נשק חם. שני ישראלים עושים כסף מההתמכרות האמריקנית הגדולה מכולן

פארמינגדייל, לונג איילנד. בעוד יומיים תגיע לכאן סופת ההוריקן איירין, והחששות - שיתבדו רק לאחר מכן - כבדים. השמיים מתקדרים, מדפי המרכולים גולחו ומפלס הפאניקה הציבורית חוצה את הקו האדום העליון. במטה קבוצת מאקו, חברה לייצור, לשיווק ולהפצה של מוצרים ביטחוניים, יושבים עדי סנדלר, המנכ"ל, ושי גרנוב, סגן נשיא לפיתוח עסקי. לפתע נכנס אחד אילן קרן, אחד העובדים, ומניח שני רובים קצוצי קנה ותחמושת על שולחן ההנהלה. "הנה", הוא אומר לבוסים שלו, "אתם צריכים לקחת את זה הביתה. אני יודע שהמשרד פה מלא בכלי נשק אבל לכם בבית אין. חבל. הולך להיות לא טוב. הולך להיות מחסור גדול במזון. לא יהיה חשמל. אספקת המים כנראה תנותק. אני כבר יכול לראות כנופיות מזוינות פושטות על בתים באזור. אתם חייבים להגן על המשפחות שלכם. ותזכרו, אם המים יאזלו, יש במכלי האסלות".

השניים דוחים את ההצעה בעדינות. קרן, חרדי בן 30 ונער גבעות לשעבר, הוא עובד מסור במאקו, אדם שסומכים עליו, אבל החרדה שלו עברה לשניים מעל הראש. אולי בזכות הניסיון שצברו - סנדלר בשב"כ, גרנוב ביחידת שלדג. אין להם נשק בבית וזה גם לא נראה להם נחוץ.

קבוצת מאקו לקחה את שמה מזן כרישים בעלי חרטום מחודד. היא אמנם רשומה בארצות הברית אך היא נראית ישראלית, מתנהגת כישראלית וגאה בכך. אי-אפשר לטעות בה. בקטלוגים שלה מצוינים כלי נשק ואביזרים תוצרת ישראל בדגל כחול-לבן. היא מייבאת, למשל, אביזרי ירי מתקדמים של F.A.B ממשמר השבעה ומפרו-לייט הממוקמת באור עקיבא, וכן ערכות עבודה לחבלנים מבית היוצר של אריה סנסולו, החבלן האגדי של הימ"מ; הקורסים הפופולריים ללוחמה בטרור שמציעה מאקו משווקים עם דגש מיוחד על ישראליותם של המדריכים ועל עברם הצה"לי.

למרות הזהות הברורה הזאת, סנדלר וגרנוב, ישראלים שורשיים, עם מבטא כבד R, הצליחו להטמיע את עסקם בתת-התרבות האמריקאית של המכורים לנשק ולחדור למגזר גדול של אוכלוסייה שפתיחות לזרים אינה נמנית עם מאפייניו. זה עולם שרבים, באמריקה מתייחסים אליו בחשד בבוז ובעוינות - וזה נכון גם בכיוון ההפוך. כשמדברים על הקיטוב האמריקאי הגדול, על החיץ המתרחב בין ימין לשמאל, היחס כלפי אחזקת נשק הוא אחד הפרמטרים שמגדירים את השסע.

"אנחנו הישראלים לא מוכנים לקבל את התרבות שבה נשק מקושר לפנאי, לספורט, לדברים חיוביים", מסביר סנדלר. "בישראל חינכו אותנו שביטחון לאומי נמצא מעל הכול. בשבילי, לפחות, הנשק היה המכשיר שהמדינה סיפקה לנו כדי לשמור עליה. פה, באמריקה, M-16 הוא כמו אופניים, ואקדח הוא כמו תרסיס גז מדמיע, משהו שלוקחים כשיוצאים מהבית. הייתי צריך לעבור מהפך מחשבתי כדי להסתגל לעובדה שבסך-הכול זה עוד מצרך המוני. אנשים קונים רובים ואקדחים לנשים ולילדים שלהם לא מפני שיש להם מנטליות פרנואידית אלא מפני שאלה מצרכים שנותנים במתנה, דברים שיש בבית נורמלי. לכל אחד יש רובה להגנה עצמית. מינימום אקדח. מעבר להגנה עצמית, אנו מדברים על תחביב".

אתה רוצה להגיד שאנשים קונים קלצ'ניקוב או M-16 לירי מטרות?

"אני מזמין אותך למטווח כדי שתוכל לראות כמה אנשים מגיעים עם רובי סער ומרוקנים מחסניות אל מטרות. אנשים אוהבים את תחושת הירי בכלי חזק. יש לנו לקוח, כומר שחור בן 50, גבר ענקי. הוא קונה אצלנו נשקים כמו שאחרים קונים לחם. בפעם האחרונה הוא קנה ארגז עם שלושה קלצ'ניקובים ועם חמישה רובי M-16. בכל ביקור הוא משאיר לפחות 1,000 דולר. הוא מחלק את הרובים האלה לנערים בכנסייה שלו ומלמד אותם לירות. כפי שהוא אומר, עדיף שהוא ילמד אותם איך ללחוץ על ההדק מאשר לתת להם ללמוד זאת בכנופיות".

"המוסלמים רוצים לחסל אותנו"

בעיירה פאלמר באלסקה יש 4,533 תושבים ורמזור אחד, יישוב נידח שמיידת מעורר את תחושת קצה העולם. ביום סגרירי, בסוף אוגוסט, במחצבה נטושה שנראית כאילו נשלפה מסדרת סרטי "מקס הזועם", משתופפים 14 גברים ובלונדינית אחת בתנוחות ירי בתוך שלוליות ומנהלים מלחמה מרה נגד אויב סמוי. מישהו נובח פקודה, והם מתרוממים, רצים, שוב כורעים לירי, מסתערים, משתטחים ומתגלגלים בבוץ - הכול אקדחים שלופים שפולטים אש חיה. הגשם הבלתי פוסק אינו מפריע להם.

אני משקיף, מתחת לסככה דולפת, על "קורס להקניית טקטיקות ישראליות ללוחמה בטרור" מבית מאקו, ונהנה מהסוריאליזם. אפילו לכאן, למכורת דובי הגריזלי, הגיעו בחורינו המצוינים. את התרגיל מנהל ביד רמה גארט מאשין, קבלן של סנדלר וגרנוב, שלמרות הצלצול האנגלו-סקסי של שמו הוא ישראלי (נו טוב, עם מבטא אמריקאי) ובוגר סיירת דובדבן. הוא ושלושה מדריכים נוספים מישראל, כולם יוצאי יחידות מובחרות בצה"ל ובגופים אחרים, ממנפים את עברם כלוחמים ישראלים.

"תמצא פה עובדי מדינה שקיבלו תקציבים להשתתף בקורס ואזרחים שמשלמים מכיסיהם", אומר דילן סונדרס, לשעבר צלף ביחידה של חיל הרגלים האמריקאי בעיראק ועכשיו מארגן ומנהל הקורסים מטעם מאקו. "הנה, שני החבר'ה האלה הם קצינים ממשטרת ואלדז (הטרמינל הדרומי של צינור הנפט הפאן-אלסקי), וזה קצין ממשטרת וואסילה. ואלה שכורעים שם הם שני קציני ימ"מ מפיירבנקס ומאנקורג'. ויש לנו פה כומר, שני תלמידי תיכון, סטודנט בקולג', עקרת בית, בעל מספרה, סוחר מכוניות, טייס מסוק ורופא צבאי. תמצא אצלנו את כל הסוגים".

סונדרס עצמו, גבר שקט עם עיניים חודרות, הוא שגריר מצוין של קהילת בעלי הנשק בארצות הברית. מעסיקיו במאקו מגדירים אותו כאמריקאי ממוצע, בוודאי לא אחד שיש לו אובססיה לרובים. ובכל זאת, לארבעה מחמשת ילדיו - ריילי בת השנתיים, מקינזי, 4, לוגאן, 7, וגאווין, 8, יש רובי סער אישיים. החמישית, בת חודשים אחדים, תקבל את הרובה שלה בעוד שנה-שנתיים, ובינתיים מסתפקת במשחק ברובים של אחיה. כת הרובה של ריילי נצבעה באהבה רבה בוורוד על-ידי אביה, שמתמחה בעיטור של כלי נשק, למשל בכיסוי קתות בעור תנינים או בחריטת גולגולות על קנים.

