מחוץ לשדרות רוטשילד: בשכונת התקווה מוחים בלי יח"צ

אייל שני בא לבשל ברוטשילד, אבל במאהל של שכונת התקווה רבים על המטרנה ועל החיתולים, ואף אחד לא בא לבקר ■ בסך-הכול 10 דקות נסיעה מדפני ליף, מסתיו שפיר ומהאולפנים "מהשטח" של חברות החדשות, נמצאת ישראל של מטה. הכי מטה שיש

יום ראשון אחר הצהריים במאהל בשכונת התקווה. אני מגיע נישא על-גבי רוח האופוריה מההפגנה הגדולה בשבת, אבל האופוריה הזו מעולם לא הגיעה הנה, לפריפריה המרוחקת הזאת. עשר דקות מהמאהל ברוטשילד. גן התקווה קוראים לפארק הנאה הזה שבו שוכנים שלושה מאהלים שונים, כמאה אוהלים בסך-הכול, אבל הרבה תקווה אין כאן. עלבון וכעס וייאוש דווקא אפשר למצוא די בקלות.

המאהל הכי קרוב לכביש הוא זה של החד-הוריות. לא עוברת דקה מאז שהגעתי, ואני מוקף בחבורה זועמת של נשים. דליה ג'ורג' ויפית שמש ואורנה בן-דוד ומלי ביטון ורחל אלגזיאל וזיווה עבאדי. שבועיים וחצי שהן פה, ולדבריהן אף אחד לא בא לראות אותן. רובן עובדות תמורת סכומים מגוחכים, בין 2,900 ל-3,700 שקלים בחודש. את המזונות שלהן הן לא מקבלות. הבעלים ברחו, או שאין להן, או שהם בכלא, ולכי תתווכחי עם ביטוח לאומי. המדכא הוא שהן לא שונאות את המדינה, הן שונאות את העובדות הסוציאליות שלהן, אלה שמרוויחות לא הרבה יותר. אני מנסה להגן על העובדות הסוציאליות. אין לי סיכוי. מבחינת הנשים שפה, העו"סיות יושבות במשרדים ממוזגים בקריית הממשלה ולא שמות קצוץ. הן יצאו עכשיו לחופשה ולהן יש עוזרות משלהן והן לא עושות שום דבר בשביל הנשים האלה פה, בגן התקווה, רובן תחת צו פינוי מבתיהן. הרווחה, העירייה - כולן מפנות מהנשים האלה את מבטן.

הסיפורים מדכאים, קפקאיים. יציאה לעבודה משתלמת פחות מקצבה, ומי שבכל זאת עובדת אוכלת אותה. למה נרקומן מקבל 900 שקלים בחודש, ושמיכות ומזרנים, הן זועקות, ואנחנו לא מקבלות כלום. רחל אלגזיאל, חולת סרטן ונכה ב-100%, היא בת 46 והציעו לה לקבל דיור מוגן בבית אבות. זה לא הבית אבות שאתה רואה בטלוויזיה, היא אומרת לי, שם כולם סיעודיים. למה שאני אלך לשם, תקברו אותי וזהו. אותה רצו לשלוח, אבל לאביה בן ה-80, שיושב גם הוא במאהל, לא אישרו. הוא קם, עצבני. בריאותיו יותר משישים שנה של סיגריות זולות ובפיו קללות שהיו גורמות לשטן להסמיק.

זיוה עבאדי מספרת שמת לה עובר בחודש השמיני. אחרי כמה זמן הגיעה מהמדינה המחאה על עוגמת הנפש. הסכום היה 20 שקלים. יפית מספרת שכשבא תורם עם כמה חבילות חיתולים או מטרנה יש פה מלחמה של ממש. לשם הם הביאו אותנו, היא אומרת. וזה לא רק שלא שווה להן לעבוד, או לכל הפחות לעבוד בשחור. כשהילדים מגיעים לגיל 21 עולה אוטומטית שכר הדירה, רווקות מקבלות יותר כסף מגרושות, על מנת להמשיך לקבל קצבה צריך להמשיך ולהוליד ילדים שיצטרפו גם הם למעגל הרווחה. כולן פה דור שני לרווחה, והדור השלישי כבר מתרוצץ על הדשא. הילדים פה, הן אומרות, כולם חולים. אסתמה, קשב וריכוז, מוגדרים כילדים בסיכון. אני מזהה השמנת יתר, תוצאה של תזונה לקויה. מדי פעם אני מסב את מבטי, שלא להמשיך להסתכל בכאב הזה. תקשורת הגיעה הנה, אני שואל. כלום. בדיוק אז מזמזם הטלפון. מסרון: אייל שני וצוות אברקסס צפון יגיעו לבשל במאהל ברוטשילד.

יפית שמש מוציאה את הטלפון שלה ומראה לי סרטון של הבית שלה. זה נראה כל-כך מזעזע שאני בטוח שזה לא יכול להיות אמיתי. איפה זה, אני שואל. פה, מעבר לכביש, בכפר שלם. ממתי זה, אני שואל. מעכשיו. בואי ניסע לשם, אני מבקש.

קשה לנשום מהריח

באוטו מספרת שמש שהיא עובדת כטבחית בבית ספר, מרוויחה 3,700 שקלים. יש לה ארבעה ילדים. רק התרופות שלהם זה משהו כמו אלף. איך אפשר ככה, אני שואל. שמש בוכה. היא שולחת את הילד שלה לבית הספר בלי סנדוויץ', שיגיד ששכח. היא מנסה לקחת מהמטבח שבו היא עובדת מה שאפשר. זה הכול מהיד לפה, היא אומרת. אל תבכי, אני מבקש, לא התכוונתי לצער אותך. זה לא אתה, נשמה, היא אומרת, זו המועקה של היומיום.

אנחנו מגיעים לכפר שלם, הולכים בין הסמטאות הקטנות והמטונפות ומגיעים לבית של משפחת שמש. זה מהבתים האלה שקוראים עליהם בעיתונים, פינוי-בינוי. זה מהבתים האלה שבחורף מוצפים במים, ואלה המים שגורמים לפטריות הענק שמכסות את התקרות ואת הקירות. ועכשיו זה קיץ, המצב עוד טוב, היא אומרת. בחורף הרבה יותר גרוע.

הבית של יפית שמש רקוב, טחוב. קשה לנשום מהריח של הפטריות. בקירות חורים והתקרה שוקעת, חלקים ממנה נפלו. הם נפלו עליי, אומר לי הבן שלה ומראה לי חבורה על גבו. מכאן, הוא מצביע על חור בקיר, נכנסים הג'וקים. הרבה, אני שואל. הרבה, הוא אומר, והם גדולים. הילד סובל, זה ברור, מסוג של הפרעת קשב. כשהיא יוצאת לעבוד היא חייבת להשאיר אותו עם הסבתא, אבל הוא בורח לה, ואחר כך מתקשרים מהרווחה שהילד ברחוב. היא ניסתה לקחת אותו איתה לעבודה, אבל זה לא ממש עבד. בערב, היא אומרת, כולם מתבצרים בבית מפחד הסודנים שפלשו לבתים ממול.

נכנסת הילדה שלה, צולעת ממסמר שנכנס לה ברגל. שיחקה יחפה. אנחנו יושבים בסלון. יש אחלה טלוויזיית פלזמה. בכל פעם שהעניים זועקים מישהו דואג לספור להם את הטלפונים הסלולריים ואת הטלוויזיה. אבל גם אם תמכור יפית שמש את הטלוויזיה זה לא ייקח אותה לשום מקום. אני חושב על המשפחה יושבת ורואה פרסומות למוצרים שלעולם לא יהיו להם מתחת לתקרה המתפוררת. אולי הם גם שולחים אס.אם.אסים ל"כוכב נולד".

הדור הבא של הרווחה חוזר לשחק ברחוב, ואני חוזר למאהל בגן התקווה. הלב שלי כבד כמו התקרה של יפית שמש, עוד מעט הוא שוקע אל תוך הקירות של עצמו.

הסכנה הקיומית היא לא איראן

במאהל השני אני פוגש את איציק אמסלם. זה המאהל של המשפחות. יש פה המון ילדים. לכל אחד פה, אומר אמסלם, ארבעה, חמישה ושישה ילדים. לו יש שישה ילדים, הוא בן 43, לא עובד. לפני שלושה חודשים הרסו לו את הבית, מאז הוא ברחוב. עם הילדים. אשתו דנה באה לומר שלום. עכשיו הוא מקדיש את עצמו למחאה הזאת. אין לו קול, תוצאה של שלושה שבועות של דיבורים שלא עוזרים בכלום.

באין גרון הוא משתמש בעיניים. והלהט בעיניו של אמסלם יכול היה להתיך עופרת. כשהכול התחיל הלך עם חבר לרוטשילד, הקימו אוהל. אחרי כמה ימים הבין שזה לא בשבילו, וגם התגעגע לילדים. הם שם ברוטשילד, הוא אומר, גבה לבם. הם לא מגיעים הנה בלי אוזניות אלחוטיות וצוות של ערוץ 2. הם לא מבינים אותנו שם, אומרים לי בתקווה, עשר דקות מרוטשילד, הם לא יודעים מה זאת מצוקה. התקשורת מתעלמת מהם, אף אחד לא בא.

עשן מיתמר מעל המנגל. אנחנו אוכלים פה צלעות כבש בנוסח הדרום, אומר אמסלם: כנפי עוף. במאהל המשפחות, כשמישהו רוצה לדבר איתך הוא פשוט תופס לך את הסנטר ומפנה אותך לכיוונו. הבעיה היא שכולם עושים את זה. לשלושה שבועות באוהלים יש האפקט שלהם. העצבים מתוחים, מרוטים, והכול מרגיש כל הזמן על סף פיצוץ. אם הדבר הזה ייכשל, אומר אמסלם, תהיה פה מהפכה. הסכנה הקיומית היא לא איראן, הוא אומר. לא אכפת לי שתיפול פצצה ואני אמות ברגע, מעניין אותי איך אני אחיה עד אז. אם הדבר הזה לא יצליח, בורא עולם לא יציל אותנו, אומר אמסלם.

מצבי השתפר, הוא מתלוצץ בכאב. עכשיו אין לי שכר דירה לשלם. איך הרגשת בהפגנה הגדולה במוצ"ש, אני שואל. אמסלם מספר על אחת היוזמות הכי מרגשות במאבק הזה: תושבי התקווה ותושבי יפו החליטו לצעוד יחד, תחת דגל משותף. הסכימו להתעלם מסוגיות לאומיות ולאומניות. דבר גדול כשלעצמו. במילא עשו אותנו ערבים, אומר אמסלם. זה הלך טוב מאוד, עד שבסוף היה פיצוץ. עוד נחזור לפיצוץ הזה.

המדינה חייבת לעזור לנו, הוא אומר, די לשכוח את החלשים. גם פה, בתקווה, משתמש אמסלם באותה טרמינולוגיה ניו-אייג'ית-היפית כמו שינוי תודעה ומהפכה מחשבתית. ממש כמו ברוטשילד. התודעה תעשה את ההצלחה, אומר אמסלם. צריך לעבור ל"ואהבת לרעך כמוך", הוא אומר, צריך להיות יותר רגישים לאחר. אני לא יכול לראות אדם סובל, אומר אמסלם, איך אלה שם למעלה - טייקונים ופוליטיקאים, מסוגלים? איך, הוא שואל. אולי כי הם לא רואים אותך סובל, אני אומר לו.

ובכל זאת, למרות הניכור והביקורת כלפי רוטשילד, יש פה הערכה גדולה כלפי הילדים האלה. אם לא הם, אומר אמסלם, אף אחד לא היה סופר אותנו בכל מקרה. קשה לי איתם, הוא אומר, אבל אני גם אוהב אותם.

יש ועדות, אבל אין להן סמכות

אני מסתובב עוד קצת בגן התקווה. יש חניכים של הנוער העובד והלומד. הם עלא כיפק, אומר אמסלם, ונעלם במסתוריות מאחורי האנדרטה. אבל עם הילדים האלה, כמה שאני מחבב אותם, אין לי הרבה על מה לדבר. אני כבר יודע מה הם הולכים לומר לי.

אני עוזב את המאהל בשכונת התקווה ואני לא יודע במה לעזאזל יכול לעזור הביקור שלי. לא אני צריך להיות פה. מי שצריך להיות פה אלה סתיו שפיר ודפני ליף. הן יכולות לומר משהו כמו: מי שרוצה לראיין אותי, היום אפשר רק בשכונת התקווה. מחר רק בקריית גת. בעוד יומיים אני בקריית שמונה. רוטשילד הוא הלב, זה נכון, אבל יש עוד איברים בגוף הזה, והם מוזנחים.

אני מצפין מעט, עניין של ארבע דקות, למאהל בגינת לווינסקי. זה כרגע המאהל הכי קול בתל אביב. זה האוף-רוטשילד. רוטשילד למתקדמים. יש פה להקות והרצאות ופעילויות, והמיקום, בין כל האפריקאים והאסייתים, נותן גם הוא ארומה איכותית, אף שהמצוקה אמיתית. אני מגיע במהלך מיני מרתון של להקות פאנק. אני שותה בירה, מדבר עם פעילים על מה עושים עם התקציב ואיך אפשר להביא לפה מרצים איכותיים ואיך אפשר לפתור את יוקר המחיה. האמת היא שקצת עייפתי מכל השיחות הזהות האלה. אני מספר להם מאיפה באתי וממליץ להם לעשות את הטיול הזה מזרחה אל התקווה.

די שקט ביפו. אנשים יושבים במעגלים ודנים בשיטה. הפעיל החברתי ד"ר הני זובידה מגיע גם הוא יחד עם להב זוהר. זוהר הוא פעיל חברתי וותיק בלילות, כי בימים הוא שיפוצניק. זוהר נמצא בכל מקום שבו סוערות הרוחות, הלב שלו רחב מספיק בשביל למצוא פתרונות דיור לפועלי כל העולם, והאנרגיה שלו יכולה להעיף טילים לחלל. זה איש שאני אוהב בכל לבי.

מעגל גדול יותר מתארגן. מישהי עוברת עם קפה. אנחנו מקבלים עדכון מנציגת המאהל באסיפה הארצית של המאהלים. אני מתרשם מהסרבול הבלתי אפשרי והמקסים בדרכו של הארגון הזה. יש ועדות, אבל אין להן סמכות להחליט. יש צוותי עבודה, אבל לך תגיע להסכמה בין מאהל יפו למאהל קיסריה. יש דבר כזה. יהודית, הנציגה היהודייה (יש גם פלסטינית. היא לא פה), מספרת על התסכול הגדול של מאהלי השכונות. למעשה, סוגיית הדיור הציבורי, שעמדה בלב העניין, נדחקה הצדה והיא עכשיו תת-סעיף בדרישות של המוחים ל"צדק חברתי". גם פה החלשים נדפקים. מה חדש. העדכון שלה מתסכל, מעצבן. המחאה הפכה למחאתו הבלעדית של מעמד הביניים. זה רע. אסור לשכוח את החלשים.

שקט פה, ביפו, אבל הרוחות סוערות ממה שקרה אתמול בצעדה. שיתוף הפעולה המרגש עם שכונת התקווה הופרע, שלא לומר התקלקל קשות, אחרי שאחד מיפו הניף דגל פלסטין למרות ההחלטה. מי שעשה את זה היה, אולי לא מפתיע, יהודי. אודי אלוני שמו, הבן של שולמית. גם הוא מגיע ומתיישב, מקשיב לדברי הביקורת החריפים שמוטחים בו. הרסת לנו, הם אומרים, עד שהיה לנו שיתוף פעולה עם היהודים, בשביל מה זה היה טוב.

יותר שמאלני משמאלני

רשות הדיבור, כמקובל, עוברת מאחד לאחר. ערבים, שמחתי לגלות, יודעים לחפור ממש כמו יהודים. לכל אחד יש מה לומר, ובאריכות. אלוני מקבל את רשות הדיבור, אבל בדיוק כשהוא מתחיל להגן על עצמו מגיעה שיירה עליזה של רוכבי אופניים מרוטשילד בקריאות "יפו, רוטשילד - אותה מהפכה". זה מרגש, האמת. יש חיבוקים ונשיקות ואהלן וסהלן. לוקח לכל העניין איזה עשרים דקות להירגע.

אלוני אומר שהסולידריות בין יפו לתקווה אסור לה שתעלים את הסולידריות בין יפו לרמאללה. הוא מתנצל על שהפר את הסיכום, אבל עומד על דעתו בתוקף. אנחנו לא מתביישים בפלסטיניות שלנו, אומרים לו הפלסטינאים-יפואים, אבל זה לא קשור עכשיו. זה מאבק משותף. היום שבו נניף יחד את דגלי ישראל ופלסטין עוד יבוא, הם מקווים, אבל לא עכשיו, זה לא קשור. זה זמן של יחד.

אלוני מבטיח לא לעשות את זה יותר. מעכשיו, אם ירצה להניף את דגל פלסטין יעשה את זה במקום אחר. אלוני הוא מהשמאלנים האלה, ואני מכיר אותם ודי אוהב אותם בדרך כלל, שתמיד דחוף להם להוכיח שהם יותר שמאלנים מכולם. זה כמו הדתיים של ילדותי שעושים תחרות סמויה מי מתנדנד הכי לולבי בבית הכנסת. אף פעם לא אהבתי את זה.

עוד מעט מתחילה פה הופעה של להקת סיסטם עלי, המורכבת מיהודים ומערבים. אני מוזמן להישאר, אבל מועקת גן התקווה עדיין לא עזבה אותי. אני לוקח מונית בחזרה העירה ועובר במאהל ברוטשילד. יש שם להקות וסרטים והרצאות. הכהניסטים חזרו, אז יש גם ויכוחים לוהטים. מישהו מעדכן אותי שהמאהל החליט לגנות אותם באופן רשמי. וואלה יופי, אני חושב לעצמי.

מרוטשילד אני כבר הולך הביתה ברגל, וכל הדרך אני מנסה לנער את מראות הבית של יפית שמש. נדמה שהפטרייה מהתקרה שלה התפשטה גם בתוכי.

מחאת הדיור / צלם: לימור אדרי
 מחאת הדיור / צלם: לימור אדרי

מחאת הדיור / צלם: לימור אדרי
 מחאת הדיור / צלם: לימור אדרי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988