ביום חמישי שעבר כינס שר התחבורה ישראל כץ מסיבת עיתונאים חגיגית והכריז כי הושגה הסכמה עם ועד העובדים על יישום תוכנית להגברת הבטיחות, וכי האולטימטום שהציב לסגור את הרכבת - הוסר.
העיתונות האלקטרונית מיהרה לחרוץ דין: העובדים, שלא קיבלו תוספת שכר, הפסידו; "אז מה, גילה, פתחתם את הרגליים?", שאל בעידון אופייני כתב מאחד הערוצים המסחריים את יו"ר ועד העובדים גילה אדרעי.
התקשורת, מה לעשות, חייבת להוציא כותרת, ורצוי שתתחיל במילים "מכה ל...". אבל במציאות הניצחון לא נקבע לפי גודלה של תוספת שכר. במאבק הזה*דווקא עובדי הרכבת נחלו ניצחון גדול.
המאבק האמיתי היה סביב התוכנית להפריט את תחזוקת הקרונות; התוכנית הזו, שכבר אושרה, תיכנס כנראה להקפאה. כץ הכריז אמנם שהנושא נמצא*על השולחן, אבל במשרד התחבורה אומרים שאף אחד לא יוציא בכוח את תחזוקת הקרונות מידי העובדים. במילים אחרות, רק אם העובדים יבואו ויתחננו "קחו את התחזוקה",*תועבר*האחריות לחברה חיצונית.
למה שזה יקרה? פשוט מאוד. בשנה הקרובה צפויה הרכבת לקלוט 150 קרונות בנוסף ל-430 הקרונות הקיימים. רק 400 עובדי תחזוקה יש ברכבת, ומספרם אינו גדל, על רקע תנאי השכר לא המפתים. לפיכך, מעריכים במשרד התחבורה, יגיעו העובדים לסף קריסה מרוב עבודת תחזוקה ויתחננו לסיוע.
משהו בהיגיון הזה מעורר אימה. אפשר לסמוך על עובדי הרכבת שלא יעבדו*יותר מכפי שהם חייבים על תחושת האחריות שלהם כלפי היינו סומכים עוד פחות. ומה יקרה אם תחזוקת הקרונות תקרוס לפני העובדים? השר כץ יצטרך אולי לכנס שוב מסיבת עיתונאים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
