הנקראות ביותר

"נאום המוות" של ג'ובס: "זמנכם קצוב, אל תבזבזו אותו"

ביוני 2005, שנה אחרי שאובחנה אצלו מחלת הסרטן, העניק סטיב ג'ובס הרצאה בלתי נשכחת באוניברסיטת סטנפורד, בה דיבר על חיבור הנקודות, אהבה ואובדן והמוות ■ להלן ההרצאה במלואה - בטקסט ובווידיאו

ב-12 ביוני 2005, כשנה לאחר שאובחן בגופו הסרטן שיהרוג אותו שש שנים וחצי מאוחר יותר, העניק סטיב ג'ובס הרצאה לסטודנטים באוניברסיטת סטנפורד. בין היתר, הוא דיבר על המוות. וזה הלך ככה:

"לכבוד הוא לי להיות אתכם היום, באחת האוניברסיטאות המעולות בעולם. מעולם לא סיימתי קולג'. למען האמת, עצם הימצאי כאן, עכשיו, הוא הדבר הכי קרוב שהיה לי אי פעם לקבלת תואר אקדמאי. היום אני רוצה לספר לכם שלושה סיפורים מחיי. לא ביג דיל. פשוט שלושה סיפורים.

"הסיפור הראשון הוא על לחבר את הנקודות.

"נשרתי מריד קולג' אחרי שישה חודשים, אך נשארתי שם עוד 18 חודשים לפני שעזבתי סופית. למה נשרתי מהקולג'? התשובה לכך מתחילה עוד לפני שנולדתי. אמי הביולוגית הייתה צעירה לא נשואה שסיימה קולג', והיא החליטה למסור אותי לאימוץ. היא הרגישה, בעוצמות ניכרות, שראוי שיאמצו אותי בוגרי קולג', וכך הכל מוכן לאימוצי בלידתי על ידי עורך דין ואשתו. אלא שכאשר צצתי בעולם, השניים החליטו ברגע האחרון שמה שהם רוצים באמת זו בת. אז הוריי, שהיו ברשימת ההמתנה, קיבלו טלפון באמצע הלילה: 'התפנה לנו תינוק זכר בפתאומיות, רוצים אותו?'. הם השיבו: 'ברור שכן'.

"אמי הביולוגית גילתה בשלב מסוים שאמא שלי מעולם לא סיימה קולג' ושאבי אפילו לא סיים תיכון. היא סירבה לחתום על מסמכי האימוץ. כמה חודשים מאוחר יותר היא התרככה וחתמה, אחרי שהוריי הבטיחו לה שיילכו יום אחד לקולג'.

"17 שנים אחר כך, אני הלכתי לקולג'. בנאיביות, בחרתי בקולג' שהיה יקר כמעט כמו סטאנפורד, וכך בזבזתי את כל חסכונות הוריי, בני מעמד הפועלים. אחרי שישה חודשים שם, לא הצלחתי להבין מה הערך בזה. לא היה לי שמץ מושג מה אני רוצה לעשות בחיי, או איך הקולג' עתיד לעזור לי בפתרון החידה הזו. והנה אני, מבזבז את כל הכסף שהוריי חסכו כל חייהם. החלטתי לנשור ולסמוך על ההנחה שהכל יהיה בסדר. זה היה די מפחיד בזמנו, אבל במבט לאחור זו הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שעשיתי בחיי. ברגע שנשרתי הייתי יכול סוף סוף להפסיק לבוא לשיעורים שלא מעניינים אותי, ולהתחיל לפקוד את אלה שכן עניינו אותי.

"זה לא היה רומנטי כמו שזה אולי נשמע. לא היה לי חדר משלי ונאלצתי לישון על הריצפה בחדרו של חבר. הייתי מחזיר בקבוקי קוקה-קולה תמורת פיקדון של 5 סנט, כדי לקנות אוכל. הייתי הולך ברגל שבעה מיילים בכל יום ראשון בבוקר, כדי לקבל ארוחה אחת ראויה בשבוע במקדש של הארי קרישנה. אהבתי את זה. ולא מעט מהדברים בהם נתקלתי עקב סקרנותי והאינטואיציה שלי, הוכחו כיקרים מפז מאוחר יותר.

"הרשו לי לתת לכם דוגמא אחת: רד קולג' הציע אולי את לימוד הקאליגרפיה הטובים במדינה. בכל הקמפוס, כל פוסטר, כל מודעה, היו קאליגרפיה במיטבה. מאחר שנשרתי רשמית ולא נדרשתי עוד להתייצב בכיתות, החלטתי להצטרף ללימודי קאליגרפיה כדי ללמוד איך עושים את זה. למדתי על serif ועל san serif typefaces, כמו גם איך לגוון את המרווחים בין שילובים שונים של אותיות. זה היה נפלא, היסטורי, תחכום אמנותי בדרך שהמדע לא יכול לתפוס, זה היה מרתק.

