צעירי המהפכה ונערי האוצר

א. כולם שואלים מה עכשיו, מה יהיה, מה הצעד הבא, לאן הולכים, איך מתמקדים, איך מתקדמים, על מה יושבים, עם מי מדברים. כולם נורא מעשיים פתאום. צריך להגיש מסמכים ולחלק לסעיפים ולגבש צוותים ולהעביר החלטות ולעשות צעדים.

כולם רואים את העתיד פתאום. כולם אומרים שזה הולך להתפספס, להתפקשש, להתמסמס, להתקלקל. כולם אומרים שזה ייכשל. כולם אומרים שזה כבר הצליח. כולם צודקים. כולם טועים.

כולם מצביעים על הטעויות ועל החולשות. זו לא הנהגה, אין להם מושג. הם כלליים מדי, הם ספציפיים מדי, הם לא יודעים מה הם רוצים, הם רוצים הכול, ככה זה לא ילך.

כולם אומרים שחייבים לעבור פאזה, להחליף דיסקט, לשנות כיוון. לעשות את זה אחרת, כי ככה אי-אפשר. אז מה עכשיו ומה יהיה ומה הצעד הבא וחוזר חלילה. מעולם לא דיברו אנשים רבים כל-כך הרבה כל-כך בזמן קצר כל-כך ואמרו מעט כל-כך.

ואני אומר: די. תנוחו רגע. תנו לדבר הזה לחיות. אל תעמיסו עליו, תאמינו בו. לאט-לאט. הזמן אמנם דוחק, אבל שום דבר לא בוער. צריך לחיות את הרגע.

ב. גם לי יש עצות, תאמינו לי. שק מלא עצות ודברי חוכמה. אבל במה מדובר, בסך-הכול. מהי כל המחאה הזו, ילד שזה עתה נולד. וילד שזה עתה נולד צורח, לא מדבר. ילד שזה עתה נולד בוכה, לא טוען טיעון. ילד רוצה, ילד לא מכין מצגת. ילד צריך חיבוק וחיוך, ילד לא צריך עצה.

מה אתם כועסים על הילד שהוא ילד, מה כל-כך דחוף לכם להלביש אותו בחליפה ולהושיב אותו סביב שולחן. זוהי שעת התמימות, זוהי שעת העמימות. זוהי שעת הכאב, זוהי שעת השמחה, זוהי שעתן של התקוות הגדולות.

אל תדאגו כל-כך; שעת השולחנות עוד תגיע, שעת הפרטים הקטנים והחדרים הממוזגים תגיע גם היא. אבל זה לא רק אלוהים שמצוי בפרטים הקטנים, אתם יודעים, בפרטים הקטנים מצוי גם השטן. שם הוא פורח. שם הוא מרגיש בבית.

הילד הזה הוא בן חודש. במקום להתמוגג על החיוך, אתם חונקים אותו. במקום לחייך אליו, אתם מושיבים אותו למשא-ומתן. במקום להסביר לו לאט, אתם צועקים עליו שהוא לא מבין מספיק מהר. כאילו שלכם יש מושג.

אין הרבה דברים עצובים יותר מילד שהתבגר טרם זמנו. אין הרבה דברים עצובים יותר כמו הווה שקורס תחת שגיאות העבר והתקוות לעתיד. אז רגע, בחייאת, אל תעמיסו.

לפני שבועיים או שלושה היללתי כאן את הדור הצעיר הזה, מחולל המחאה וזועק הזעקה. הזמן שעבר מאז לא גרם לי לשנות את דעתי. להפך. ילדי המהפכה האלה לא צריכים אותנו ואת החוכמה שלנו. וגם אם הם צריכים אותה, הרי שיותר מזה הם צריכים שנעמוד בצד. זו אמנם לא רק המהפכה שלהם, זו המהפכה של כולנו (טוב, אולי לא מהפכה, אפשר לחזור ל"מחאה"), זה הילד - הילד האמיתי - של כולנו.

חובתנו, כמבוגרים אחראיים, כהורים, היא לדאוג לו לתזונה נכונה ולתנאים נאותים. להושיט יד, לסלק מכשול, לא הרבה יותר מזה. זה הסדר הטבעי, זה המהלך ההגיוני. צריך לתת קצת מרחב, קצת זמן. צריך להתענג על מה שיש, לא רק לפחד ממה שיבוא. כי מה שיבוא - אנחנו נוכל לו.

אלה זמנים מוזרים משהו. הם דורשים מאיתנו מידה שווה של סבלנות ודחיפות, של טירוף ורוגע. אין לנו ניסיון בזה. ואיך יהיה לנו - מעולם לא חווינו דבר מהסוג הזה. אנחנו צריכים לפעול נגד האינסטינקטים של עצמנו, אנחנו חייבים ללמוד איך עושים את זה. זמן זה כל מה שאנחנו צריכים, וזמן זה הדבר היחיד שאין לנו.

אתם תומכים במאבק? תתמכו, אל תחנקו. אחרי הכול, חיכינו כל-כך הרבה זמן לדבר הזה שיבוא. דחוף לנו, ודאי שדחוף לנו, אבל אנחנו חייבים להתאפק. בואו לא נשתף פעולה עם אלה שמנסים להעלים ולמסמס אותו. אחרי הכול, מדובר בשינוי חברתי. דברים מהסוג הזה לוקחים קצת יותר מחודש. כל דבר בזמנו.

ג. ואחרי שכל זה נאמר, מוכרחים להודות שהמצב אכן לא פשוט כלל ועיקר. מבלי לבטל את מה שקורה אצלנו, זה הזמן גם להביט החוצה, אל העולם הקורס מסביבנו. מוכרחים להודות שהפעם הוא שיחק אותה הביבי הזה. איזה מלך, איזה סופר-ספינר. למוטט ככה את כלכלות כל העולם בשביל להראות למחאה מה זה? שאפו, באמת כל הכבוד. עם זה באמת יהיה קצת יותר קשה להתמודד, אני חושב.

כמה שאני מעריך את נערי ונערות המהפכה האלה, צריך גם להכיר תודה לצעירים מהצד השני של המתרס, לנערי האוצר שאנחנו אוהבים כל-כך להכפיש. טעויות הם עשו למכביר, אבל בזכותם מצבנו טוב בהרבה ממה שקורה סביב. הזהירות התקציבית, השמירה על המסגרת, הקמצנות הזאת, אמירת הלאו שחזרה על עצמה מול כל בקשה או רצון לרפורמה - כל אלה מוכיחים את עצמם.

הקפיטליזם הישראלי עשה את כל הטעויות שבספר, אבל למרות הכול - יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. צריך להמשיך ולהקשיב להם גם הלאה. נראה שהם הרבה פחות גרועים ממה שאנחנו חושבים עליהם.

צריך לדעת איך לשלב בחוכמה בין שני הציבורים האלה, צעירי המהפכה ונערי האוצר. אותם צריך לשים יחד בחדר, או באוהל. אלה עם הלהט, אלה עם השמרנות. אחרי הכול, הם שייכים לאותו הדור פחות או יותר. הם יכולים להגיע לשפה משותפת הרבה יותר מאשר הצוות המבוגר והמוזר משהו שקיבץ ראש הממשלה. לתחושתי, הם הרבה יותר קרובים זה לזה ממה שנראה.

לימור לבנת? נגה קינן? מיכאל איתן? מישהו באמת חושב שהאנשים האלה יכולים להביא לשינוי אמיתי? מישהו באמת חושב שיש להם איזושהי יכולת להבין מה עובר על הרחוב?

האנשים בחלונות הגבוהים כבר לא יכולים לדבר עם האנשים שבדירות השכורות ובאוהלים הקטנים. גבה לבם. כל השנים האלה בפוליטיקה יכולים לעשות את זה לבן אדם. הם כבר לא חושבים לבד, האנשים האלה, אם הם חושבים בכלל. הם מקובעים, עבשים אפילו. יש להם יותר מדי מקורבים וחישובים ויותר מדי אנשים מושכים להם בחוטים. מתי לאחרונה שמעתם מחשבה מקורית מאחד מהם?

אם זוהי שעתם של הצעירים, יעלו ויבואו צעירי שני הצדדים. אם אנחנו מדברים על המחר, בואו ניתן לאנשי המחר לנהל את ההצגה. היא בטוח תהיה טובה יותר, והשילוב ביניהם יהיה ודאי מסעיר יותר. אם זוהי שעתם של הצעירים לתפוס את מרכז הבמה, הרי שזוהי שעתם של המבוגרים לזוז מעט הצדה.

ד. אשר לי, אני יוצא לחופשה קצרה. חשבתי לבטל, אני מודה. אני מרגיש שעכשיו המקום שלי הוא כאן. התלבטתי קשות. זו הפעם הראשונה שזה קורה לי, שאני לא לגמרי רוצה לצאת לחופשה, שאני מתגעגע למדינה הזו ולאנשיה עוד לפני שיצאתי, שאני כבר רוצה לחזור.

תמיד הייתי פטריוט ישראלי לתפיסתי, אבל בחודש האחרון אני מוצא את עצמי אוהב את המקום הזה יותר מתמיד. הרוח החדשה שנושבת, הדיבור החדש, התודעה המעמדית שמתגבשת, האחווה מסביב, התקווה הזו שפועמת בלבבות.

זה תמיד היה המקום שלי, אבל אני חושב שאף פעם לא הרגשתי כל-כך בבית. אף פעם לא הרגשתי שאני נוטש כשאני יוצא לחופשה, והתחושה הזו עושה לי טוב באופן מוזר משהו.

מסביב הומה הסער, והדרך עוד ארוכה-ארוכה. אני לא יודע מה הולך לקרות, אבל אני משוכנע שיהיה טוב יותר. הדבר העצום הזה שקורה לא הולך להיעלם לשומקום. יש דברים שהם בלתי הפיכים, והחודש הזה הוא אחד מהם.

אני לא יכול לומר עד כמה רחוק זה יכול ללכת, אבל אני משוכנע שזה יכול ללכת רק קדימה. הילד הזה שנולד עוד ירוץ חופשי במרחבים הפתוחים.

אז תשמרו על עצמכם ועל המהפכה (טוב, נו, המחאה), ואל תעשו שום דבר שאני לא הייתי עושה, כי ממש תיכף אני חוזר.

 דרור פויר

הרהור

מהי כל המחאה הזו, ילד שזה עתה נולד. וילד שזה עתה נולד צורח, לא מדבר. ילד שזה עתה נולד בוכה, לא מכין מצגת