עדות אופי

רמי ברוך מעניק לג'ונתן פולארד נאום קטגורי מושלם, ומחפה על מחזה שלוקה בשטחיות

מיטה, אסלה, כיסא ושולחן, כיור, מראה ומגבת קטנה. לאט לאט ממלא הקהל את האולם, אבל אדם אחד כבר שם, בתא. מזוקן ותשוש רכון ג'ונתן פולארד על המיטה, קורא בעלטה, ממתין דקות ארוכות עד שיינתן האות על פתיחת הביקור, ואז סוף סוף, אחרי 26 שנה, הוא יזכה לפרוס את גרסתו אל מול חבר המושבעים, הקהל.

עוד קודם החנינה המיוחלת מהנשיא האמריקני, נדמה שהוא מייחל שיחננו את מצפונו המיוסר - שיבינו אותו, שהממסד האמריקני שדן אותו כה בחומרה יבין אותו, שיהודי ארצות הברית שהתנערו ממנו כמו היה גידול ממאיר, יבינו אותו וימחלו. "מה שעשיתי זאת לא בגידה, זה ריגול. יש הבדל אדיר בין השניים", הוא זועק. "ריגול!".

קל להישאב אל דמותו המיוסרת של ג'ונתן פולארד בגילומו הסוחף של רמי ברוך. ראשית, משום שברוך מייצר הופעת תיאטרון נדירה באיכותה. מעבר לדמיון הפיזי הנרקם בינו ובין פולארד (מילה טובה גם לנשות הפאות והאיפור טניה רוזנשטיין ונטשה אוסמולובסקי), הוא מגיש דמות מרובדת, שפורטת על קשת הרגשות במיומנות ושלא חוסכת גם בסרקזם ובביקורת עצמית: "מרגלים זאת בחירת קריירה גרועה במיוחד".

הסיבה השנייה להישאבות המהירה היא שהתמונה שהמחזאי הדרום-אפריקאי ויקטור גורדון בוחר להעביר היא חד ממדית למדי, וכזה שלקהל הישראלי קל מאוד להזדהות עמה ולהזיל דמעה. גורדון מגיש את פולארד האיש הפשוט, לא את פולארד הפרשה המורכבת, שאיימה להוציא שדים אפלים מן הבקבוק ולפגוע באיזון העדין שמרכיב את החברה האמריקנית ולפגוע ביחסים ארצות הברית וישראל. יהודי טוב ותמים שבסך הכול פעל על פי צו מצפונו, ושלולא הולך שולל על ידי מפעיליו הישראליים השחצניים שהשתמשו בו וזרקו, היה לבטח מקבל את פרס יקיר המוסד. יהודי טוב ותמים שנגזר עליו להיות שעיר לעזאזל ולשלם מחיר חברתי כבד למען יראו וייראו. מחיר של בת חסות שהעזה להתעמר בפטרונית שלה.

הכוח והחולשה

הבחירה של המחזאי להגיש את סיפורו של פולארד במעמד צד אחד בלבד היא נקודת הכוח והחולשה של המחזה הזה גם יחד. הכוח, משום שמתקבלת טרגדיה אנושית עצובה וכואבת של אדם שמתענה בכלא שנים ארוכות מדי ושראוי היה שישוחרר. נאום קטגורי מרתק, שמדלג בין הווה לעבר, ואשר מפצח לא רק את הפרטים העובדתיים שחלו בגלגולה של הפרשה, אלא גם את הפסיכולוגיה שמאחורי המעשה. תיאטרון מרגש שמספק הצצה לנפשו של מרגל.

החולשה בחד צדדיות של המחזה היא שבסופו של יום פולארד אינו דרייפוס, ואופן ההצגה שלו כקדוש מעונה חוטאת במידה רבה אל המציאות המורכבת יותר. הממשל האמריקני אמנם נוקט יד קשה מאוד בפרשה הזו לאורך השנים, ורק לאחרונה לא אפשר לפולארד לצאת מבידודו אל הלווית אביו, אבל עלילת דם דמונית זה לא, ושטחי להאיר אותה באופן הזה. מעבר לכך שהממסד האמריקני הוא כזה שניחן באפס סובלנות כלפי מי שחותרים תחת מה שמכונה "השיטה האמריקנית", ולא רק בהקשרים ביטחוניים (אנשים נשלחים שם למאסרי עולם על עבירות מס ועל הונאות בורסאיות), מדובר בפרשה שהציפה את הפחדים הגדולים ביותר שעומדים בבסיסה של חברת מהגרים, וביחסי מיעוט רוב, והיא סוגיית הנאמנות. גם זו דרך להביט בחומרת הסנקציה.

לסיכום, למרות החד צדדיות המוגזמת לעיתים, מדובר בהצגה רלבנטית וחשובה לצפייה, ובהישג בימתי אדיר של רמי ברוך.

"משפט פולארד" מאת ויקטור גורדון, נוסח עברי: שיר פרייבך, בימוי: רועי הורוביץ, תיאטרון הקאמרי