ולא, סונדרס לא חשב פעמיים אם ראוי לתת רובה סער לילדה בת שנתיים. להשקפתו, נשק הוא חלק מהחיים וילדים צריכים להתרגל אליו כבר בגיל צעיר. מבחינתו זה כמו ללמד ילד לרכוב על אופניים. תחילה מרכיבים גלגלי עזר, אחר כך מורידים גלגל אחד, בשלב הבא אוחזים במושב מאחור, ולבסוף נותנים דרור לרוכב הצעיר. ברובה של ריילי אין קליעים בקנה. קודם כול היא צריכה להתרגל לחפץ הזה, פשוט לשחק בו, להרגיש אותו. בשלב הבא היא צריכה להפנים שאף פעם לא מכוונים קנה לעבר אנשים. בהמשך יבוא תרגול לעומק של כללי בטיחות. יבוא יום, והוא לא רחוק, ואבא ילמד אותה איך יורים. אחיה הגדולים כבר מרססים מטרות במטווח מאולתר בחצר הבית בפאתי אנקורג'.

ביקשתי מסונדרס לדבר על המשמעות של נשק חם בחייו. את המונולוג שלו ראוי להביא כלשונו: "בראש ובראשונה, בשבילי נשק אישי הוא צורך קיומי. רובה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. רק לפני שבועיים הגנתי על המשפחה מסכנה גדולה. דוב שחור שהגיע מיער סמוך נכנס לחצר האחורית שלנו בשעה ששני הבנים שיחקו בה. הם רצו הביתה בבהלה. מבעד לחלון ראיתי שהדוב מטפס למרפסת, שנמצאת פחות או יותר במפלס הקרקע, ומתכונן לפרוץ את דלת הבית. ידעתי שלחיה במסה כזו לא תהיה בעיה לעשות זאת. לא הייתה ברירה. לקחתי רובה ציד וחיסלתי אותו.

"אבל, מבחינתי, לבעלות על נשק יש גם משמעות לאומית. אנחנו חיים פה תחת איום מוסלמי שהולך וגובר. הם רוצים לפגוע בנו זה זמן רב. אחרי 11 בספטמבר הם למדו שאנחנו פגיעים גם בבית. העובדה שהם לא הצליחו לפגוע בנו פעם נוספת אינה מעידה על היעדר כוונות אלא על היעדר יכולות. זוכר את המוסלמי שניסה לפוצץ מכונית תופת בטיימס סקוור? הוא נכשל רק מפני שלא ידע להרכיב את חומר הנפץ. אני יודע שיש כאלה שחושבים שפיגוע במתכונת של 11 בספטמבר לא יקרה שוב כי אנו טובים יותר. אני מציע לאנשים האלה לחשוב פעם נוספת. תפנימו, המוסלמים שונאים אותנו כפי שהם שונאים את ישראל. הם חונכו כך. זה בדם שלהם. ואני לא מדבר על ערבים מחוץ לארצות הברית. אני מדבר על מוסלמים מקומיים, פה באמריקה. אני יכול לספר לך על בעל ואישה מאלסקה, שניהם ילידי הארץ הזו, שהתאסלמו, למדו לשנוא אותנו, ונעצרו עם רשימה של שלושים אנשים שסומנו כמטרות לחיסול.

"ככל שההשפעה של המוסלמים המקומיים תגדל בארצות הברית, כן תגדל הסכנה לאזרחים. יהיו יריות ברחובות, פיצוצים של מכוניות תופת. איך לטפל בפושעים אנחנו יודעים. אנחנו מבינים שבסופו של דבר פושעים רוצים לשרוד. אבל אנחנו צריכים להבין שטרוריסטים לא חושבים כמו פושעים. הם רוצים ללכת לגן עדן. לכן אסור להתייחס אליהם כאל פושעים אלא כאל טרוריסטים, ולהשמיד אותם כמו חיות רעות. אני מקווה שהצלחתי להסביר למה כל אזרח אמריקאי צריך רובה בבית".

