תורת היחסות

בעולם עוברים את מהירות האור ומפענחים את פעילות המוח, וכאן... שעון חורף

א. זה היה שבוע מרתק מאוד לחובבי המדע הפופולרי, במיוחד לאנשים כמוני שלא באמת מבינים בפיזיקה או בחקר המוח, אבל נורא אוהבים להתעניין. בז'נבה טענו מדענים כי גילו חלקיקים שנעים מהר יותר ממהירות האור. הם ירו קרן למרחק של 730 ק"מ, אל נקודת הסיום שנמצאת בכלל באיטליה, וחלקיק אחד, מסתורי עד למאוד, בשם ניוטרינו, גמא את המרחק בזמן הקצר ב-60 ננו-שניות ממהירות האור. הרבה מעבר לטווח טעות המדידה והרבה יותר מפעם אחת.

זה עוד לא סגור ומוכח במאה אחוזים, כמובן, אבל אם כן, אם יש משהו שנע מהר יותר ממהירות האור, הרי שיכול להיות שכל הדברים שחשבנו שאנחנו יודעים לא ממש נכונים. כל הפיזיקה וחוקי היקום, לא דבר שולי. תורת היחסות וכל זה.

מהירות האור, אמרו לנו כל השנים, היא המהירות הסופית. שום דבר לא יכול להיות מהיר הימנה. אבל עכשיו הם באים לנו עם הניוטרינו הזה, חלקיק חמקמק ממשפחת הלפטונים, משפחה טובה, שמסתו זעירה מזעיר, אבל קיימת, שאין לו מטען, שאינו מציית לכוח החשמלי, שנשמע רק לכוח החלש (חפשו בויקיפדיה), שלא מקיים אינטראקציה כמעט עם שום דבר, כלומר ששום דבר כמעט לא יכול לעצור אותו. והנה, החלקיק הזה, החלקיקון, העז ועבר את מהירות האור ואנחנו - כלומר מדענים מטעמנו - העזנו למדוד את זה.

מסעיר. לא צריך להבין בפיזיקה על מנת להתרשם עמוקות מהגילוי, שיכול לסתור את תורת היחסות של איינשטיין (אנטישמים שם בז'נבה, אני אומר לכם) ויכול לאפשר באופן תיאורטי עד למאוד אפילו מסע בזמן.

אם הבנתי נכון, כשאתה עובר את מהירות האור אתה בעצם נוסע לעבר או משהו בסגנון, שם תוכל לפגוש את סבא של סבא שלך, לקחת אותו לשתות בירה, לגרום לו לפספס את הפגישה הראשונה עם סבתא של סבתא שלך - וכך לא לבוא לעולם, לעולם.

מה מוכיחה, אם כן, העובדה שהשורות האלה נכתבות, שמסע בזמן אינו אפשרי? מה פתאום, בדיוק להפך. מסע בזמן אפשרי ועוד איך, רק שעשיתי טעות קטנה בזיהוי ולא פגשתי את סבא של סבא שלי אלא סבא של סבא של מישהו אחר. עובדה: מישהו אחר לא בא לעולם ואני כן. הנה, נפתר הפרדוקס.

ואפרופו סבא של סבא ואמיתות מוחלטות. בסעודת ראש השנה קיבלתי שטיפה יפה ממשפחתי על הטור של שבוע שעבר. מעולם, הם טענו בתוקף, אבל מעולם לא אכל אף סבא שלנו אף עין של דג. אחד הזיכרונות החזקים של ילדותך, הם אומרים לי, לא קרה מעולם. המצאת את הכול. חבורה של מדחיקנים, אני אומר לכם. רק בשביל להוכיח הייתי לוקח את כל המשפחה לטיול קטן במשעולי הזמן.

אבל מילא, נעזוב את זה. מה שהכי מרגש אותי בכל הסיפור הזה הוא לא הגילוי עצמו - בינינו, מה לי ולניוטרינו הזה - אלא עצם האפשרות שיכול להיות שמה שחשבנו לאמת מוחלטת אינו אמת מוחלטת כלל ועיקר. תיאוריה ותו לא. האם אנחנו כמו האנשים שחיו בזמנם של גלילאו גליליי או קולומבוס ולא ידעו כי הם חיים בסוג של שקר?

לא יודע מה אתכם, האופציה שהאמת איננה אמת מסעירה אותי עד למאוד. האופציה הנוספת, שאין אמת אלא רק מסע אינסופי וחסר תוחלת אחריה, מסעירה אותי אפילו יותר. כי כולנו חברים במשלחת החיפוש.

ב. ואפרופו אור ומהירות האור, האין זו אירוניה נהדרת, כלומר עלובה למדי, שבדיוק באותו שבוע שבו העולם המדעי עוסק באור ומטיל בספק את מהירות האור עצמה, ירדה על מדינתנו הקטנה, ובמהירות בלתי נסבלת, חשכת שעון החורף?

אני בטוח שאתם, ממש כמוני, מצליחים לראות את הניגוד הכואב בין חוד החנית של המדע והטכנולוגיה ובין הירכתיים העלובים של הפוליטיקה והדת; בין שמחת הגילוי לתוגת השקיעה המוקדמת, בין השכל הישר והגחמה המעוותת, בין אהבת החוכמה והנצחת הטיפשות, בין כוחות האור וכוחות החושך.

בכל שנה מחדש עומדים מיליוני האזרחים ההגיוניים של מדינת ישראל אל מול הטמטום של שעון החורף והטיעונים המגוחכים של אלי ישי וחבריו. פעם זה היה סביב עוד שעת צום או פחות שעת צום, היום זה משהו סביב תפילת שחרית ואיחורים לעבודה.

מי אתה, אלי ישי, שתיקח לנו שעת אור ביום, מי אתה שתפיל דיכאון על מדינה שלמה? הרי בינינו אין הצדקה אחרת לשטות הזאת. מילא אני, שמאלן תל-אביבי, בי ובשכמותי אתה ודאי שמח להתעלל, אבל מה עם האנשים שלך, הא?

אתה באמת חושב שיש אדם אחד ששמח שהשמש שוקעת בחמש וחצי ובעוד חודש, לא עלינו, כבר בחמש? אם יש אדם כזה, אנא הראה לנו את פניו. מאז עמד על דעתו מנסה המין האנושי להילחם בחושך, לגרש אותו, מי אתה שתלך נגד המין האנושי? קצת חשבון נפש, אנא ממך.

וזה קצת מצחיק, לא? שבזמן שבז'נבה מדברים על חלקיק אחד שאולי, באופן היפותטי בלבד, יכול לנסוע בזמן, באותו השבוע שר הפנים משנע את כולנו שעה אחת אחורה, או קדימה, או הצידה, רק כי הוא יכול.

ג. נירגע מעט וניזכר שבתחילת המאמר הזכרנו את חקר המוח, עוד תחום שניפק לנו השבוע מחקר מרתק. לצד סודות היקום הגדולים, המרחבים האינסופיים של החלל והזמן, אחד הגביעים הקדושים שלנו הוא הניסיון לדעת מה הולך אצלנו בפנים, מה אנחנו חושבים, מה אנחנו חולמים.

עד עכשיו, אם הבנתי נכון, הלכו בכיוון של להקליט ולרשום את מה שעובר על המוח בשעה שהוא נחשף לגירויים שונים, קולות, מראות, כאב או טעמים. או להבדיל, כשהאדם ישן. לדוגמה, להראות לאדם סרט ולנסות להסיק מתוך הפעילות החשמלית והכימית במוח איך משפיע הסרט על המוח. אם רואים אדום, נדלק משהו באונה הזו, אם יש רעש פתאומי, משהו עובד חזק בהמיספרה ההיא. דברים מהסוג הזה.

המחקר שפורסם בשבוע שעבר ונערך בברקלי הלך בכיוון קצת אחר, מה שתמיד עושה את זה ישר להרבה יותר מרתק. מחקר שהיה כך היה: מוחם של 3 אנשים נסרק בזמן שצפו בסרטים, ואלגוריתם שהוזן בכל הפעילות שנרשמה במכשירים תרגם את מה שעבר על המוח לסרט, וניתן היה להשוות בין הסרטים. נחמד, לא?

אפשר לראות את הסרטונים האלה ברשת (חפשו motion-energy decoding). אל מול הסרטים האמיתיים שבהם צפו הנסקרים, מה שהצליחו החוקרים להקליט רחוק מלהיות מושלם או ברור כקריסטל, אבל ברור שפנים הם פנים וצורות הן צורות. זה מוזר.

קצת פסיכי לראות את זה, אפילו מרגש באיזשהו אופן. אחרי הכול - זה מה שקורה לנו בתוך המוח, לעזאזל! איך אפשר להיות אדם ולא להתרגש מזה. זה מרגש כמו לראות תינוק באולטרה-סאונד. המוח הוא אנחנו.

כמו שהגילוי של הניוטרינו ישר שולח את כולנו למסע היפותטי בזמן, שבו נפגוש סבא של סבא של מישהו אחר שלא יבוא לעולם, הניסוי הזה עם המוח שולח את כולנו לתרחישי אימה של האח הגדול, קריאת מחשבות, פענוח חלומות, שליטה מרחוק ושאר זוועות מדע בדיוניות שאני אוהב במיוחד.

אבל המרחק בין שני הדברים - הניוטרינו והאלגוריתם - ובין איזושהי מציאות עדיין גדול מאוד. חלקיק בודד שנורה מתוך תותח הוא לא אדם שלם הנוסע בזמן, ולהפיק סרטון מעורפל של פנים חסרי תווים מתוך אלגוריתם עדיין רחוק מאוד מלקרוא מחשבה מורכבת או רעיון מקורי. ובכל זאת. איזה יופי.

ד. ראו מה הניב לנו המדע הנהדר השבוע, במה מתעסקים האנשים החכמים באמת: במוח וביקום, שני הדברים הנפלאים והמסתוריים ביותר שיש. אני ישן טוב יותר בלילה כשאני יודע שיש אנשים המשקיעים את חייהם בלחצוב לנו את הדרך בתוך הלא נודע. אנשים שמחברים מוחות לחיישנים ומטיסים חלקיקים מוזרים למרחק של 730 ק"מ. אנשים שמסתכלים מתחת למכסה המנוע. אנשים שמטילים ספק ושואפים אל הנשגב.

הרהור

אני ישן טוב יותר בלילה כשאני יודע שיש אנשים המשקיעים את חייהם בלחצוב לנו את הדרך בתוך הלא נודע