"לכל זה לא הייתה אפילו תקווה לנגיעה מעשית כלשהי בחיי. אבל, עשר שנים מאוחר יותר, כאשר שקדנו על עיצוב מחשב המקינטוש הראשון, הכל חזר אליי; ועיצבנו הכל לתוך המאק. זה היה המחשב הראשון עם טיפוגרפיה יפהפייה. אם לא הייתי נושר מקולג', למקינטוש לא היה typefaces ומגוון רחב של פונטים מרווחים בפרופורציה. ומאחר ש'חלונות' של מיקרוסופט פשוט העתיקו את המאק, סביר להניח שלאף פי.סי לא היה אותם. כמובן, זה היה בלתי אפשרי לחבר את הנקודות במבט קדימה, בזמן שהותי בקולג'. אבל, זה היה מאוד מאוד ברור במבט לאחור, עשר שנים אחר-כך.

"שוב, אי אפשר לחבר את הנקודות במבט לעתיד, ניתן רק לחברן במבט לאחור. אז אין לך ברירה אלא לסמוך שהנקודות יתחברו איכשהו בעתידך. אתה חייב להאמין במשהו, תחושת הבטן שלך, גורל, החיים, קארמה, מה שלא יהיה. הגישה הזו מעולם לא הכזיבה אותי, והיא זו ששינתה את חיי.

"הסיפור השני הוא על אהבה ואובדן.

"היה לי מזל - מצאתי מה אני אוהב לעשות בשלב מוקדם בחיי. ווז ואני התחלנו את אפל בג'ראז' של הוריי כשהייתי בן 20. עבדנו קשה ותוך עשר שנים אפל התפתחה מרק שנינו לחברה של 2 מיליארד דולר ויותר מ-4,000 עובדים. בדיוק שחררנו את ההמצאה הנפלאה ביותר שלנו, המקינטוש, ואני חגגתי יומולדת 30. ואז פוטרתי. איך אפשר להיות מפוטר מחברה שאתה עצמך הקמת?

"ובכן, כשאפל גדלה שכרנו מישהו שחשבתי שהוא מוכשר מאוד ומתאים להוביל את החברה יחד איתי. בשנה הראשונה, הכל הלך טוב. אבל אז החזון האישי של כל מאיתנו החל לנוע לכיוון אחר ובסופו של דבר החלטנו להיפרד. כשהחלטנו כך, הדירקטוריון צידד בו. כך שבגיל 30 הייתי בחוץ, ובאופן פומבי ביותר. מה שהיה מרכז חיי הבוגרים התפוגג, וזה ריסק אותי.

"בחודשים הראשונים אחר כך, לא ממש ידעתי מה לעשות. הרגשתי שאכזבתי את דור המפתחים הקודם, שהפלתי את הכדור דווקא כשנזרק לעברי. נפגשתי עם דיוויד פקארד ובוב נוייס וניסיתי להתנצל על שדפקתי הכל ככה. הייתי כישלון פומבי מאוד, ועברו בי מחשבות על התרחקות פיזית מעמק הסיליקון. אבל משהו, באיטיות, התחיל לצוץ בתוכי - עדיין אהבתי את מה שעשיתי. שרשור האירועים באפל לא השתנה בכלום. ספגתי דחייה, אבל הייתי עדיין מאוהב. החלטתי להתחיל שוב.

"לא ראיתי את זה אז כך, אבל פיטוריי מאפל היו הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי. כובד ההצלחה פינה את מקומו לקלילות של להיות חלוץ שוב, פחות בטוח בכל דבר. זה אפשר לי להיכנס לאחת התקופות היצירתיות ביותר בחיי.

"במהלך חמש השנים הבאות, הקמתי חברה בשם NeXT, חברה נוספת בשם פיקסאר - והתאהבתי באשה מדהימה שעתידה להיות אשתי. פיקסאר יצרה את סרט האנימציה הראשון למחשב, "צעצוע של סיפור", וזה כיום סטודיו האנימציה המצליח ביותר בעולם. בצירוף מקרים יוצא דופן, אפל רכשה את NeXT, חזרתי לאפל, והטכנולוגיה שפיתחנו בנקסט עומדת כיום בלב הרנסנס הנוכחי שחווה אפל. לורנס ואני הקמנו משפחה נפלאה יחד.

"אני משוכנע למדי שכל זה לא היה קורה, אלמלא הייתי מפוטר מאפל. זו הייתה תרופה שטעמה איום ונורא, אבל אני מניח שהמטופל היה זקוק לה. לפעמים החיים מכים אותך בראש עם לבנה. אל תאבדו אמונה. אני משוכנע שהדבר היחיד שגרם לי להמשיך, הייתה הידיעה שאני אוהב מה שאני עושה. אנחנו חייבים למצוא מה אנחנו אוהבים, וזה נכון לעבודה שלכם בדיוק כפי שזה נכון בנוגע לבני הזוג שלכם.

