ברוך קרא: "אני לא צדיק ולא מל"ו. מחפש רבנים ומנהיגים ולא מוצא"

הכתב והפרשן לענייני משפט ומשטרה של ערוץ 10 מספר ל"פירמה" על ההתפטרות של גיא זהר, על הניסיונות להביא לפיטוריו שלו, על טראומת סיריל קרן ועל ימים של חיפוש דרך

בימים שלפני פרסום ההתנצלות השנויה במחלוקת בתוכנית "השבוע" של חדשות 10, ביום שישי שעבר, היה ברוך קרא, הכתב והפרשן לענייני משפט ומשטרה, שקוע עמוק בתוך המשבר שהסעיר את המערכת.

יחד עם הפרשן המדיני רביב דרוקר הוא הוביל את העצומה נגד "התערבות בעלי המניות בעבודה העיתונאית", ובמקביל טיפל בהתפתחויות של פרשת הרפז, שחזרה לכותרות. 140 עובדים חתמו על העצומה הזו.

ואז, כמה שעות לפני שידור המהדורה הדרמטית שבה התפטר גיא זהר בשידור חי, נכנסה השבת - וקרא נאלץ לכבות את הסלולרי ולהתנתק.

"זאת הייתה שבת שבה היה לי קשה לתפקד", הוא אומר בראיון ל"פירמה", "גיא זהר עוד ביקש ממני להתראיין בנושא הרפז לפני כניסת השבת, אבל זה לא יצא אל הפועל. מיד עם צאתה דיברתי עם האנשים הקרובים אליי, התעדכנתי, אמרתי את דעתי, וביום שני גם עליתי לשידור על הפרשה בגלי צה"ל".

- אז היה לחץ של בעלי המניות על מערכת חדשות 10?

"אומר כך, בשורה התחתונה אני מרגיש אופטימי מההתרחשויות האחרונות".

- אופטימי?

"מה שקרה בשבועות האחרונים היה מהלך בעייתי. התגובה של ערוץ 10 משמחת ולא מאפיינת את מה שקורה בכלי תקשורת אחרים, שם דברים כאלה היו נסגרים בחדרי חדרים, והם קורים חדשות לבקרים".

- לא ענית על השאלה.

"המנכ"ל, עורכת התוכנית והמגיש התפטרו, כי ההתנצלות לא משקפת את דעתם, והיא נכפתה עליהם. זה דבר מאוד בעייתי. התגובה של המערכת היא לא רק חריגה, אלא גם חסרת תקדים. הרגשנו שאנחנו צריכים להשמיע את קולנו כדי שזה לא יקרה שוב, והמסר עבר".

קולו של קרא הוא אולי מהקולות היחידים שנשמעים מכיוון חדשות 10, אף שגם הוא נזהר בלשונו, ולא בכדי. בשיחת ההבהרה שקיימה מועצת הרשות השנייה עם בכירי ערוץ 10 נטל על עצמו המנכ"ל יוסי ורשבסקי את האחריות להתנצלות והגן על בעלי המניות. "צריך לזכור שבעלי ההון הם שמממנים ערוץ בהפסד. והם לא בהכרח מבינים בעיתונות", אומר קרא.

- שלדון אדלסון מבין בעיתונות?

"שלדון הוא לא מבעלי הערוץ. אבל העורכים הועמדו במצב של חוסר ברירה".

- היו פרסומים שהתפטרותו של בנזימן הקדימה את פיטוריו, בין היתר בגלל מערכת יחסים עכורה בינו ובין יעקב אילון.

"אין לי מושג מעבר לשמועות ורכילויות. לא דיברתי עם איש על מה שהתפרסם. בעיניי זו התייחסות קטנה וקטנונית לפרשה. העובדה שמנכ"ל החברה ועורכת המהדורה התפטרו מדברת בעד עצמה. זה מה שקרה, ולא משנה אם היו או לא היו יחסי עבודה עכורים. מנכ"ל חברת החדשות לא רצה לפגוע כלכלית בערוץ והחליט להתפטר. זאת החלטה הירואית. בעולם שבו ערכי העיתונות נשחקים, לא שכיח שאנשים מדברים בשפה של ערכים. ואני גדלתי על סיפורים כאלה".

- אתה חווית פעם התערבות של בעלי מניות?

"בערוץ 10 אף פעם לא התערבו לי בעבודה, ואם הייתה התעניינות שלא במקומה מצד גורמים שהם, היא נעצרה ברמת העורכים. כך היה גם ב'הארץ'".

נדמה כי הפרשה הזו פוקדת את מקום עבודתו של קרא בתקופה שבה הוא עצמו מצוי גם כך בחיבוטי נפש אישיים. הוא מביט על מה שקורה ברחוב הישראלי, ברחבי המגזר שאליו הוא משויך, בבתי המשפט וגם בתקשורת, ומתקשה למצוא שלווה.

באחרונה הייתה זו המחאה החברתית שייסרה אותו. לא בגלל ההפגנות, או הטענות לצדק חברתי, אלא בשל העמדה שנקטו חובשי כיפות אחרים המכהנים בעמדות בכירות בתקשורת. אראל סג"ל, שהיה בן כיתתו בתיכון, קובי אריאלי, חנוך דאום, חגי סגל וקלמן ליבסקינד, שרו כולם באותו הטון: מטרת המחאה היא אחת, להפיל את ממשלת הימין.

"האנשים שגדלו בציבור הדתי מרגישים מאוימים, ויש להם צורך להגיב", הוא אומר כשאנחנו יושבים בקפה הבית של ערוץ 10 בגבעתיים.

- למה בעצם?

"כי המחאה פרצה במשמרת של נתניהו ונתפסת ככזו שתפיל את שלטונו. הם רואים, ככל הנראה, במוחים שמאלנים ובתקשורת שמאלנית, למרות שלא ברור היום מה זה שמאלני. זאת בעיניי התעסקות אנכרוניסטית, וזה, לצערי, השיח שהחינוך הדתי יודע להתמודד איתו. למרות שלמדתי רק שנה בישיבה תיכונית, המסר העיקרי שהעבירו לנו היה ארץ ישראל השלמה".

כיפתו של קרא דקה וקטנה, משתלבת בקפידה בשיערו הכהה הקצוץ, כיפה שלא זועקת לעין, אבל נוכחת. ולכיפה הזאת - שבעיני חבריו לציונות הדתית היא סמל לאהבת הקב"ה, ארץ ישראל השלמה ונטייה ימנית מובהק -, יש בעיניו חשיבות אחרת. הוא כינה אותה פעם "כיפה חברתית" ולא כיפה אידיאולוגית, והוא לא נותן לה להשפיע על האופן שבו הוא רואה את המחאה.

"היהדות כל-כך עשירה", הוא אומר, "צריך רק להסתכל על פאה ושכחה, אהבת הגר, וחבל שבאופן אוטומטי הולכים להתגוננות. זה הפספוס. המחאה לא צריכה להיות גורם שמאחד את העם, אבל תתמודד איתה, אל תברח למקומות לא רלוונטיים. ב-2003, כשחשפתי את פרשת סיריל קרן, נתקלתי באותה הדמגוגיה".

- זה היה כששרון היה בעיצומו של המרוץ לראשות הממשלה.

"זמן קריטי. אחרי שפרסמתי את הסיפור כתבו לי שאני מתייוון, מרעיל בארות, נוהל נגדי קמפיין באינטרנט".

- ובכל זאת לא התקפלת.

"תקופה קצרה אחר-כך שרון גיבש את תוכנית ההתנתקות, ומאותו רגע ההתעניינות בי הייתה אחרת לגמרי. בני אלון הזמין אותי כדי שאסביר לו וליהודים אמריקנים את ההתנהלות של שרון, הפכתי למישהו מוערך. אגב, זה לא מאפיין רק את הימין. השמאל איתרג את שרון, שהיה שנוא נפשו, כדי שתהליך ההתנתקות לא ייפגע".

- זה לא פשוט כשאתה שייך לקהילה מסוימת, סגורה יחסית. אנשים מתפללים איתך באותו בית כנסת ואתה יוצא נגד האידיאולוגיה שלהם.

"אני חי היום ברעננה".

- אולי בגלל זה יותר קל לך.

"גם ברעננה יש ציבור דתי לא קטן. אני בסך-הכול שנה בעיר, אבל אני לא שם מתוך בריחה. האופן שבו התחנכתי זה לא בני עקיבא הקלאסי".

"זה עיוות שרבנים תומכים בקצב"

קרא התחנך חינוך ליברלי בתיכון הניסויי התורני הרטמן בירושלים, שדוגל בתפיסה פלורליסטית-הומניסטית, עם דגש על פילוסופיה. בכיוון אחר לגמרי מהמוסדות הממלכתיים-דתיים של הכיפות הסרוגות.

ההליכה נגד הזרם נמשכה גם בבחירתו להיות בצופים הדתיים, ולא בבני עקיבא, כמו רוב חבריו. הוא למד תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל, ובבית-הספר לתקשורת כותרת, ואת התואר השני בחר לעשות במשפטים.

"קחי את דור הוריי ותסתכלי בתמונות שלהם מפעילויות וטיולים. את רואה אותם רוקדים הורה, האמהות במכנסיים קצרים. היום התפיסה, בגלל דלות רוחנית, היא כמה שיותר להקשות".

- כי הפיתויים מסביב גדולים.

"זה מתחיל במקום בסיסי. מהמקום שבו אין התפתחות תורנית, ואני אומר את זה מהמקום הקטן של מי שמחפש מנהיג דתי. הרבנים היום לא פוסקים פסיקות מקלות, אלא מחמירים. התפיסה היא שאסור להקל במקום שקודם החמירו בו. ההליכה היא רק לכיוון אחד, מה שנוגד את התורה שבעל-פה, שמתפתחת ומתאימה את עצמה לרוח הזמן, וברבות הימים הפכה לנחלתם של הרפורמים והקונסרבטיבים. רבני צוהר לוקחים את זה לכיוון של 'בואו נעשה חתונות לחילונים ונהיה אליהם נחמדים ולא מאיימים'.

"הבשורה היחידה שיש לאנשים שקרובים לתפיסתי היא שהתורה תתפתח. אני לא צדיק גדול, אני לא מל"ו, אני מדבר ממקום חברתי. אני מחפש רבנים ומנהיגים ולא מוצא אותם".

- גם במחאה קולם לא נשמע.

"בא רב כמו בני לאו, שכן מתייצב במחאה, אבל זה לא מספיק, ולכן זה אפילו צורם. ופה יש בעיה קשה. אין בשורה. אין אמירה שאנשים כמוני מחפשים. את יודעת איפה הייתה בשורה? בש"ס עם הרב חיים אמסלם (שיצא נגד התנהלות המפלגה ועסקניה - ל.ר). מי שאשם במצב זו ההתנהלות בחיבור שבין הפוליטיקה לדת, דברים שחילונים לא מודעים להם. למשל, שבתי הדין הרבניים מנוהלים על-ידי צוות רבנים עם התפיסה הכי קיצונית שיש. כשאדם מתגייר הוא צריך לקיים תורה ומצוות, כשעל-פי הכתובים זה לא אמור להיות שיקול בגיורו. או עגונות ונשים מסורבות גט שמסתובבות בלי שנכפה על בעליהן לתת גט. פה ושם נשמע קולן של המפלגות הציוניות, אבל לא מספיק".

- אתה ממש לא דוס המחמד הקלאסי, שנשכר כדי להרגיע את הרגולטור.

"לא, וגם התייאשו ממני. פעם כתבתי דעה ל'המקור', משהו שקשור לממסד הדתי. אחד ממנהליי אמר, 'רגע, אולי זה נכון שכשאתה מופיע ומדבר על זה תציג את העמדות ההפוכות, כי התקשורת נתפסת כשמאלנית', ולא הסכמתי. כל הרעיון הוא שעיתונאים לא יהיו השליחים של ציבור ספציפי שממנו הם באים".

- למה בעצם? צריך להשמיע מגוון דעות וקולות.

"אם פובליציסט מדבר מתוך קהילה זו עבודה רעה. הוא צריך לדבר מהערכים שלו. אין לי מחויבות לציבור שממנו באתי, למרות שהוא מעולה".

- איך אתה מסביר שחובשי כיפה אחרים מרגישים מחויבות לייצג אותו?

"כי זה כמעט בלתי נשלט מבחינתם. הם קודם כל עושים טעות לעצמם. דיברנו על אראל סג"ל. כשהיינו בתיכון הוא היה בצד השמאלי יותר, ואנחנו היינו ממוקמים מרכז וימינה. הוא סיפר שלקח ימינה בגלל העליהום של הציבור על הימין אחרי רצח רבין. גם אני חשבתי כך, אבל צריך להתקדם. אידיאולוגית אתה צריך לבוא עם הדעה שלך".

וקרא בא עם הדעה המוצקה שלו, גם כשכיסה את פרשת קצב, ביקר את מכתב הרבנים שתמכו בו. "אני רואה רבנים מוערכים בציונות הדתית שתומכים בקצב. זה עיוות בלתי נתפס. הרי האדם הורשע במעשי אונס".

- איך אתה מסביר את זה?

"זה נובע מעיוות מחשבתי והקשרים מעוותים. 'הפרקליטות שמאלנית, והיא פוגעת בנשיא המדינה, שהוא סמל, והיה גם איש ליכוד, וזאת בעצם רדיפת הימין במסווה של טענות משפטיות'. לא להאמין".

"צריך לדעת איך לנטרל ספינים"

בשנת 1999 התקבל קרא לעבודה בעיתון "הארץ", שם מילא תפקידי עריכה, כתיבת מגזין וסיקור של המטה הארצי ואגף החקירות. ב-2002 עבר לסקר את משרד המשפטים, תוך התמקדות בעברות צווארון לבן, קשרי הון-שלטון ופרשיות שחיתות.

בינואר 2003 חשף את פרשת "סיריל קרן" - העברת מיליוני דולרים לחשבונם של בני משפחת שרון, פרשה שהסתבכה כשנחשף המקור שהדליף לו את המסמכים שעליהם הסתמך, עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ' מפרקליטות מחוז מרכז. גלט-ברקוביץ', שליוותה את התיק ופוטרה בעקבות חשיפתה, הגישה נגד קרא ושמואל רוזנר, שהיה עורכו ב"הארץ", תביעה אזרחית על סך 2.5 מיליון שקל המתנהלת בימים אלה.

מי שציפה שחשיפתה של עו"ד גלט-ברקוביץ' כמקור של קרא בתחקיר סיריל קרן תשתק אותו טעה. הוא לקח אותה קשה, אבל מהר מאוד חזר לתפקד כרגיל. כיוון שהמשפט שהיא מנהלת נגדו ונגד רוזנר נמצא בישורת האחרונה, קרא שוקל מילים.

"סיריל קרן היה כווייה", הוא מודה. "אפילו טראומה. אבל בעודנו מקיימים את הראיון מתקיים דיון בתביעה אזרחית נזיקית ואני נזהר בדבריי. נהגתי בפרשה הזו באופן שאני שלם איתו לגמרי מאל"ף עד תי"ו. את הדברים האלה הסברתי גם בבית המשפט. עיתון 'הארץ' ואני פעלנו כפי שצריך היה לפעול כשמנהלים סיפור כזה. היה צירוף של נסיבות ודברים שלשיטתנו קשורים להתנהלותה של המקור, שהביא לגילויה. חטפתי כווייה, אבל ברמה המקצועית המשכתי קדימה".

- מקורות לא חששו לדבר איתך?

"לא. הדבר החשוב שהבנתי היה שאתה לא יכול להגן על המקור מפני עצמו".

- גם בפרשת ענת קם אי-אפשר היה להגן על המקור מעצמו?

"זו פרשה שונה לחלוטין, ואי-אפשר להשוות בין המקרים, למרות שאין לי אותה הבקיאות. זה עולם אחר, עם קודים ביטחוניים מאוד ברורים. הלגיטימיות לא אותה לגיטימיות כשמדובר בביטחון המדינה".

- ולהדליף מחקירה פעילה, מותר?

"במקרים של ביטחון המדינה יש מודעות ברורה לכוח שהממסד יכול להפעיל".

בשנת 2004 הוא הצטרף לחדשות ערוץ 10 ככתב ופרשן לענייני משפט ומשטרה, ובמהלך עבודתו כיסה, בין היתר, את פרשת הנשיקה של חיים רמון, החקירות וכתבי האישום של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, פרשת רשות המסים והסתבכותו של שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון. בכל אחת מהן נקט עמדה שלא תמיד התיישרה עם עמדות הקולגות שלו בכלי התקשורת האחרים ועוררה עליו לא פעם את זעמם של גיבורי הפרשיות.

"במקרה רמון", הוא מספר, "היו ניסיונות להזיז אותי מדיווח על התיק. ישבתי עם גלעד עדין פה, בקפה, והוא קיבל טלפון ממקור שאמר שיעביר לו חומר בתנאי שברוך קרא לא יהיה מעורב יותר בפרשה. לזכות מנהליי אני יכול לומר שהם נתנו מיד את המספר של חדשות ערוץ 2. מעולם לא דיברתי עם בעלי המניות של ערוץ 10, אבל כשיוסי מימן נשאל בכתבה ב'הארץ' אם הוא אהב את האופן שבו סוקרה פרשת רמון, הוא אמר, 'לא אהבתי ולא התערבתי'".

- חששת שיפטרו אותך?

"לא. ראיתי שהעורכים נותנים לי גיבוי על אף הלחצים האדירים שהופעלו עליהם. הם הראו לי תכתובות במייל ממעורבים, שדרשו להעביר אותי מתפקידי. הקמפיין לטובתו הביא אנשים לחשוב שכל הסיפור לא אמיתי. לפני שנקטתי עמדה בדקתי. זה לא מסובך. סך-הכול צריך ליצור קשר עם המעורבים, להקשיב ואז להחליט מה אתה אומר".

חיים רמון מסר בתגובה: "ברוך קרא ידוע בקרב העיתונאים כדובר הפרקליטות, המקבל אתנן עבור שירותיו. אין כלל מכללי האתיקה העיתונאית שקרא לא רמס ברגל גסה. בפרשה שלי, הוצגו דיווחים שקריים לחלוטים שדיווח ברוך קרא, שלא היו ולא נבראו. הם הוצגו בפני הנהלת ערוץ 10, שהודתה שהיו שקרים בדבריו, אבל, ואני מצטט: 'מכיוון שקרא מחובר לפרקליטות והוא חיוני למערכת - שקריו נסלחים' - כך נאמר לי".

- כדי לקבוע עמדה, אתה צריך להפוך לחוקר מטעם עצמך.

קרא: "צריך לדעת איך לנטרל סיפורים. למשל, הרבה פעמים אני נבוך כשאני קורא תיאורים מיניים בכתב האישום, אבל לא אכפת לי הצהוב, אלא הערפל. הספינולוגים שמנסים לערפל את האמת".

- אתה מדבר על סנגורים ספינולוגים, אבל בפרשת מרגול נדמה שמי שעשה את הספינים הוא דווקא המשטרה.

"אין ספק שכשחשוד נמצא במעצר ידיו קשורות. הסנגור לא יודע מה קורה באמת, ואין פטנט אחר. מעצר הוא כלי אלים, אגרסיבי, שצריך להשתמש בו כמה שפחות. הסיפור של מרגול, בעיניי, בכל הקשור למעצר, הוא גבולי. לא פעם מנסים באמצעותו לשבור את רוחו של החשוד, וזה פסול. אמנם לא מדובר על התנהגות אלימה כמו אצל דודו טופז, אבל עדיין מדובר, לכאורה, בעברות עם אלמנטים אלימים, והנטייה במקרים כאלה היא לבקש מעצר".

- יש כאן תחושה של מבחן בוזגלו קיצוני.

"מי שעושה את הרעש והצלצולים הוא לא המשטרה, אלא התקשורת. אנחנו פותחים מהדורות עם מרגול ועושים ממנה כותרות ראשיות באופן שמביך אותנו ומפיל את האשמה על אחרים. פותחים איתה מהדורה ואחר-כך מאשימים את רשויות החוק".

- אתה מאשים את העורכים והכתבים בשיקול-דעת לקוי?

"ברור שזה יותר מעניין. אנחנו אלה שתוקעים בשופר. לפני שאנחנו רצים לחפש את האשמה של האחרים, בואו ניקח אחריות לעצמנו".

"אולמרט סובל מעליהום חלקי מאוד"

- הסיקור של ערוץ 10 לא הושפע מהעובדה שמרגול מזוהה עם ערוץ 2?

"בהחלט לא. כשהיה כתב בכיר בכלי תקשורת מרכזי, מתחרה, שנחשד בפרשה פלילית, החלטנו לא לפרסם את החשדות נגדו".

- למה? כי הוא קולגה?

"כי יצא צו איסור פרסום מהר מאוד".

- גם בפרשיות אחרות ישנם צווי איסור פרסום שאתם יודעים לעקוף באלגנטיות. בפעם הספציפית הזאת נורא נזהרתם.

"אני לא בורח. מושכלות היסוד הן שהדבר הבריא לעשות הוא למנוע מאדם את ההשפלה שלא לצורך. ל-99% אין הפריווילגיה הזו".

- ופה אימצתם אותה בשתי ידיים, כולם, כתבי המשפט והמשטרה.

"בשלב די מוקדם הרמתי כמה טלפונים למשטרה ולפרקליטות, ועם מי שדיברתי, מקורות אמינים ביותר, אמרו לי, 'ברוכי, זה תיק חלש מאוד ולא ייצא ממנו כלום'. למה שאיאבק בצו איסור פרסום כשאני יודע שהפרקליטות תסגור את התיק?".

- הטיפול באדם שוב היה פחות עדין.

"נגרם לו עוול. אני אישית גרמתי לו עוול כשאמרתי דבר מה ב'המקור'. התנצלתי ואני מנצל את הבמה הזאת להתנצל בפניו עוד פעם".

- אהוד התקשורת.

"אולמרט, כמו רמון, סובל מעליהום חלקי מאוד. יש כלי תקשורת שלא תוקפים אותו".

- ואתה לא ביניהם.

"נכון. כדי להתגונן מפני המתקפה התקשורתית הוא משלם היטב ליועצי תקשורת שנמצאים יום-יום במשפט. הוא אלוף הספינים וינצל כל דבר כדי להעביר את העיסוק התקשורתי למקומות תפלים ולא רלוונטיים, במקום להתמודד באופן כן. אני מלווה אותו עוד לפני שהתחילו החקירות, אז אני יודע במה מדובר. לגבי הטענה שנוצר מימון עודף בפרשת ראשונטורס, אולמרט יגיד שזו לא שיטה, אלא טעות. מצד שני, בפרשת הולילנד, כשעד המדינה אמר שא"א זה אהוד אולמרט, חשפתי שהוא משקר, ובעצם מדובר באדם אחר, מלווה בשוק האפור. קיבלתי אס-אם-אסים מעורכי דינו ומאנשיו של אולמרט שאני כתב אמיץ שהולך נגד הזרם. מה לעשות שחזרתי די מהר למצב הצבירה הרגיל ופרסמתי את התחקיר על ראשונטורס".

אמיר דן, דוברו של אהוד אולמרט, מסר בתגובה שהדברים אינם ראויים להתייחסות.

"שונא את תרבות העדר"

"בימים אלה אני נמצא בחשיבה", הוא מתוודה.

- על מה?

"לאן אנתב את הקריירה. אנחנו נמצאים במדיום שטחי והיכולת שלנו לגעת בזווית אחרת, להעמיק, זה רק בקטנה. מה ששנוא עליי זו תרבות העדר שקיימת בעיתונות, באחרונה זה היה נגד מרגול ובעד רמון. לפעמים עיתונאים כותבים עובדות שלא נבדקו. אם יש לי יכולת להביא את עצמי לידי ביטוי גם בצורה אחרת, אני מניח שאעשה את זה".

- מה הלאה? קריירה בעריכת דין?

"השאיפות שלי הן רק בעיתונות".

- עדיין פונים אליך בהצעות עבודה?

"כל הזמן. לעתים יש הצעות טובות מבחינה כלכלית. כשאני חושב לטווח ארוך, המקום שבו אני נמצא עכשיו הוא נכון. הוא מאפשר לי להתבטא, ואין סיבה כרגע שארעה בשדות זרים".

- המצב הכלכלי הרעוע של הערוץ לא משפיע על השיקולים שלך?

"מטריפים אותי דברים שיש לי השפעה עליהם, אבל לצערי אין לי שום השפעה על הגז המצרי או על מכירות בחברת קוסמטיקה. אני מעריך את זה שמימן ולאודר משקיעים במשהו עם חשיבות גדולה כל-כך. מערכת עיתונות חופשית במדינת ישראל, בלי חנופה לבעלי המניות, היא דבר גדול. אני נורא חושש בכל פעם שכלי תקשורת עומד להיסגר".

- אז אתה נשאר בערוץ 10?

"אני מאוד אוהב את מקום העבודה שלי".

דובר הפרקליטות

קרא זועם על טענות יריביו כאילו הוא שופרו של משרד המשפטים: "עיתונאי שמכוון את עבודתו על-פי טיב יחסיו עם המקורות, הוא עיתונאי עלוב"

מבקריו של קרא, שהם בדרך-כלל נאשמים שקיבלו ממנו סיקור עוין, לתפיסתם, קוראים לו "המגאפון של משרד המשפטים". כשהוא שומע את הטענות הוא זועם. "זאת טענה מוכרת ופשוטה. יש דבר אחד שמנחה אותי והוא שנוי במחלוקת: אני רוצה להגיע לעובדות ולשפוט את המקרים בעצמי".

- אז הפרקליטות לא מאכילה אותך בכפית?

"כל המידע שפרסמתי בפרשת רמון ואולמרט הגיע מבדיקת העובדות כפי שאני מבין אותן. יכול להיות שהעמדות שלי ייתפסו על-ידי הנאשם כאילו אני מזדהה עם הצד השני. בזמנו, כששמו בנענע 10 את השמות שלנו עם החשיפות והסקופים, התעקשתי שיהיה שם לינק לתחקיר שעשיתי בתוכנית של שלח ודרוקר ביום שישי, על רוצח שיושב בכלא 11 שנים על רצח כפול והורשע בשתי ערכאות, והשורה התחתונה הייתה שצריך לעשות לו משפט חוזר כי התזה של הפרקליטות מתרסקת. את יודעת מה ההבדל בין האיש הזה ובין אולמרט, רמון וקצב?"

- מה ההבדל?

"שהוא נהג מונית ואין לו אמצעים לשכור את אמיר דן, יעקב גלנטי או רונן צור".

- אז גם בפרקליטות כועסים עליך?

"המון פעמים, לא תמיד".

- כי אתה יותר זהיר? לא רוצה לשרוף מקורות?

"עיתונאי שמכוון את עבודתו ואופן סיקורו על-פי טיב יחסיו עם המקורות, ויש כאלה, הוא עיתונאי עלוב. לא פחות מזה".

- אתה ממש פגוע.

"זה ספין שעובד. זה כמו הספין של 'כולם מושחתים'. מי המציא אותו? כנראה המושחתים. אני שונא להסית את דעת הקהל וזאת אמירה שנורא קל להוציא. אני ממשיך לעשות את העבודה שלי".