הנקראות ביותר

בן-בסט: לבטל לאלתר את הפטור ממס לעשירונים העליונים

פרופ' אבי בן-בסט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, תוקף את מדיניות המסים של נתניהו ■ "צריך לבטל את התוכנית להפחית מס הכנסה ומס חברות, לצמצם את המסים העקיפים, לשחרר קרקעות מדינה ולטפל ביתר נוקשות בפירמידות העסקיות" ■ "יהיה פה מאבק קשה"

"המכנה המשותף בגל המחאה האחרון הוא ההתנגדות למדיניות המיסוי וההוצאה של נתניהו", אומר פרופ' אבי בן-בסט, מכלכלני המאקרו הבולטים בישראל ומי שכיהן בעבר בתפקיד מנכ"ל משרד האוצר וכחבר הנהלת בנק ישראל.

בן-בסט ישב בשני העשורים האחרונים בלא פחות מ-13 ועדות ציבוריות שדנו בסוגיות מכריעות למבנה המשק הישראלי, ובמחציתן אף שימש יו"ר. על רקע המחאה המתגברת, הוא מבקר בחריפות את מדיניותה הכלכלית של הממשלה.

בראיון ל"גלובס" הוא קורא לבטל לאלתר את התוכנית הרב-שנתית להפחתת מס הכנסה, תוקף בחריפות את החוק לעידוד השקעות הון, טוען כי השירותים הציבוריים נשחקים ומאשים את מדיניות "טפטוף הקרקע" של ממשלות ישראל לדורותיהן במשבר הדיור.

העשירים נהנים מפטורים

"למערכת המיסוי יש שתי מטרות, אומר בן-בסט, האחת היא מימון ההוצאה הממשלתית והאחרת היא צמצום אי-השוויון במשק. יש לנו מס הכנסה, שהוא פרוגרסיבי, ומסים עקיפים, שהם רגרסיביים. הבעיה היא שבאחרונה גדל מאוד המשקל של המסים העקיפים בישראל, לעומת מדינות OECD, ואלה אותם מסים המרחיבים אי-השוויון. זה עיוות משמעותי שראוי לתקנו.

"בעיה נוספת היא הפטורים ממס. יש תחומים רבים שבהם הנישום פטור מתשלום, והפטורים מגיעים ל-38 מיליארד שקל בשנה. צריך לבחון את הפטורים הללו. אני בחנתי אותם במסגרת ועדה, אבל רובם קיימים גם היום ואת חלקם חייבים לבטל. למשל, את הפטור ממס על הפרשות לקרנות השתלמות שאינן מיועדות להשתלמות, אלא לחיסכון רגיל.

"יתרה מכך, מדובר בפטור שמיטיב עם העשירונים העליונים. בכלל, רוב הפטורים מיטיבים עם העשירונים הללו משום שהמס השולי שלהם גבוה יותר. אנשים שמרוויחים 5,000 שקל אינם נהנים מפטורים ממס הכנסה. אלה פטורים רגרסיביים שאינם משיגים שום מטרה כלכלית, והם מעצימים את אי-השוויון במשק".

בן-בסט מצביע על עיוות נוסף, והוא מס הכנסה מופחת ופטור ממס ליצואנים במרכז הארץ (פטור שניתן במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. "זה תמריץ אנכרוניסטי", הוא מסביר, "התרומה של ייצור תחליפי יבוא לשיפור המאזן התשלומים ולצמיחה היא זהה לתרומה של מוצרי יצוא. לכן אין היגיון באפליה לרעה של מוצרים מחליפי יבוא. הבעיה נעשתה חמורה עוד יותר בשנים האחרונות, מאחר שלמדינת ישראל יש עודף מטבע חוץ. התמריץ רק מגדיל את העודף במאזן התשלומים, מוריד את שער החליפין, ואחר כך גורם לנגיד להתערב כדי להעלות את שער החליפין. זו מדיניות בלי היגיון וחסרת עקביות. יש לנו מטרות יותר חשובות".

- אז מה צריך לעשות?

"צריך לבטל את התוכנית הרב-שנתית של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להפחתת מס הכנסה ומס חברות. כמו כן, צריך לשנות את התמהיל של המסים, כך שמשקלם של המסים העקיפים מסך תקבולי המס יקטן. צריך לבחון מחדש את כל הפטורים ממס ולבטל או לצמצם פטורים שאינם תורמים להשגת יעדים ראויים".

השינוי הזה יהיה כרוך במאבק, מבהיר בן-בסט. "מהפטורים נהנות קבוצות שיש להן אינטרס בהמשכם", הוא אומר, "לכן יהיה פה מאבק קשה עם הקבוצות הללו. אבל אנו יודעים שרפורמות קשות יותר קל להעביר כאשר יש חלון הזדמנויות מתאים. מחקרים מראים שקל יותר ליישם רפורמות שפועלות נגד קבוצות אינטרס בתקופות של משבר, וזה המצב היום. כך היה בתוכנית הייצוב ב-1985, בתוכנית הבראת קופות הפנסיה ב-2003, ברפורמת בכר ב-2005, ברפורמת ברודט".

לכאורה, קשה למצוא מכנה משותף למחאת הקוטג', מחאת ההורים על ההוצאות הכרוכות בגידול ילדים, מחאת הדיור, החינוך ועוד, אך מאחורי כל אלה עומדת מדיניות התקציב והמיסוי של נתניהו, אומר בן-בסט.

"הדגל של נתניהו הוא שהורדת המסים וההוצאות מביאה לצמיחה - תיאוריית 'השמן והרזה', אך ראשית, אין עדות ברורה לכך שהורדת ההוצאה הציבורית והורדה מקבילה במסים, בסביבת המס שאנו נמצאים כבר, תגביר את הצמיחה הכלכלית. למשל, אם נבחן את משקל ההוצאה הציבורית בתוצר ואת שיעור המס הממוצע במדינות OECD, נראה שקיימת שונות גדולה בין המדינות. יש מדינות סקנדינביה, שבהן שיעורי ההוצאה והמס גבוהים מאוד, יש מדינות עם מצב ביניים, כמו צרפת וגרמניה, ויש מדינות עם שיעורים נמוכים מאוד, כמו ארה"ב וקוריאה. ובכל זאת, קצב הצמיחה של המדינות הללו ב-40 השנים האחרונות דומה מאוד. למרות ההבדלים הגדולים בשיעורי המס וההוצאה, אין הבדלים מהותיים בצמיחה.

"דבר נוסף, ההוצאה הציבורית הממוצעת בישראל עומדת על 42% מהתמ"ג, כמו הממוצע ב-OECD, אבל לישראל הוצאות ביטחון גבוהות יותר, כ-5% מהתמ"ג, ולכן משקל ההוצאה הציבורית האזרחית בתוצר הוא בתחתית ה-OECD. לדעתי, זה אחד הנושאים שעומדים ברקע המחאה: גם אם המוחים אינם מכירים את הנתונים על בוריים ואינם יודעים לנתח אותם, הם חשים בתוצאות של הירידה הגדולה והרמה הנמוכה של השירותים הציבוריים האזרחיים. שיעור המס הממוצע בישראל הוא כמו ב-OECD, אבל השירותים הרבה יותר נמוכים בכל מיני תחומים, שלכאורה אין קשר ביניהם".

- איך יוצאים מהמצב הזה?

"צריך לשנות את המדיניות התקציבית של ישראל, הן בצד ההוצאה והן בצד המיסוי, אבל בזהירות ובלי שליפות. כמובן, תוך שמירה קפדנית על גירעון קטן כדי להימנע ממשברים נוסח יוון. הדרך לעשות זאת היא הכרזה על הקווים המנחים למדיניות החדשה על-ידי ראש הממשלה: הפסקת ההפחתה במס הכנסה, שינוי הרכב המיסוי וכדומה. אבל את הצעדים הפרטניים צריך לתכנן בזהירות. אחרת, אנו עלולים ליצור מדיניות שתיצור יותר נזקים מתועלת. צריכים להודיע על שינוי כיוון.

"זו ההזדמנות גם לרדת מהתקציב הדו-שנתי. לשנת 2012 נדרש תקציב אחר. אחת הבעיות המרכזיות בתקציב הדו-שנתי היא היעדר גמישות תגובה למצבים משתנים. האירועים של קיץ 2011 מוכיחים פעם נוספת שהיה זה משגה לעבור לתקציב דו-שנתי, ואכן בכל מדינות בעולם ובכל החברות העסקיות בעולם מחליטים על תקציב לשנה אחת בלבד".

"גישה פסיבית של הממונה"

למרות הדברים הללו, בן-בסט מסייג ואומר כי הפתרונות למשבר אינם טמונים כולם בשינוי מדיניות ההוצאה והמיסוי. "יש בעיות רבות, בעיקר בתחום המחירים, שהפתרון להן מצוי בשינוי המבנה המונופוליסטי בענפים רבים ובצמצום משמעותי בכוחן של הפירמידות העסקיות בישראל", הוא מסביר. "למשל, לגבי מונופולים ואוליגופולים עסקיים, כמו בענף המלט, הסלולר, הביטוח והבנקאות - נדרשת מעורבות ממשלתית כי יש שם כשל שוק ובמקום תחרות משוכללת יש שם תחרות בין מעטים. צריך מאמץ ממשלתי מתמיד להגדלת התחרות בתחומים הללו. מדובר בריכוזיות ענפית.

"צריך לשנות את הגישה העקרונית של הממונה על ההגבלים העסקיים. בישראל, גישת הממונה היא גישה פסיבית, כלומר, כאשר חברה מסוימת רוצה להתמזג עם חברה אחרת, היא צריכה לבקש את רשותו. כאשר יש תלונה על מיזוג הנוגד את כללי התחרות, כמו באחרונה בשוק הספרים, הממונה נכנס לתמונה ובוחן את חוקיות הפעולה. אני חושב שכמו בכמה מדינות אחרות, או כמו הרגולטורים הפיננסיים במשק הישראלי, חייבים לעבור לגישה אקטיבית.

"גם המפקח על הבנקים, גם הממונה על שוק ההון וגם יו''ר הרשות לניירות ערך מנהלים מעקב שוטף אחרי החברות, דורשים באופן סדיר נתונים ודוחות, כולל מידע על רווחיות, וכאשר הם רואים פעילות שאינה רצויה, הם מתערבים. גם הממונה על הגבלים עסקיים צריך לשנות את הגישה. כאשר כל הצעדים להגברת התחרות בענף לא עזרו, ניתן גם לפקח על מחירים, כפי שהמפקח על הבנקים מגביל לעתים את רמת העמלות הבנקאיות, אם כי זה צריך להיות הצעד האחרון".

- חוק קבוצות ריכוז שהתקבל באחרונה עשוי להגביר את כוחו של הממונה על הגבלים עסקיים.

"בחוק החדש אין אפילו אזכור לדברים שאני אומר. חייבים לשנות גישה ולהשוות את שיטת הפיקוח של הממונה על ההגבלים לאלו של הרגולטורים הפיננסיים".

- ומה לגבי הריכוזיות המשקית?

"בפירמידות העסקיות גלומות כמה בעיות המחייבות פתרון: ראש הפירמידה שולט בהון גדול באמצעות השקעה קטנה, וזה לא הוגן. למעשה, יש פה עקיפה של החוק מ-1990, שאסר על הנפקת מניות של בעלי זכויות הצבעה נחותות. שנית, מאחר שראש הפירמידה שולט בהון קטן, הרי שבהחלטותיו הוא מסכן בעיקר הון של אחרים, ולכן ייטה ליטול סיכונים גדולים מדי. יש לכך הוכחות במחקרים. יתרה מזאת, המחקרים מראים גם שככל שההשקעה של בעל הפירמידה קטנה יותר, ביצועי החברה גרועים יותר.