"העבודה גוזלת חלק גדול מאוד מחייכם והדרך היחידה להיות מסופקים לגמרי היא לעסוק במה שאתם תופסים כג'וב נהדר. והדרך היחידה לעשות עבודה נהדרת, היא לאהוב את מה שאתה עושה. אם לא מצאתם את זה עדיין, תמשיכו לחפש. אל תתפשרו. וכמו תמיד, בענייני הלב, תדעו כשתמצאו. וכמו קשר זוגי נפלא, זה רק הולך ומשתפר עם השנים. אז תמשיכו לחפש עד שתמצאו. אל תתפשרו.

"הסיפור השלישי שלי הוא על מוות.

"כשהייתי בן 17, קראתי ציטוט שהלך בערך ככה: 'אם תחיה כל יום כאילו היה יומך האחרון, ביום מן הימים ללא ספק תהיה לך סיבה לכך'. זה הותיר בי רושם ומאז, במשך 33 שנים, אני מביט במראה כל בוקר ושואל את עצמי: 'בהנחה שזה יומי האחרון, האם ברצוני לעשות מה שבכוונתי לעשות היום בפועל?' אם התשובה הייתה 'לא' במשך יותר מדי ימים ברצף, ידעתי שאני צריך לשנות משהו.

"לזכור שאני אמות בקרוב - זה הכלי החשוב ביותר שהיה בעזרי בקבלת ההחלטות הגדולות והחשובות ביותר בחיים. כמעט הכל - כל הציפיות החיצוניות, הגאווה, כל הפחדים ממבוכת הכישלון - כל אלה נופלים הצידה למול המוות, ומשאירים רק מה שבאמת חשוב.

"לזכור שאתה עומד למות - זו הדרך הכי טובה שאני מכיר להימנע מהמלכודת של לחשוב שיש לך מה להפסיד. אתה כבר עירום. אין סיבה לא ללכת אחרי לבך.

"לפני כשנה, אובחנה אצלי מחלת הסרטן. עברתי סריקה ב-7:30 בבוקר והיא הראתה בבירור גידול בלבלב שלי. לא ידעתי אז אפילו מה זה לבלב. הרופאים אמרו לי שזה כמעט בוודאות סוג של סרטן שאינו ניתן לריפוי, ושאני לא צריך לצפות לחיות יותר משלושה עד שישה חודשים. הרופאים המליצו לי ללכת הביתה ולסדר את ענייניי, שזה בשפת הקוד של הרופאים להתכונן למוות. זה לנסות להגיד לילדים שלך בכמה חודשים, כל מה שהתכוונת לומר להם בעשר שנים. זה גם להבטיח שהכל יהיה מסודר, כדי שהמשפחה שלך תוכל לעבור את זה קל ככל שאפשר. זה גם להגיד שלום לאנשים.

"חייתי עם הדיאגנוזה הזו כל היום. מאוחר יותר, בערבו של אותו יום, עברתי ביופסיה, שבה הכניסו אנדוסקופ לגרוני, דרך קיבתי ואמצעות מחט שאבו כמה תאים מהגידול בלבלב. קיבלתי סמי הרדמה, אבל אשתי, שהייתה שם, אמרה לי שכאשר הרופאים צפו בתאים אלה במיקרוסקופ הם התחילו לבכות, כי התברר שיש לי סוג נדיר ביותר של סרטן שניתן לריפוי באמצעות ניתוח. עברתי את הניתוח - ואני בסדר עכשיו.

"זה היה הכי קרוב שהתקרבתי למוות, ואני מקווה שזה יהיה הכי קרוב שאתקרב אליו במשך כמה עשורים נוספים. אחרי ששרדתי את זה, אני יכול לומר לכם עכשיו במעט יותר נחישות מאשר במצב בו המוות הוא רק קונספט אינטלקטואלי: אף אחד לא רוצה למות. אפילו אנשים שרוצים לעלות לגן עדן לא רוצים למות בדרך לשם.

"ואף על פי כן, המוות הוא גורל שכולנו חולקים. אף לא אחד, אי-פעם, התחמק מזה. וזה מה שצריך להיות, כי המוות הוא כנראה ההמצאה האדירה ביותר של החיים. הוא משנה חיים. הוא מפנה את הישן ופותח דרך לחדש. כרגע, החדש זה אתם אבל ביום מן הימים, לא בעוד זמן רב, תהפכו בהדרגה לישנים - ותפונו. סליחה שאני כה דרמטי, אבל זו האמת.

"זמנכם קצוב, אז אל תבזבזו אותו בלחיות חיים של מישהו אחר. אל תילכדו בדוגמה, כלומר: אל תחיו לפי תוצאות המחשבה של אנשים אחרים. אל תניחו לרעש של דעות האחרים להשתיק את הקול הפנימי שלכם. והכי חשוב, שיהיה לכם אומץ ללכת בעקבות הלב והאינטואיציה שלכם. הם, איכשהו, כבר יודעים מה אתם באמת רוצים להיות. כל השאר, משני".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא גלובס טק?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות