כבוד האומה

"אמריקה נעשתה קצת רכה", אמר הנשיא אובמה בסוף השבוע שעבר. מקצועני בחירות של מפלגתו נשכו שפתיים, אולי עד זוב דם. כמה שהמלים ההן הזכירו את "נאום המחלה הלאומית" של ג'ימי קרטר, 1979. העולם עמד אז בעיצומו של משבר אנרגיה חמור, תורים השתרכו בכניסה לתחנות דלק, והתעורר הרושם שהנשיא אובד עצות. הוא החליט אפוא לדבר עם האמריקאים בגילוי לב. הוא ביקש זמן שידור בטלוויזיה, והכריז כי אמריקה סובלת מ"משבר אמון... הפוגע בעצם רצוננו הלאומי... גובר הספק במשמעות חיינו... רבים הרבה יותר מדי מאיתנו נוטים עכשיו לסגוד להתענגות עצמית ולבולמוס צריכה. מעשינו חדלו להגדיר את זהותנו האנושית; בעלות על חפצים היא המגדירה אותה".

לקרטר הייתה אפילו בקשה, שבאמצע יולי 1979, בעיצומה של חופשת הקיץ, נשמעה קשה במיוחד: "לטובתכם, ולטובת ביטחונה של ארצנו, אני מבקש מכם שתימנעו מנסיעות מיותרות, שתתחלקו ברכב אחד, שתשתמשו בתחבורה ציבורית כל אימת שתוכלו, שתשביתו את רכבכם יום אחד בשבוע, שתצייתו להגבלות המהירות, ושתתאימו את וסתי החום בבתיכם כדי לחסוך דלק".

התקשורת העניקה לנאום את השם "המחלה הלאומית", אף כי הנשיא לא השתמש כלל בצירוף הזה. התוצאות ארוכות הטווח של הנאום היו הרות אסון. זמן קצר אחר כך ביקש הנשיא מכל הקבינט שלו להתפטר. בבוא הסתיו, הסנאטור טד קנדי החליט להתמודד על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות, נגד קרטר. הוא נכשל, אבל פילג את המפלגה ללא תקנה. בנובמבר 1980 היה קרטר הנשיא הדמוקרטי הראשון מאז 1840 שנכשל בניסיון לחזור ולהיבחר לתקופת כהונה נוספת.

לא מעט בזכות "נאום המחלה הלאומית", וכמובן הודות לתבוסתו בבחירות, קרטר נעשה מאז משל ושנינה לנשיאות כושלת. "כמו קרטר" הוא האפיון מבשר הרעות ביותר שאפשר להעניק לנשיא.

"עלינו לחזור אל המסלול"

ברק אובמה ממילא סובל מן ההשוואה הזו. שביעות-הרצון הציבורית ממנהיגותו אמנם לא שקעה אל מצולות קרטר (אובמה מגיע בחלק מן הסקרים עד 47%, קרטר היה רק קצת מעל 30%). אבל הסקרים גם מראים שלמועמד רפובליקאי כלשהו יש סיכוי סביר בהחלט לנצח בעוד 13 חודשים. מדוע זה ירצה הנשיא לעורר אסוציאציות של "נאום המחלה הלאומית"?

דברי אובמה על התרככות אמריקה היו הקדמה לתלונתו, בסוף השבוע שעבר, על אובדן כושר התחרות של ארצות-הברית בזירה הכלכלית בעשרים השנה האחרונות. "עלינו לחזור אל המסלול", הוא אמר. זה סביר, הלוא כן?

לא, לא כן. יש סוגי ביקורת שאמריקאים אינם אוהבים לשמוע. הנשיא קרטר, ב-1979, אמר דברים הצריכים להישמע. אמריקה אמנם שקעה בבולמוס צריכה, אמריקאים אמנם חדלו לעבוד ולייצר, משק האנרגיה שלהם אמנם התקרב להתמוטטות. אבל אמריקאים העדיפו את האופטימיות מעוררת ההתרגשות של רונלד רייגן.

ב-1980, נסיוב של אופטימיות היה חלק לגיטימי בהחלט של התרופה. קרטר צדק כאשר דיבר על "משבר אמון". לרוע מזלו הוא הצטייר כחלק מן המשבר הזה, לא כחלק מפתרונו. אבל אופטימיות לבדה אינה מספיקה כדי לפתור משבר עצום ממדים. השתמטות מביקורת עצמית אינה מדברת בזכותה של שום חברה דמוקרטית. גם ישראלים אינם אוהבים ביקורת כזאת, אלא אם כן כמובן אין הם כלולים בה. איני יודע מתי נולד מטבע הלשון "הלקאה עצמית" כדי לתאר ביקורת לא אהודה, אבל מותר לנחש שהוא מבוגר אפילו מגילה של המדינה.

מאמן מוטיבציה

מבקריו של ברק אובמה, בייחוד מן הימין, חוזרים ומטעימים עד כמה היה הנשיא חסר ניסיון ניהולי כאשר נכנס ללשכה הסגלגלה. זה נכון. לפני בואו לוושינגטון, כסנאטור, ב-2006, הוא בילה כמה שנים באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. לפני כן הוא היה, בעצם, מאמן מוטיבציה. הוא ארגן צעירים בשכונות העוני של שיקגו. שם הוא רכש את הסגנון הרטורי שחשמל את אוהדיו במערכת הבחירות לנשיאות של 2008-2007.

המבקרים אומרים שארצות-הברית משלמת את המחיר על היעדר ניסיונו הניהולי. יייתכן. ביקורת על "חוסר בגרות" בבית הלבן של אובמה נשמעת גם מפי בעלי ברית. אבל אם הוא חסר ניסיון ניהול, הנה לפחות יש לו ניסיון במוטיבציה. מאמצים (לא אינטנסיביים) של הנשיא להרגיל את שומעיו לחולשתה של אמריקה הם מאמצי מוטיבציה. הם מעוררים תגובות לא רציונליות.

האשמה המוטחת בנשיא היא שאין הוא מאמין ב"ייחוד האמריקאי" (American exceptionalism). במידת הקיצור, בעלי הרעיון הזה הניחו במרוצת השנים שאמריקה מתקיימת באטמוספרה נפרדת; שהמבנה החברתי שלה, ערכיה ומוסדותיה הפוליטיים שונים מעיקרם מאלה שבכל ארץ אחרת בעולם, וגם טובים יותר. ההכרה בייחוד האמריקאי היא מרכיב הכרחי ברפרטואר של כל מועמד פוליטי.

כמעט אפשר להגיד על ההכרה הזו, שהיא כשלעצמה מפרידה את אמריקה משאר העולם, לפחות שהעולם השייך לאזור הדמוקרטי המערבי. אובמה לא הועיל לעצמו כאשר אמר בתשובה לשאלה, עוד לפני שנעשה נשיא, כי הוא מאמין בייחוד האמריקאי, כפי שסיני מאמין בייחוד הסיני, ובריטי מאמין בייחוד הבריטי, וגרמני מאמין בייחוד הגרמני. זו הייתה דרך אלגנטית להודיע שהוא אינו מאמין בייחוד, מפני שאם הכול מיוחדים במינם, איש אינו מיוחד במינו.

שערו הבלונדיני, עיניו הכחולות

הימין הרדיקלי החשיד את אובמה מלכתחילה שאין הוא פטריוט. הוגה דעות אחד של הימין כתב ספר שלם, שבמרכזו עמדה הטענה כי אובמה אינו אלא "קנייתי בן שבט הלואו", שעוין את אמריקה ושואף לכישלון שיטתה הכלכלית. אנשים רציניים מאוד סמכו את ידיהם על האפיון הזה. שליש האמריקאים, על-פי סקרי דעת הקהל, האמינו שהנשיא לא נולד על אדמה אמריקאית, ולפיכך בחירתו הייתה לא חוקית. התנועה הסהרורית הזו הגיעה אל קצה רק השנה, לאחר שהבית הלבן המציא סוף-סוף את תעודת הלידה המקורית של אובמה.

הטענה שהנשיא אינו מאמין בייחוד האמריקאי היא לאמיתו של דבר תחליף מנומס ל"הוא אינו אמריקאי". והוא אינו אמריקאי בגלל הביוגרפיה שלו, והוא אינו אמריקאי מפני שהוא רוצה להפוך את ארצות-הברית לבת דמות של ארצות אירופה.

משונה עד כמה הימין האמריקאי יוצא מגדרו להטעים את ההבדלים בין הדמוקרטיה המערבית הגדולה ביותר ובין בעלות בריתה הדמוקרטיות באירופה. כמעט אין חץ מורעל באשפתו של הימין האמריקאי מאשר "להיות כמו צרפת". פרשן שמרני ידוע כתב פעם על אובמה ש"הוא בעצם שבדי". הוא לא התכוון לשיערו הבלונדיני ולעיניו הכחולות של הנשיא, אלא לפילוסופיה ה"אטטיסטית שלו", זו המעניקה מקום מרכזי למדינה בחיי הכלכלה.

לאן יוביל אותנו הדיון הזה, קשה לדעת. פוליטיקאים רפובליקניים עומדים לחזור עד לזרא על עניין הייחוד, והם יכריחו את הנשיא להישבע "אמונים לדגל ולרפובליקה שהוא מייצג" בוקר וערב. במקום לנהל דיון רציני בסיבות ההיסטוריות לירידת כוחה של אמריקה, מפלגת האופוזיציה תגיד לבוחר שאיש אינו אשם חוץ מן הלא-פטריוטים ההם מן השמאל. קפדו ראשו והצילו-נא את הרפובליקה.

רשימות קודמות ועדכונים אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com