לא הקלגסים של אובמה

אילן קרן - נער הגבעות לשעבר שמגדיר את עצמו כ"בחור דתי מאוד", עם רקע של לימודים בישיבת שילה - דווקא אינו מתרגש מהאיום המוסלמי על אמריקה. "אני לא מצפה לקרבות רחוב עם המוסלמים; משוגעים יש בכל מקום, אפילו בנורבגיה", הוא אומר. קרן אף טוען שהוא אינו חבר בקהילת השרדנים, אלה שמצפים לסוף העולם יום-יום ואוגרים מזון, מים, נשק ותחמושות בבונקר מבוצר מתחת לבית בהיערכות לאנרכיה הממשמשת ובאה.

ועדיין הוא מחזיק בבית "משהו כמו חמישים רובי סער מסוגים שונים והמון תחמושת". לדבריו, "אני לא חושב שהעולם ייגמר מחר, אבל אני מאמין שכל אחד צריך להיות מסוגל להגן על עצמו. חברה עם נשק היא חברה מנומסת". מדינות בארצות הברית שמתירות לכל אחד לשאת נשק חבוי מוכיחות עצמן, לדבריו, כבטוחות יותר. אנשים יודעים זאת, ולכן הם אינם מוכנים להיפרד מרוביהם.

כשברק אובמה נכנס לבית הלבן הוצפו חנויות הנשק בקונים בגלל החשש שהנשיא החדש, שהתבטא פעם בזלזול על רד-נקס שנצמדים לנשקיהם, יורה להחרים כלי נשק מאזרחים. כמויות עצומות של רובים, אקדחים ותחמושות נקנו בתוך פרק זמן קצר. רבים מהקונים קברו את הרכש עמוק בחצר, כדי להסתירו מעיני ה"קלגסים של אובמה", לפי פוסטים באינטרנט מאותה תקופה.

אוקיינוס של נסיבות, רקע ודעות מפריד בין קרן לבין משתתפי הקורס של מאקו באלסקה. למעשה, קרן העבדקן, שהיה נטמע עד לבלי הכר בקרב אברכי ישיבת הר עציון, נבדל מאוד מרוב הציבור העצום של המשוגעים לנשק בארצות הברית, בין אם אלה רד-נקס ממונטנה או בעלי מקצועות חופשיים במיזורי. אבל הוא חולק עמם את הכמיהה, אם לא את האובססיה, למגע המתכתי של נשק אישי, ואת הצורך הבראשיתי לחוש מוגן. תחושת קרביים משותפת לו ולהם היא שאם אתה לא תדאג לעצמך אף אחד לא יעשה זאת במקומך. מאקו, המעסיקה של קרן, הבינה שאנשים כאלה, עם כל הבדלי הרקע, ההכנסות והמעמד ביניהם, הם היקום התפעולי האופטימלי שלה. היא השכילה להתערות בו, שכרה כמה מתושביו כעובדי מפתח, ובתוך זמן קצר הפכה לאחד האייקונים שלו.

בחדר הישיבות של החברה, סביב שולחן שפזורים עליו כמה רובי M-16 עם אביזרים מבית הקבוצה לשדרוג הביצועים ולהגברת ההנאה של המשתמש, ההגיגים האלה אינם תופסים תאוצה, ואולי בצדק. לבעלי השליטה סנדלר וגרנוב ברור שבשוליים מבעבעות ביצות של מטורפים, אבל מבחינתם רוב הקהל האדיר של חובבי נשק באמריקה הוא ציבור שומר חוק, עם ביקושים לגיטימיים למצרכים לגיטימיים. הם יודעים שלקוחות רבים מונעים על-ידי חרדות קמאיות מפני זומבים, לא המתים-החיים של סרטים מסוג ג', אלא, לפי המשמעות העדכנית יותר של המונח, טיפוסים פורעי חוק ושוחרי אלימות שממתינים בחוריהם לסימנים של קריסת המערכת החברתית כדי להשליט אנרכיה, לבזוז בתים ולאנוס נשים. החרדות האלה לגיטימיות לגמרי, אומר סנדלר, הגנה עצמית היא מניע חשוב; אבל צריך לזכור, הוא מוסיף, שאנשים רבים רוכשים נשק גם לצורכי ציד, ספורט, אספנות ואפילו השקעה (ערכם של כלי נשק מסוימים, ששודרגו, עולה במרוצת השנים).