"יש בעיה נוספת, המכונה 'מינהור': מאחר שחלקו של ראש הפירמידה גדול יותר בחברות המצויות בקודקוד, יש נטייה להעביר רווחים מתחתית הפירמידה לראש הפירמידה. הריכוזיות המשקית מביאה לכך שיש גם ריכוזיות במוקדי ההחלטה הכלכליים במשק, וכמו בניהול תיק פיננסי, ככל שהפיזור בהחלטות קטן יותר, הסיכון של המשק גדול יותר.

"בעיה חמורה נוספת קיימת בקונגלומרטים שמשולב בהם מוסד פיננסי. שילוב של מוסד פיננסי בקונגלומרט ריאלי עלול לגרום להעדפת החברות שבשליטת הבעלים בהקצאת אשראי. חמור יותר, הדבר עלול להביא לניצול מידע פנים המצוי בבנקים על חברות מתחרות בחברות בקונגלומרט. עדות חמורה לבעיה זו שמענו בוועידת הנשיא מדוד ויסמן, הבעלים של דור אלון.

- מנכ''ל משרד האוצר, חיים שני, התפטר אתמול. המשרד בכלל עובר תקופת שפל ומעמדו נחלש. מה המחיר שמשלם על זה המשק, דווקא בימים סוערים אלו?

"שינוי של כל כך הרבה תפקידים בזמן כה קצר איננו חיובי כי כל אחד צריך ללמוד את התפקיד ולגבש את המדיניות. כאשר החילוף מתרחש באופן הדרגתי, הוא יותר קל. החילופים הללו יכולים להאט את היוזמות הכלכליות. פה נוצר מצב שבפרק זמן קצר הוחלפו הרבה אנשים. אפשר לפצות על כך באמצעות עבודה אינטנסיבית מאוד".

משבר הדיור: לשחרר קרקעות, לא לטפטף

"הבעיה המרכזית בתחום הדיור הייתה היעדר תגובה מהירה בצד היצע הקרקעות", מסביר בן-בסט את הרקע למחאת האוהלים. "הסיבה לכך היא שהממשלה שולטת ב-93% מהקרקעות בישראל ומשחררת מעט מדי קרקעות מדי שנה. יש לשנות באופן יסודי את גישת הממשלה לשחרור הקרקעות. הממשלה מטפטפת לשוק קרקעות בהיקף שמתאים לגידול במשקי הבית, אבל לא התאימה את התגובה לגידול בביקושים. לכן נדרש שחרור מסיבי, כדי שיהיה בשוק תמיד היצע זמין של קרקעות לבנייה. כך, בכל פעם שיש גידול בביקוש, ההיצע יוכל להגיב הרבה יותר מהר.

"יש בהחלט בעיה של חוסר יעילות בממ''י, אבל הבעיה הבסיסית יותר היא הגישה של כל הממשלות, שצריכות לשלוט על קרקעות הלאום כדי שגורמים עוינים לא ישתלטו עליהן. מכאן נובעת שיטת הטפטוף. צריך לרדת מהגישה הזאת, ולא, גם בעתיד אנו נראה גלים של התייקרויות בשוק הדיור".

- ומה לגבי בנק ישראל? אין לו אחריות למשבר?

"בעקבות המשבר הכלכלי, הורידו בכל העולם את הריבית. הורדת הריבית גרמה להגדלת הביקוש לדיור בעקבות הוזלת המשכנתאות, ומאחר שההיצע לא הגיב במהירות, המחירים עלו. ברגע שהמחירים עלו, גם החוסכים, שראו ירידה בתשואה בשוק ההון והעריכו כי ניתן ליהנות מרווח הון בשוק הדיור, הגדילו את הביקוש. הביקוש עלה והמחירים עלו עוד יותר. האם יש בועה? אני לא יודע כי לא בדקתי. אבל אם ההיצע היה מגיב במהירות רבה יותר, הבעיה הייתה קטנה יותר מכפי שהיא היום, בפירוש".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נדל"ן ותשתיות?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות