הנקראות ביותר

השופטת הדסה בן עתו: "אמשיך כל עוד הראש והגוף עובדים"

היא כיהנה כשופטת 31 שנה, במהלכן נשלחה לאו"ם פעמיים לפעילות הסברה למען ישראל ■ פרישה מעבודה בגיל 85? לא בלו"ז הצפוף שלה ■ שיחה עם השופטת בדימוס הדסה בן עתו

הבית

בגיל 85 הדסה בן עתו לא עוצרת לרגע. בשעת בוקר מוקדמת היא מניחה קפה ועוגיות על שולחן הסלון, בודקת בדרך את האימיילים מהשעה האחרונה, מווסתת את המזגן, עונה לשיחת טלפון ראשונה בנוגע לספר החדש שהיא עתידה להוציא לאור תוך זמן קצר; לשיחה שנייה בנוגע לתרגום לפרסית של ספר שכתבה, ולשיחה שלישית לתיאום פגישה בנוגע לסרט ההוליוודי שעומדים לצלם על בסיס ספר אחר. הקצב שלה מעייף צעירים ממנה, אבל לא אותה. "כל עוד הראש והגוף עובדים, אני אמשיך לעשות", היא אומרת.

מדירתה בצפון הישן של תל-אביב מנהלת השופטת לשעבר חמ"ל של איש אחד. במשרדה הביתי, המחובר לסלון רחב ידיים, יש את כל מה שהיא צריכה - בסך-הכול ספרייה עמוסה ומחשב חדש - כדי להמשיך להיות פורייה ויצרנית. ממדפי הספרייה ניבטות עדויות לפעילותה בשלושת העשורים האחרונים, מאז פרשה מהשפיטה לטובת כתיבת ספרים ופעילות נגד האנטישמיות: תשעה כרכים של ספרה "השקר שמסרב למות" (על הפרוטוקולים של זקני ציון), בשפות עברית, ערבית, אנגלית, רוסית, הולנדית, רומנית, הונגרית, בולגרית וגרמנית, מונחים זה ליד זה, ולצדם ספרה השני "פנינים ורודות משנחאי", הכולל סיפורים מחייה.

בית ראשון

"נולדתי בעיירה קטנה בפולין, למשפחה חסידית מחסידי גור. אמי הייתה ציונית ובעקבות הדחף שלה עלינו ארצה ב-1935, כשהייתי בת 9. מלבדנו, ומלבד אח אחד של אבי ששרד, כל המשפחה, משני הצדדים, נשמדה בשואה.

"הגענו ארצה בתקופה קשה, חיינו בדוחק ונדדנו ממקום למקום. בהתחלה גרנו 6 שנים בקריית מוצקין, שהייתה שכונת צריפים. שם נולדה אחותי, הפסיכולוגית ד"ר נירה כפיר, מנהלת מכון מעגלים".

בית שני

"ב-41', כשהיו ההפצצות של האיטלקים בצפון, ברחנו לירושלים וגרנו שם בתנאי עוני קשים. ארבע נפשות בחדר אחד עם מטבח קטן, שהיה קופסה עם עששית נפט, בלי מים ובלי חשמל, במשך שש שנים. המקרר היה בלוקים של קרח בפיילה. לא הייתה מקלחת. את המים לבישול ולמקלחת הבאנו מהבאר.

"בפולין המשפחה הייתה מאוד אמידה. לאבי לא הרשו לעבוד כי כחסיד הוא צריך ללמוד בישיבה. הוא היה אברך, אבל הוא שנא ישיבות, לא רצה ללמוד והתבטל המון שנים. כל יום יצא מהבית וחזר בלי לעשות כלום. וכך הוא הגיע ארצה בלי מקצוע. אמי הייתה אשה מאוד אינטליגנטית, קראה המון ודוברת כמה שפות, אך גם לה לא היה מקצוע.

"הם לא היו מחוברים לשום תנועה ציונית, כי הם באו מהחסידות, וגם אסור היה להם ללמוד עברית. אז הגענו לארץ בלי שפה, בלי קשרים ובלי מקצוע והייתה לנו קליטה מאוד קשה. הוריי התפרנסו מכל מיני עבודות. אבי התחיל לעבוד בצבעות אצל הבריטים. בהמשך, הפך לקבלן צבעות. אמי עשתה את כל העבודות השחורות שאפשר כדי להעניק לאחותי ולי חינוך - שטפה כלים במסעדות, הייתה כובסת ומכרה מרגרינה 'בלובנד' מדלת לדלת, עד שלימים נהייתה מזכירה בויצ"ו.

"היה עוני קשה, היו ימים שרעבנו ללחם, וימים ששלחו אותי לקחת הלוואה מהשכנים, אבל הסיסמה של הוריי הייתה 'חינוך לפני הכול'. התחלתי לעבוד מגיל 12, נתתי שיעורים פרטיים ועזרתי בפרנסת המשפחה".

חינוך

"אמי התעקשה שאלמד בבית-ספר טוב, ב'מעלה', אבל זה בית-הספר שהיה צריך לשלם שכר לימוד שלא היה לנו. אז היא הגיעה למנהל, פרופ' אפרים אלימלך אורבך, שלימים היה מועמד לנשיא המדינה, ואמרה לו 'אתה רואה את הילדה הזאת? פעם תתגאה שהיא הייתה תלמידה שלך, אבל היום אין לנו שכר לימוד לשלם'. וכך, השיגה לי מלגת לימודים. היא גם אמרה למנהל 'אין לה ספרים, אבל אם תיכשל בבחינה אחת, תזרוק אותה'. מובן שלא נכשלתי מעולם. הייתי תלמידה מצוינת.

"הייתה לי חצאית אחת וחולצה לבנה שאמי כיבסה כל ערב, וגם זוג נעליים אחד, ולמדתי בגימנסיה עם כל ילדי העשירים של הקהילייה הדתית מרחביה ומטלביה. אמי הכניסה לנו לראש שאסור שתהיה לנו מנטליות של עניים. היא הכניסה בנו גאווה. לא הסתרנו את מצבנו, ולא התביישנו. היא הזמינה לחדר האחד שלנו את כל החברים שלי ועשתה לנו פלאפל על הפרימוס, וכולם אהבו לבוא אלינו. מעולם לא התבכיינתי. הייתי ילדה גאה".

רימונים בחזייה

"כשהייתי בתיכון אמי שאלה מתי אני מצטרפת להגנה. היא הייתה ציונית בכל רמ"ח אבריה. כל פעם שבנו בית חדש היא הרימה כוסית לחיים כשיצקו את הגג. אז הצטרפתי להגנה. השתתפתי בפעילות בלילות. למדתי לירות בגיל 16 ושלחו אותנו להבריח נשק ורימונים בחזייה, כי אם האנגלים יתפסו אותנו, אז נקבל עונש יותר קל. הברחנו גם חומרים כתובים, והייתי מרצה בכל מיני יחידות.

"גיל ההתבגרות היום זה סרט, אבל אנחנו בכלל לא ידענו שיש גיל כזה. לא ידענו שמותר למרוד, היינו מגויסים טוטאלית לרעיון הציוני, ללימודים ולעזרה להורים. לא ראינו את זה כקורבן".

משפטים

"כשהייתי בחטיבה, חברה שלי, רחל אליאס, לקחה אותי לבית המשפט לראות את אביה, שהיה עו"ד מצליח, מופיע. כשיצאתי משם אמרתי לה 'זה מה שאני רוצה לעשות כשאגדל'.

"אמי רצתה שאלמד באוניברסיטה, אז בלי ידיעתי הלכה ורשמה אותי לאוניברסיטה העברית להיסטוריה כללית, לטינית, פסיכולוגיה וספרות אנגלית. מכיוון שעוד לא הייתה פקולטה למשפטים, התחלתי ללמוד את המקצועות הללו. למדתי אותם כשנתיים, עד שעברתי ללימודי משפטים בתל-אביב, בבית-הספר למשפט וכלכלה.

"במהלך הלימודים נתתי שיעורים פרטיים בטירוף. פירנסתי את עצמי ואת המשפחה. בשלב מסוים הוצע לי להקים ולעמוד בראש ויצ"ו הצעירה, והסכמתי. הייתי בת 21, ופתאום קיבלתי משכורת אגדית. פי 2 ממה שאבי הרוויח על הכבישים. בנוסף, נשלחתי במשלחת של ויצ"ו לקונגרס הציוני בבאזל, ובהמשך גם לפריז. זה היה שינוי דרמטי בחיים שלי".

בית שלישי

"כשאבי החל לעבוד בתל-אביב, ובויצ"ו דרשו שגם אני אהיה יותר בסניף בתל-אביב, החלטנו לחפש דירה להשכרה בתל-אביב. מהר גילינו שזה לא בשבילנו. כבר אז היה יקר מדי. אז מצאנו דירה בחולון. היא הייתה ישנה ומעופשת, אבל הייתה דירת שני חדרים, עם מטבח גדול, מקלחת וחשמל. בעינינו זה היה אז לוקסוס, היום זו דירת מעברה. את השכירות שילמתי מהשכר של ויצ"ו. הפכתי למפרנסת העיקרית במשפחה".

המשך ביוגרפיה

"כשקמה המדינה, ב-48', כל הצעירים התגייסו לצה"ל והחלטתי גם להתגייס. מוניתי אז לסגנית של מנהל מערך ההסברה במחוז המרכז, ישעיהו אברך.

"לאחר זמן מה החלטתי שאני רוצה לחזור לשנה שנייה משפטים, והתפטרתי ממשרד החינוך. כשסיימתי את לימודיי, הייתי במחזור הראשון של הסטאז'רים בבתי המשפט, ובנובמבר 55', קיבלתי את רישיון עריכת הדין שלי".

מעריכת דין לשפיטה

"מגיל צעיר חלמתי להיות סנגורית פלילית. קראתי את הספר 'בית דין', על הסנגור האגדי סמואל ליבוביץ', ועל משפטים פליליים גדולים, ורציתי להגן על אנשים חפים מפשע. אז התחלתי לעבוד אצל סנגור פלילי, ולהגן על נאשמים, העולם התחתון, רוצחים, רועי זונות, כולם.

"למזלי, עוה"ד שעבדתי אצלו היה עצלן ולא אהב לנסוע לבית המשפט העליון בירושלים, אז הוא שלח אותי לדיונים בעליון. ככה נהייתי מוכרת ובניתי לי שם.

"כבר הייתי נשואה אז, ובאותן השנים גיליתי שאני לא יכולה ללדת, אז אימצנו ילדה - את בתי, שהייתה אז בת 4 חודשים. אחרי 5 שנים כעורכת דין פרטית, הייתה לי ילדה בבית והרגשתי שהעבודה המטורפת כעורכת דין לא מתאימה יותר.

"התחלתי לחשוב על שפיטה, אבל לא חלמתי להתמנות כל-כך מהר. בשנת 60', זמן קצר לאחר ששמי עלה, מינו אותי לשופטת שלום בתל-אביב. הייתי השופטת החמישית בארץ. בכל הארץ היו אז 4 שופטות. היום יש יותר מ-50% שופטות. "31 שנים הייתי בבית המשפט ואהבתי מאוד את השפיטה, אבל הייתי גם שופטת יחידה בארץ שהרשו לי במהלך כהונתי להמשיך בפעילות ציבורית. שלחו אותי לאו"ם פעמיים ב-75', וב-82'. יסדתי פרויקטים נגד גזענות ציונית וטסתי ל-35 מדינות באמריקה לצורך הסברה".

השקר מסרב למות

"במהלך כהונתי כשופטת התחלתי ללמוד מתוך סקרנות את סיפור הפרוטוקולים של זקני ציון (מסמך אנטישמי נפוץ ששימש כצידוק לתומכי הנאציזם, ומופץ כיום במדינות ערב, א' ל"ו). 100 שנים העם היהודי התעלם מהפרוטוקולים השקריים, ואני כבר לא יכולתי להתעלם. כשאמרתי את זה לשופט חיים כהן, ידידי, הוא אמר לי 'תכתבי ספר על הפרוטוקולים'. וכך 5 שנים לפני גיל הפרישה, פרשתי מהשפיטה לטובת כתיבת הספר על הפרוטוקולים. אנשים חשבו שהשתגעתי, אבל זה בער כאש בעצמותיי. שש שנים לקח לי לכתוב את הספר 'השקר מסרב למות'. כל-כך נשאבתי למחקר של הפרוטוקולים שבגלגול הבא, אם יש כזה, אני רוצה להיות היסטוריונית".

הרהורי פרישה

"מה זה פרישה? לא מקבלת את המונח הזה. אני לא בן-אדם שיכול לשבת רגל על רגל. כל זמן שאני חיה והראש והגוף עובדים, אני עושה ואמשיך לעשות. אף פעם לא פרשתי מעבודה. פשוט עשיתי הסבה לדברים אחרים. אחרי השפיטה כתבתי את הספר, ובמשך 10 שנים עשיתי גם בוררויות - מרכז עזריאלי, למשל, לא היה קם בלעדיי, אבל עזבתי גם את זה. מאוחר יותר עבדתי בשווייץ בנושא המאבק נגד האנטישמיות.

"יש אנשים שפורשים ומחפשים איזה פגודה שהם עוד לא ראו בווייטנאם או נוסעים לשמוע הרצאות בעולם, אבל אני כל חיי בעשייה, כולל היום".

בשביל הנפש

"כיוון שהאמנתי בכל מה שעסקתי בו בחיי, אז עבודתי הייתה גם בשביל הנפש, אבל עדיין יש דברים מחוץ לעבודה שלא אוותר עליהם. 40 שנה שוחה בבריכת גורדון, כל בוקר, ב-6:00 בבוקר. זה מחזיק אותי. אני עושה גם התעמלות ואני מנהלת בית ומארחת המון. אני מזמינה אנשים ועושה ארוחות גדולות ל-12 איש, וכותבת מול המחשב כל הזמן, עכשיו ספר שלישי.

"אני שומרת על עצמי. הגוף והמוח שלי הם כלי העבודה שלי. היו לי חיים לא קלים, התמודדתי עם מחלות ולא הלך לי חלק, אבל אני משתדלת לשמור על גישה טובה ועל הבריאות".

לא יודעים עליי

"אני משחקת ברידג' באינטרנט. אני לא גולשת לחפש רומנים, אלא מסתכלת לפעמים בגוגל אם אני רוצה משהו ספציפי. פעם שיחקתי עם חברות ביום ובשעה קבועים, אבל אני לא יכולה להיות קשורה ללו"ז כזה, אז התחלתי לשחק באינטרנט".

רזומה

אישי: בת 85 נולדה בפולין ומתגוררת בתל-אביב. גרושה, אם לאורלי וסבתא לענת ולעמוס

מקצועי: לאחר 31 שנות שפיטה, ובתפקידה האחרון כסגנית-נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, פרשה לטובת חקר האנטישמיות

שליחות: הייתה חברה במשלחת ישראל לעצרת האו"ם; ייצגה את ישראל בוועידת אונסקו לזכויות האדם בפריז ועוד

ספריה: מחברת הספר "השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון" המקעקע את אחד המסמכים האנטישמיים בעולם, וכן "פנינים ורודות משנחאי", המספר את סיפור חייה

ועוד משהו: אוניברסיטת בר-אילן העניקה לה תואר דוקטור לשם כבוד לאות הוקרה על מאבקה באנטישמיות ותרומתה למערכת המשפט ולחברה

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות