (אריה שרון) נכנס אלינו ונוזף בחיבה באבי: 'ימח שמך... עשרה ימים אנחנו מתלבטים בין שתי הצעות, כשבסוף בקושי מצליחים להחליט מי תהיה פרס ראשון ומי תהיה פרס שני, מסתבר ששתיהן הצעות שלך'".

מנספלד-קהת "השותפות שלי עם חיים קהת נמשכת כבר 40 שנה, עוד מימי הטכניון, שבו למדנו באותו מחזור, והגשנו פרויקטים מתחרים ומשותפים. אנחנו הוכחה לכך שבניגוד לכל מה שאומרים על האגו במקצוע, גם אדריכלים יכולים לשתף פעולה ולחתום בשני שמות".

חידוש המוזיאון "שתי מטרות עיקריות היו לשיפוץ המאסיבי שעשו במוזיאון ישראל (אל מנספלד תכנן את המוזיאון שבנייתו הסתיימה ב-1965 וזכה על תכנונו בהכרה בינלאומית ובפרס ישראל לארכיטקטורה) והסתיים בקיץ שעבר: פתרון בעיית הנגישות ופתרון בעיית ההתמצאות בחלליו. שתי הבעיות הללו לא נפתרו. החדשות הטובות הן שהשיפוץ לא סתר את השפה התכנונית ושהוסיפו שטחים ושיפרו את המערכות כמו את מיזוג האוויר. החדשות הפחות טובות הן שהאגפים החדשים לא ממש מדברים באותה שפה, והחדשות הרעות הן שהנוף המרהיב של ירושלים, שבעבר נשקף מהמוזיאון - נחסם למבקרים בגלל מבנה הכניסה החדש. אלה חדשות רעות ממש: מדוע צריך לוותר על הנוף בשביל מבנה שאין לו אפילו תוכן משלו?".

המגדל הנסתר של חב' חשמל "השלמנו ב-2003 את בניית המבנה החדש של חברת חשמל, בפאתיה הדרומיים של חיפה. זה בניין המתנשא לגובה ושטחו 80 אלף מ"ר, יש בו אלמנטים תכנוניים 'ירוקים', ביניהם: הקפדה על חסכון באנרגיה למשל, באמצעות שימוש רב באור טבעי, מיחזור וניצול מים אפורים להשקיה. אני אוהב את המגדל הזה, כמעט יותר מכל המבנים האחרים שתכננתי, שלוש שנים נדרשנו לתכנונו, ועוד שלוש לבנייתו - והמשוב שאנחנו מקבלים מהמשתמשים בו חיובי מאוד. אבל חברת חשמל מצניעה אותו מהציבור, כי היא חוששת מביקורת - שיגידו שהיא בנתה מגדל לתפארת החברה".

בזכות השדרה "הפרויקט הגדול ביותר במשרד הוא מסוף התחבורה 'תל אביב 2000'. מיליון ורבע מ"ר המשתרעים על מחומש שתופר את המע"ר החדש של גבעתיים (רחוב פרשת דרכים) ואת המע"ר הקיים של רמת גן (אזור הבורסה ליהלומים), עם רכבת צפון וגובל בפינה הצפונית של הקריה. ההצעה שלנו, גברה על אדריכלים מובילים ובהם אדריכל ג'וזף אסביליו מברצלונה שתכנן את ברצלונה החדשה ואדריכל פול ויגיה מפריז. הצענו שאת המתחם תקיף שדרה ירוקה רחבת ידיים שמיועדת להולכי רגל ורוכבי אופניים ואני מאמין שהרעיון הזה תרם רבות לזכייה".

אבא בייגה "ת"א 2000 זו תוכנית עצומה - שלוש שנים נדרשו רק לכתיבת הפרוגראמה שהועברה למשתתפי התחרות. תהליכי התכנון מתנהלים מול עיריית תל-אביב, מנהלת הרכבת הקלה, מינהל מקרקעי ישראל, רכבת ישראל, אגד, משרד התחבורה ואפילו משרד הביטחון שלא מתיר לבנות באזור לגובה רב מדי, כי הוא מבקש להותיר לו 'מסדרון תעופה' באזור. הזכייה שלנו (כאמור, אחרי פרוגמרמה שנמשכה 3 שנים ותכנון שנמשך זמן רב), היתה ב-2006. נכון שמדובר בתוכנית-ענק, הדורשת קואורדינציה בין הרבה גופים גדולים וחזקים, המחזיקים באינטרסים מנוגדים ובתוספת 'ירוקים' וארגוני ציבור למיניהם, אשר להם תמיד יש מה להגיד ולמה להתנגד, ועדיין כשבייגה שוחט נרתם והוביל אותה, היא התקדמה ומאז עזב אין לה אבא והיא מתנהלת, אני מודה, בקצב איטי ממה שהייתה יכולה להתנהל, לו היה אבא כזה".

