היהלום של זהבית כהן

היא ראתה שהכול מותר, שאין דין, שאין דיין. "יהיה בסדר", כמו שאמר לה עו"ד סופר בכיר

הרמנו אותם לשמיים - והם לא הבינו שהיד שמרימה, היא היד שעוד תוריד. לא הבינו שהגלגל עגול - פעם אתה למעלה, ופעם אתה למטה. זהבית כהן היא כוכב, גאון עסקים. יד הקסם של פיננסיירית רב-לאומית עם חריצות והתמדה של פועלת דחק, בליווי חיבוק וחום אישי. כמו זיקוקי הדינור שלפניה ושלצדה, היא האמינה למה שראתה. האמינה שהכול מותר. שפה הכול הפקרות. זה נכון. זה היה תמיד נכון, עד ש... עד שהעולם התהפך...

כשסיימה את הצבא נסעה לארצות הברית. אח"כ באו תארים באוניברסיטת פיטסבורג, חברת ראיית חשבון גדולה, סגן נשיא בחטיבת הכספים של צ'ייס מנהטן. כאן נחתה ב-1998, הצטרפה לקבוצת אי.די.בי כחשבת הקבוצה שהייתה עדיין בידי משפחת רקנאטי - שבהיסטוריה שלה החזיקה בבנק דיסקונט, כלל, דיסקונט השקעות, פי.אי.סי, עשרות חברות בעשרות תחומים.

כשנוחי דנקנר רכש את הקבוצה, היא מונתה משנה למנכ"ל. שמונה שנים, בין 1998 ל-2006 - עת נקראה להצטרף לקבוצת אייפקס, כמנהלת סניף ישראל - היא ראתה וחיה במקום שבו הכול מותר. בעיקר כשמדובר בעסקים מול המדינה. בנקאים עושים מה שבראש שלהם ורק לטובתם, אנשי עסקים משחקים עם הפוליטיקאים ועם הציבור וגורפים רווחים על חשבונם.

ממשלה חלשה ואינטרסנטית, רגולטורים מיובשים שמתרצים חולשה ועצלות בלחצים פוליטיים. פירמידה חדה שהקצה שלה שייך לכמה כוכבים המוקפים במאכערים יקרים, לוביסטים, יחצני"ם וקשרים במפלגות. היא הפכה לחלק מהפירמידה הזו.

כהן חיפשה את הקרם דה-לה-קרם. התחילה בבזק - נמר התקשורת שסוף-סוף הופרט, אבל נהנה מהגנה מסיבית של הממשלה. עשתה סיבוב נפלא, גרפה הון והלכה הלאה. הגיעה לתנובה - קונצרן המזון הגדול בישראל, מוצרי חלב, בשר, עוף דגים ונדל"ן. גוף המוגן ונשמר על ידי הלובי החקלאי החזק, מועצות הייצור החקלאיות, וממשלות ישראל, לא חשוב מאיזו מפלגה.

היהלום נצץ לה יותר לנוכח העובדה שנכסי המקרקעין שבבעלות תנובה היו רשומים בסכומים היסטוריים (הוערכו ב-250 מיליון דולר, כשהם שווים כנראה לפחות מיליארד דולר). ובעיקר שמדובר בחברה פרטית, קואופרטיב לשעבר, שלא מפרסמת נתונים כספיים. כהן ידעה היטב שהעובדה שתנובה לא מפרסמת נתונים, מקורה בחולשה - אינטרסים מתמשכים של רשם האגודות השיתופיות אצל הלובי החקלאי.

היא ידעה היטב שמנהל רשות ניירות ערך חזר וטען שקואופרטיבים גדולים, שלהם יותר מ-35 חברים, חייבים לפרסם תשקיף ודוחות, כאילו הם חברה ציבורית. היא ידעה שאם היא מכניסה שותף - מבטח שמיר שהיא חברה ציבורית - היא תגיע לרגע שבו תהיה חייבת בפרסום דוחות, או בהסתבכות עם הרגולטורים למיניהם.

יהיה בסדר?

אבל היא, שראתה שסביבה הכול מותר, אין דין אין דיין, סמכה על "יהיה בסדר", סמכה על עורך הדין הסופר בכיר שאמר לה את זה, נתנה אמון בשיטה המרקיבה. השיטה שסללה פה תרבות של סחבת: הרגולטור דורש, אז נקבע פגישה, נדבר, נציע, נשלח הררי מסמכים, נביא מומחים, נלך לבית משפט, נעתור לבג"ץ, נסחוב ונגרור; בינתיים: נרוויח המון, ניהנה מפירות השוק הסיטונאי, החברים יגזרו קופונים, נחלק דיבידנדים שופעים; ובעוד שנים, אחרי שנהנינו, רגע לפני המימוש או לפני הפסיקה, ניכנע.

די מהר החלו העלאות מחירים. בהגנת מועצת החלב, בתמיכת הרפתנים והמשווקים ותחת כותרות עולמיות של עליית מחירי חומרי גלם, החלו מחירי תנובה לעלות עוד שקל ועוד שקליים למוצר. השבחת ערך. היא דיברה בכנות: "המטרה מאוד ברורה לי: לבצע רכישות, להשביח כמה שיותר ולמכור. יש מטרה, הולכים אליה בדרך מאוד ברורה - ממש בצ'ק ליסט - ומשיגים אותה. זו אני" ("ידיעות אחרונות", 29.3.10) .

אחר כך הגיעה לבית ההשקעות "פסגות". הכי גדול, הכי רווחי, הכי מנוהל. משמיים נפלה הזדמנות פז להוריד מחיר: חקירת רשות ניירות ערך בפסגות והנהלתה. כהן קנתה, ותוך זמן קצר החל הבית להעלות מחירים.

התחיל בקרנות כספיות, עבר לנאמנות, גמל השתלמות. במקום שהכי גדול יוביל מדיניות ציבורית ראויה, הוא צעד בראש הפקרות דמי הניהול בגופים הפיננסיים. אמרו שהיא עוברת מאסטרטגית נתח שוק לאסטרטגיית רווחיות. בפועל האמינה שזה יהיה גם וגם. למה? אולי כי הציבור ידוע כמטומטם.

אבל אז פרצה כיכר אל תחריר המצרית, קול קורא לחרם על קוטג' מבני ברק, מחאה עצומה של שדרות רוטשילד בישראל, חרם צרכנים, ועדת הריכוזיות-תחרותיות, ועדת טרכטנברג...

הגדולים ניסו להתאייד, לא כולם יכלו. זהבית כהן קיבלה את פני המחאה שהגיעה לפתח ביתה, בהבנה ובשיחה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אחר כך באו הרגולטורים. מה שהיה כבר לא יהיה.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988