סנדלר גורס שבסופו של דבר רוב האנשים מחליטים לרכוש נשק על סמך כל המניעים האלה, שמינונם משתנה מאדם לאדם; בכל מקרה, זה עוול לצייר את בעלי הנשק בארצות הברית כציבור של מטורפים חשוכים, כפי שמקובל באירופה, למשל.

מזווית המבט הצרה של מאקו, הדילמות המוסריות וההיבטים הפוליטיים שמתערבלים סביב תחום עיסוקה, גם אם אינם זניחים, וודאי אינם עומדים בראש סדר היום של בעלי השליטה בה. סנדלר וגרנוב עדיין טרודים בהרחבת השביל שעלה בידיהם לפרוץ בג'ונגל מכירות הנשק ואביזריו לאזרחים. לא שהם צריכים להביט אחורה בזעם, מיקומם על המפה הצפופה של השוק - המוצרים שלהם משווקים בכעשרים אלף נקודות מכירה ברחבי ארצות הברית - מעורר את השאלה איך שני ישראלים, עם נתוני פתיחה צנועים יחסית, הצליחו היכן שיזמים מקומיים רבים בתחום הזה נכשלו.

סנדלר, שריונר בחטיבה 7, הצטרף ליחידה לאבטחת אישים בשב"כ ב-1995. בנימין נתניהו היה אחד מלקוחותיו. ב-2006 נשלח כמאבטח לקונסוליה הישראלית בניו יורק, שם הכיר את אשתו, שעבדה במשלחת הרכש של משרד הביטחון בניו יורק. בעודו סטודנט בעיר הקים את מה שלימים תהיה קבוצת מאקו - עסק לשיווק פנסים באמצעות האינטרנט. אפילו מחסן לא היה לו. כשקיבל הזמנה, הוא ביקש מהיצרן לשלוח את המוצר אל הלקוח. בהדרגה הרחיב את מערך המוצרים: מכונות שיקוף, ציוד אבטחה, אביזרים לנשק. הוא עדיין עבד מהבית, מדירה בת חדר אחד ברחוב 47 פינת השדרה השנייה. העסק המשיך להתרחב "למותגים, והתחלתי למכור נשק לחנויות, ובשלב הזה החלו לפנות אליי חברות ישראליות בבקשה שאפיץ את מוצריהן בארצות הברית. אז התחלתי להשתעשע ברעיון להקים קו ייצור משלי בסין".

שי גרנוב, שהוביל פיתוח אמצעי לחימה ביחידת שלדג, כבר קיבע נוכחות כיזם היי-טק בניו יורק כאשר נפגש עם סנדלר. היו לו משרד משלו, ואפילו בית. השותפות ביניהם נראתה מהלך טבעי, והיא האיצה את התרחבות מאקו. בשלב הזה הסכים סנדלר עם אשתו שצריך לפנות את העסק מהדירה. מאקו נעשתה חברה מסודרת, עם משרד ועם מחסנים.

"המטרה הראשונית שלנו הייתה להתחבר לרשתות הפצת הנשק בארצות הברית", מספר סנדלר. "בשוק פועלים חמישה מפיצים ענקיים ועוד 15 גדולים. הם מוכרים לרוב השחקנים בשטח, לרבות רשתות כוול-מארט, שפעילה מאוד במכירות נשק לחנויות נשק מתמחות, לאתרי אינטרנט ולחברות קטלוגים".

הנישה שמצאה מאקו הייתה בניית ערך מוסף לכלי נשק. איך זה עובד? לדוגמה נביא את רובה הסער הוותיק והידוע M-16. הפטנט של חברת קולט, היצרנית המקורית של הכלי, פקע לפני שנים. עתה מייצרים את הנשק הזה מאות יצרנים, חלקם גדולים וחלקם בתי מלאכה קטנים. למעשה, אלה יצרנים גנריים בדיוק כפי שחברת טבע מייצרת תרופות גנריות, שהפטנטים של מפתחותיהן פקעו. בגלל התחרות העזה, שולי הרווח נמוכים מאוד.