כל ד'אלים "ישראל סובלת מתכנון ממשלתי שכוחו נחלש והולך. אני מוטרד מאוד מכך שבמשך זמן רב לא עמד איש בראש מנהל התכנון. העובדה שזה התאפשר, מעידה על מידת החשיבות שקברניטי המדינה מעניקים לתפקיד. כשהתפקיד לא מאויש, נגרם נזק אדיר, אבל אולי מפני שאינו מטריד ברמה המידית, כמו הפסקת טיסות באמצע יולי, לא הקדישו מאמץ לתיקונו המידי. האמת היא שכיום בכלל לא ברור מי מופקד על התכנון בישראל. פעם זה היה משרד השיכון, ועם השנים זה זלג למנהל מקרקעי ישראל וממנו לערים עצמן. ובערים שולטים ראשי ערים, ששאיפתם לקבל יותר ויותר ארנונה. התכנון נהפך לזירה שבה כל ד'אלים גבר. החזק מנצח. יזם פלוני שרץ יותר מהר ומגיש תוכנית שתשיא הכנסה מידית לקופת העירייה, יזכה במכרז, יקבל את השטח וישיג היתר. התב"ע מתכופפת בפני היזמים - משנה יעודים לקריית חינוך, לאזורי תעשייה ותעסוקה, לא תמיד בצדק".

סכנת התכנון היזמי "הריכוזיות נעלמה, ואתה גם השליטה בדבר הכול כך חשוב הזה - תכנון. אני חושב שזו סכנה לאפשר לתכנון להתנהל מעצמו, בכוח השוק. זה לא סוד שהיזמות תופסת יותר ויותר מקום ומעמד. איני טוען שהיזמות אינה חשובה חלילה, היא המנוע של תהליכים רבים וחשובים, אבל היא צריכה להיות מנוע בתוך מכונת התכנון הממשלתי. השוק צריך לתת דלק ותנופה, אבל הוא לא יכול ואל לו להיות הנהג שמוביל. ת"א 2000 היא דוגמא: הפרוגראמה שהוגשה לנו הגדירה 1,000 יחידות דיור במתחם, לצד משרדים ומסחר. כבר בתוכנית שהגשנו, בגלל רוח הדברים והמצב בארץ, יצרנו אפשרות להמיר חלק מהשטחים שהוגדרו כמשרדים למלונאות ומגורים. צריך להיזהר מייעודים שנראים נכונים בשלב הפרוגרמה והתכנון, אך בטווח הזמן המיועד לסיום, הביקוש והדרישה יגיעו לרוויה שתעמיד מבנים ריקים".

סכנה: דיור יוקרה "צריך להישמר מתכנון יתר של דיור יוקרה. אני לוקח כדוגמא את שכונת פארק צמרת בת"א, העומדת ריקה ולא מתמלאת בקצב הצפוי. יש גבול לכמות דירות היוקרה שעיר יכולה לסבול, גם אם הביקוש לכאורה מצדיק את בנייתם. התוצאה העגומה שמגיעים אליה היא גטאות של עשירים. כל הערים המובילות בעולם, הבינו את הסיכון שבכך. הן הגבילו כמות, מינון, פרישה בשטח העירוני. אם מקימים אזורי יוקרה, צריך לנצל את התועלת שלהם על ידי פיזורם בכמה מוקדים. יש לכך השלכות סוציאליות על הסביבה.

"אני מאוד מעריך את המראה והתכנון של מגדלי אקירוב מבחינה אדריכלית, אבל כשאני מעמיד אותם במבחן התכנון העירוני, אין ברירה אלא להודות שמי שגרים במגדלים אלה מנותקים לגמרי מהסביבה שהם חיים בה. ולא רק אהוד ברק, כל הדיירים. זכותם להסתגר, מה שאני טוען הוא שסגנון הבנייה של מגדלי היוקרה בישראל מושך להסתגרות".

כפייה ורגולציה "כל רגולציה היא כפייה. כמו שעושים רגולציה בענף התקשורת ובכל הענפים הכלכליים, צריכה להיות רגולציה מסודרת גם בתכנון בכלל, ובתכנון ערים בפרט. בלונדון קבעו ש-20% מהבנייה יוקצו לדיור בר השגה, בכל פרויקט יש דירות שמוגדר בחוק שהן מיועדות לחסרי דיור. בסביבה הטכנולוגית שאנחנו חיים בה, שמכתיבה קצב גידול ובנייה מסוימים, אי אפשר לתת לערים לתכנן את עצמן - לא ביד המקרה, ולא ביד הנעלמה של השוק הקפיטליסטי".

שכונת חיים האבודה "ברחנו מהשכונות שגרנו בהן פעם. אנשים בערים הגדולות מזדהים פחות עם השכונה שבהם הם גרים. פעם אנשים גרו ב'רמת אביב ג'', או ב'שכונת הארגזים', היום ההגדרה העצמית של הדייר היא דרך הבניין, בתנאי שהוא אקסקלוסיבי וממותג כמובן - יש לו דירה במגדל 'YOO' והדירה ממתגת גם אותו".

קפה הבימה "לכל בניין, לכל שכונה, יש זמן 'חימום', שזה הזמן שאנשים צריכים בשביל להתרגל לדבר חדש, בוודאי אם הוא מאסיבי, ממוקם במקום מרכזי, כך יהיה גם לבניין הבימה המשופץ. החיסרון שבולט בעיני כרגע, הוא העדר בתי הקפה מהכיכר. הרי אין ככר עירונית בעולם שאין בה בית קפה. ואפשר היה בקלות לשלב שם בבניין עצמו, ברחבה ואפילו בסביבת המעליות השקופות שמורידות לחניון".

יסקי אמר "לפני 20 שנה, כשאברהם יסקי עמד בראש איגוד האדריכלים הוא אמר: 'היום קשה - תיכף יהיה בלתי אפשרי'. אני חושש שאנחנו מתקרבים לתחזית העגומה שלו. הוא התכוון לכך שגם את התכנון הכי טוב, יהיה קשה מאוד ליישם. זה גם העומס הבירוקרטי וגם שכר הטרחה היורד. משרד אדריכלים לא יכול כיום להרשות לעצמו אבטלה סמויה, אין לנו שומן בשביל זה. כוח האדם מותאם לפרויקטים - שוכרים לפרויקט וכאשר הוא מסתיים, נפרדים".

הברחת הארכיון "אבי, אל (אלפרד) מנספלד, התחיל קריירה בארץ בשנת 1935, והיה שותף שווה במשרד עם אוניו ויינרוב, אביו של מי שיהפוך לימים לבמאי הישראלי-צרפתי, עמוס גיתאי. הם עבדו יחד עשרים שנה ונפרדו, כל אחד לדרכו. ארכיון המשרד המשותף נשמר בטכניון, גיתאי קיבל אותו לידיו, הוציא אותו מהארץ והעבירו לידי האוניברסיטה הטכנית של מינכן וממנה נטלה* לפריז. אבי עמד במשך כל חייו הארוכים בפני לחצים, פיתויים ובקשות למסור חומרים שלו לאקדמיות הלאומיות לאדריכלות בגרמניה ובצרפת, שנבחר להיות חבר בהן. כעת החומרים נמצאים בידיו של גיתאי ואני נמצא במו"מ לגבי השבתם לארץ . (הוצאת הארכיון מהארץ היא מהלך שתקינותו מוטלת בספק לאור חוק הארכיונים הישראלי הקובע כי כל חומר שיש לו קשר למורשת העם הוא בחזקת 'חומר ארכיוני' שברשות המדינה, ואסור להוציא מגבולותיה - מ"מ)".

הדור הבא "נגזר עלי שלא יהיה לי יורש או יורשת. בתי היחידה עיוורת. היא לא תוכל להמשיך את שושלת האדריכלות המנספלדית, ומפתחת במקום זאת קריירה של עובדת סוציאלית, כבר לומדת תואר שני בתחום. היא יודעת מה אני עושה, למשל, אנחנו מתכננים כיום בית ספר מוגן טילים בשער הנגב, והיא מתעניינת בהבדלים בין בית ספר כזה לבית ספר רגיל. מפליא כמה מידע יכולים חושים להעביר, גם כשנגזל מאדם חוש הראייה. אני מתנחם בכך שדנה, בתו של חיים קהת שותפי, מנהלת את סניף המשרד בת"א. אני מכיר אותה מיום שנולדה, והיא כבתי, בהקשר הזה - יורשת מקצועית. כמובן שאשמח אם השם 'מנספלד' יישאר גם אחרי לכתי, אך לא בשבילי, יותר בשבילו. כמו ששמחתי לגלות שאת בית הקפה במוזיאון ישראל כינו בשם 'קפה מנספלד', לא בשבילי, בשבילו, בשביל המורשת".

מיקי מנספלד

גיל 63

מצב משפחתי נשוי 1.

מגורים דירת 4 חדרים משופצת ברחוב פנקס בת"א, בבניין בן 30 שנה.

לימודים הטכניון (מחזור 73').

משרד בשותפות עם חיים קהת. 25 מתכננים בשני סניפים: בטירת הכרמל בחיפה ובשד' יהודית בת"א. מעסיקים גם מספר גדול של "יוצאי המשרד", כקבלני משנה בפרויקטים שבהם נדרש להגדיל את הצוות.

פרויקטים ניצבים בניין חברת חשמל, בחיפה, בית החולים התת-קרקעי בנהריה. פקולטה לאומנויות באוניברסיטת חיפה.

פרויקטים מתוכננים האצטדיון לכדורגל ע"ש סמי עופר בחיפה. מסוף התחבורה "תל אביב 2000" (בתמונה למעלה), השלמת תוכנית המתאר לטבריה. העיר החדשה חריש.