צריך להפסיק את החזירות

המחאה הציבורית שהתעוררה נגד מחיר הקוטג' הצליחה, ויצרה את התשתית למחאה הרבה יותר מרשימה וכרוכה בהקרבה, ובנושא הרבה יותר גדול ומורכב - הדיור. אבל הקוטג' ואפילו הדיור, עם כל חשיבותו, הם רק חלק מבעיה הרבה יותר רחבה וגדולה של מה שקרה בכלכלה בעשור האחרון.

לכאורה, הכול נפלא. ישראל מצויה מאז סוף 2003 בתהליך של צמיחה נאה (למעט ב-2009). היא עברה את המשבר הכלכלי העולמי בצורה כמעט חלקה, הרבה מדינות היו שמחות להתחלף איתה במצבה הכלכלי, שיעור היחס חוב לתוצר ירד, בעוד מדינות אחרות נאנקות תחת שיעורי החוב, שגדלו דרמטית ומאיימים להביא אותן לפשיטת-רגל.

האבטלה בישראל ירדה מתחת ל-6%, כשבמדינות אחרות היא עלתה ל-9% וגם ל-20%. הכול בישראל נראה פנטסטי. "החיים סבבה". אז, מדוע בכל זאת יש מחאה? מה הם מקורותיה? את הסיבות יש לחפש לא במחיר הקוטג' ואפילו לא במחירי הדירות, אלא במשהו הרבה יותר עמוק.

הצמיחה המרשימה של ישראל הגיעה כמעט רק לשכבה צרה של החברה, שכבת מנהלים ובעלי הון, שהתעשרה. היא לא הגיעה למעמד הביניים, פירות הצמיחה לא התחלקו באופן הגיוני וצודק. זה קרה משום שלקחו את הקפיטליזם עד לקצה, בלי לחשוב על התוצאות, בלי רגישות חברתית. בעיניי, הקפיטליזם הוא המשטר הכלכלי היחיד שהוכיח עצמו עד היום, ובלבד, שלא לוקחים אותו לקצוות, למחוזות הזויים.

ואלה לא רק כוחות השוק שלקחו אותו לשם. ממשלות ישראל אפשרו לזה לקרות בשם הקפיטליזם והתחרות. בין היתר ע"י מדיניות הפרטה לא שקולה ומדיניות מיסוי בעייתית. באותה עת, ממשלות אלה הסירו מעליהן את האחריות בהרבה מתחומי חיינו, ובהם דיור, בריאות, חינוך, בנו על פעילות המגזר השלישי, והטילו את האחריות על האזרחים, ובעיקר על מעמד הביניים, מתוך אמונה עיוורת בכוחות השוק הנעלמים. אותו מעמד ביניים, שגם נושא בעיקר הנטל, ושהוא האחראי האמיתי לצמיחה, שמפירותיה הוא כמעט לא נהנה.

באופן שנראה אבסורדי, ככל שהמצב טוב יותר, המחאה זועקת יותר. כי יותר טוב זה "יותר טוב" לעשירים. דווקא במצב זה, הפער בין שכבת הביניים לקבוצה שמעליה בולט וזועק.

הקפיטליזם החזירי השתלט על מערכות החברה, ואחד הסימפטומים החזקים שלו הוא שכר הבכירים, שעלה בעשור האחרון פי כמה מקצב עליית השכר של בני מעמד הביניים ואלה שמתחתיו.

בעיתון זה כתבתי לפני כשלוש שנים, את הדברים הבאים, בהקשר לשכר הבכירים: "... כל מי שעיניו בראשו מבין, כי לא לאורך זמן החברה הישראלית תוכל לחיות בכל המתחים והפערים האלה, שהכלכלי-חברתי הוא רק אחד מהם. מרקם החיים העדין והחשוף כאן, עלול להיפרם לחלוטין. הפערים החברתיים המתרחבים יגיעו בזמן זה או אחר לנקודת רתיחה.

"מכאן, ועד למהומות קשות שאירועי ואדי סאליב של שנות ה-60, או הפנתרים השחורים של שנות ה-70, יחווירו לעומתם, המרחק קצר. מה רוצים אותם בכירים? לגור מאחורי חומות בטון וברזל עם משטרה פרטית ושומרי ראש מגוננים? זהו אינטרס ראשון במעלה שלהם להיות יוזמי השינוי של חלוקת העוגה באופן שונה...."

ומה קיבלנו? במקום ליזום את השינוי, הוקמה ועדת נאמן לשכר בכירים, כאשר גורמים אינטרסנטיים דואגים שמסקנותיה (היכן הן אחרי יותר משנה?) לא יפגעו בהם.

גל המחאה הנוכחי הוא תפנית מעודדת במובן של יציאת הציבור מהאדישות שמאפיינת אותו שנות דור, ואם כך - דיינו. אפשר גם, שהמחאה הנוכחית מבשרת שינוי בסדר היום הכלכלי-חברתי של ישראל, לכלכלה ולחברה שהיא יותר מאוזנת.

אם זה ייעשה בלא אלימות, אלא מתוך תחושת אחריות וצדק - זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות למדינה בשנים הקרובות, בנוסף להשגת שלום.

הכותב הוא יו"ר בית ההשקעות מיטב