התרומה של מאקו למשווקי משנה של M-16 ולצרכנים היא שדרוג באמצעות הרכבת אביזרים שמעצימים את חוויית הירי, שלא לדבר על יוקרת המשתמש ששולף את הכלי המשודרג שלו במטווח השכונתי לעיניהם הצרות של יורים אחרים. מה אפשר להוסיף? קתות ייחודיות, ידית קדמית שנהפכת לדורגל בלחיצת כפתור, כוונות לייזר, פנסים. וזו הרשימה חלקית. "יש נשקים שנראים כמו מפלצות מהחלל אחרי שאנחנו משדרגים אותם", אומר סנדלר. המשמעות הכספית: אם המחיר הממוצע של M-16 הוא 1,000 דולרים, המחיר לאחר אבזור מתוחכם יטפס ל-3,000 דולרים.

מאקו מקבלת משובים ורעיונות ממשתמשים ומעבירה אותם הלאה, ליצרנים. שתי היצרניות הישראליות שמאקו משווקת את מוצריהן בארצות הברית, F.A.B. שבשליטת משפחת פייפר, ומפרולייט (לשעבר חטיבת הנשק הקל של תעש) מקבוצת סמי קצב, קנו להן שם בחדשנות, בתחכום ובפתיחות לרעיונות של משתמשים. "שגיא פייפר, בנו של מייסד F.A.B., ידוע ביכולות הגבוהות שלו לפיתוח מוצרים", אומר גרנוב. "חברות אמריקאיות פונות אליו בבקשות לסיוע. מאקו עובדת גם עם פרנטליין, חברה מראשון לציון בבעלות שמואל שחר, שהיא הספקית הגדולה ביותר בארץ של נרתיקי אקדחים לצבא ולמשטרה".

מכל מקום, המאמצים הראשוניים של מאקו לחדור לשוק האמריקאי נתקלו בחומה בצורה. "מנהל ישראלי שלא חווה זאת, לא יבין את הבעייתיות שכרוכה בפנייה לקניין אמריקאי ובשכנועו לקנות מוצר ישראלי", מפרט גרנוב. "הניסיונות האלה משולים להליכה בשדה מוקשים. שנתיים של עבודה נדרשו לנו כדי לפתוח חשבון עם קניין בארצות הברית. היו קניינים שעקבו אחרינו במשך שנים עד שהסכימו בכלל לדבר איתנו".

מאקו התנערה מתלאות אותה תקופה. היא פיתחה קו מכירות נפרד לקניינים ממשלתיים, ברמה הפדרלית, ברמת המדינה או ברמת המחוזות. היא משווקת לעשרות משטרות במדינה, וכיום נמנים עם לקוחותיה כל זרועות צבא ארצות הברית, לרבות יחידות בעיראק ובאפגניסטן, ה-FBI, הסוכנות הפדרלית לאכיפת חוקי סמים, המשרד הפדרלי לביטחון המולדת והסטייט דיפרטמנט. גם צה"ל, השב"כ ומשרד החוץ הישראלי קונים במאקו.

"אנו לא מנסים לצבוע בוורוד; אנו לא חברת ענק", אומר גרנוב. "יש לנו הכנסות בגובה מיליוני דולרים בשנה, וצמיחה שנתית של עשרות אחוזים. אם זה יימשך ככה, אנו נעבור לרמת הכנסות שעולות על 10 מיליון דולר בשנה בתוך שנים מעטות".

מאקו תורמת ביד רחבה ל-NRA, השדולה והפטרון הלאומי של בעלי הנשק. זה טוב לעסקים. הלקוחות אוהבים לראות שהספק שלהם נמצא במחנה המתאים. אבל החיים האישיים של סנדלר ושל גרנוב הם סיפור אחר לגמרי.

"אני אישית לא אכניס נשק הביתה, אפילו שמחצית מחיי החזקתי נשק על הגוף", אומר סנדלר. "אני זוכר שכשהייתי שריונר השתוקקתי לקבל 16 M מקוצר. עכשיו אני יכול לקנות חמישים כאלה, אבל לא אקנה אפילו אחד. למה? לא מעניין אותי לעמוד במטווח ולירות".

וגרנוב? התחביב היחיד שלו אחרי העבודה הוא חץ וקשת.

g@globes.co.il