הקול או לא כלום

"THE VOICE", יום ה' 21:20, "יס דרמה"

גם אם אינכם חובבי סדרות ריאליטי מיובאות, כדאי להקדיש כמה דקות צפייה ל-The voice שם שהיבואן, במקרה דנן ערוץ הדרמה של הלוויין, בחר שלא לתרגם. הסיבה לכך היא שהתוכנית, בגרסתה הישראלית (בקרוב ב"רשת"), עומדת במרכזה של יריבות גדולה שהתפתחה בין שני זכייני ערוץ 2, או במילים אחרות - בין הסדרה החדשה, לפורמט הוותיק של "כוכב נולד" ("קשת"): ליהוקים הושלמו, הבטחות הובטחו, טאלנטים הוחתמו ו.... האמת? כצופה ממש לא אכפת לי: "כוכב נולד" היא מסוג תוכניות הריאליטי שאני צורך בכיף, בחיק המשפחה, בלי להרגיש שמישהו מנסה לשאוב לנו את תאי המוח האחרונים, ועוד קצת מאותו הז'אנר לא יכול להזיק.

"הקול" על שום מה? על כך שבניגוד ל"אמריקן איידול" (האמא האמריקנית של "כוכב נולד"), כאן לא מעריכים את סך כל נתוני הזמר, כמו מראה, ריקוד או סתם חן כללי: השופטים (סילו גרין, בלייק שלטון, אדם לוין וכריסטינה אגילרה), יושבים בגבם אל המתמודדים ונחשפים רק לקולם. מי שטרח לצפות ב"אמריקן איידול" בנוסף על "כוכב נולד", בוודאי ישמח לצפות גם בסדרה הזאת. היתר יכולים להתרשם, ולהמתין לגרסה הישראלית שתעלה בקרוב.

רובוטריקית

"הגוף של ג'ניפר", יום שבת 22:00, "יס 2"

בואו ונודה: יש סרטים שאנחנו צופים בהם רק בגלל הכוכב או הכוכבת שלהם. יש נשים למשל, שלא יחמיצו אף סרט בכיכובם של בראד פיט, ג'ורג' קלוני או - לצעירות יותר, ג'סטין טימברלייק. אצל הגברים לעומת זאת, ובכן... בואו ונודה על האמת: אנחנו מגדר קצת פחות סלקטיבי. אלא שגם אם היינו בררניים יותר, ספק אם כדאי לנו להחמיץ סרט בכיכובה של מיגן פוקס. הריבה הנאה שעיקר תהילתה יצא על ה"רובוטריקים".

פוקס זכתה לככב בסרט שכתבה זוכת האוסקר (על "ג'ונו") דיאבלו קודי. הברט הזה, שבו מגלמת פוקס את דמותה של אישה לוהטת במיוחד שמומחיותה העיקרית הוא פיתוי גברים תמימים יותר או פחות, היה אמור להיות כרטיס הכניסה שלה למועדון של הגדולות באמת. כל זה לא קרה: הסרט נכשל ופוקס תיזכר לעולם כאישה שגרמה גם לרובוטריק לרייר.

בובה על חוט

"המושכים בחוטים" עם רני רהב, יום ו' 23:15, "הוט בידור ישראלי"

מדובר בשידור חוזר לתוכנית שעלתה במקור כחלק משידורי ערוץ 23. למי שלא צפה באף פרק עד כה, הרעיון הוא ראיון: ניב רסקין יושב מול מרואיין, איש או אישה בעלי השפעה תקשורתית, ומנהל איתם שיחה בגובה העיניים שדרכה אנחנו אמורים להכיר טוב יותר את המרואיין. כמו (כמעט) כל עיתונאי, יצא לי להכיר את רני רהב, אורח התוכנית הפעם. הקשר בינינו הוא מקצועי בלבד, על בסיס מזדמן, ולפיכך, בהיותי מודע להשפעתו הגדולה של האיש ולרשימת הלקוחות המרשימה של משרדו, התיישבתי לראות מה יחדש לי רסקין על רהב. רהב הוא מרואיין שהוא ספק חלום ספק סיוט לכל מראיין: מצד אחד הוא חביב להפליא, עונה לגופו של עניין ולא פוחד לומר את דעתו גם כשהוא נשאל שאלות שהן, לכאורה, קשות (ורסקין עושה מאמץ לשאול כמה כאלה).

מצד שני, הוא לעולם לא יסגיר את מה שלא היה מוכן לתת מלכתחילה, כך שאם לעיתים ראיון עיתונאי הוא סוג של קרב-מגע בין מראיין למרואיין, הרי שרהב תמיד יוצא כשידו על העליונה. חלק אחד בראיון, מוקדש לזמר אייל גולן שרהב הוא יועץ התקשורת שלו.

בנה פרסונה

הראיון הוקלט לפני מחאת הסטודנטים, כך שהתובנה שלי היא בבחינת חוכמה שלאחר מעשה, ובכל זאת: אייל גולן של לפני עידן רהב היה זמר מצליח מאוד, אבל בעיני מבקריו ייצג את כל השלילי בסטריאוטיפ על מוזיקה מזרחית: שירי אהבה מסוכרים, אישה-לשעבר שהיא מלכת יופי בדימוס, כדורגלן לשעבר, נחקר על-ידי רשויות המס ועוד. גולן של עידן רהב הוא כבר מוצר משוכלל בהרבה: האיש שעמד (במקום שלום חנוך!) על במת העצרת הגדולה ביותר בתולדות המדינה, אמר את הדברים הנכונים והפך מקובל על קהלים שלפני כן הסתייגו ממנו. כך אירע שהגם שרסקין לא חידש לי כלום על רהב, חידדה הצפייה בו את התובנה על דרך העבודה שלו.