יובל שטייניץ: "אני לא מרגיש שהכעס של המחאה מופנה אליי; לא מצטער לרגע שאני שר האוצר"

אני: פילוסוף יכול להיות בן-אדם. אני יכול לעסוק בשאלות כלליות כמו קיום ה', קיום יחסי, מהם חוקי הטבע, גוף ונפש. אלה שאלות שנותנות יכולת עצומה לנתח ולחשוב מחוץ לקופסה. זה כלי נשק אדיר. יש קונפליקט בין צורת החשיבה הרציונלית בפילוסופיה, שבה צריך לקבוע דברים על-פי חשיבה לוגית והטלת ספק, לבין ניהול המדינה, שלא תמיד נעשה על-פי הדבר הנכון אלא תוך התחשבות באינטרסים, ביצרים ובכוחות. אני משתדל ליישב בין שניהם.

משפחה: אבי, דן, עלה לארץ מוינה עם הוריו בשנת 1933 כשהיה בן שנתיים. הם הגיעו לרמות השבים, מושבה שנוסדה על-ידי רופאים מגרמניה שהתבקשו לעשות הסבה לחקלאות וגידלו תרנגולות. אחרי עשר שנים הם חזרו למקצוע המקורי: סבתא הייתה רופאת ילדים וסבא התמסר לתחביבו הישן, נגינה בפסנתר, הופיע והרצה על מוזיקה.

הורים: את אימא, שהייתה סטודנטית לפילוסופיה ואחר כך מורה לספרות ולפילוסופיה, אבא הכיר כשלמד הנדסה בטכניון ובא לביקור בירושלים. הם התחתנו והתיישבו בבית שבנו בחלקה של הוריו.

רמות השבים: הייתה לנו גינת ירק גדולה וגידלתי שם עגבניות ופרחים. הייתי נוסע על האופניים ומוכר אותם מבית לבית עבור חצי שקל לשקית עגבניות או לזר. אני זוכר שהייתי קוטף קלמנטינות מהעץ דרך חלון הבית.

ילדות: לא הייתי תלמיד טוב. אפשר אפילו לומר שהייתי פרא אדם. הייתה לי נטייה תמידית לוויכוחים פילוסופיים שהיו מוציאים מדעתם את המורים של המגמה הריאלית בתיכון בצלאל בכפר סבא. כל שיעור, אם זה כימיה, מתמטיקה או תנ"ך, הפך לדיון על מהות החומר, תקפות המסקנות והקיום האנושי.

מחאה 1: בתחילת י"ב הושעיתי לשבוע והתנו את חזרתי בהפסקת הוויכוחים שהפריעו, לטענת המורים, להכנת הכיתה לבגרות. סירבתי. לא הייתי מוכן להיכנע ללחץ הזה. ההורים לא כעסו. להפך. הם אמרו 'עמדת על שלך, רק כדאי שתעשה את בחינות הבגרות כדי שתוכל לעשות מזה מקצוע'.

כשאהיה גדול: עוד מגיל הגן הייתה לי נטייה פילוסופית. כשהייתי בן 5 קראו לי "פלסף" ולא הבנתי את המשמעות של המילה. הבית שלנו היה בית של דיונים וויכוחים סביב השולחן, אבל לא ידעתי שאפשר לעבוד בזה.

גולני: היה ברור שאהיה קרבי. כשכל החבר'ה הלכו לסיירות ולטיס, אני החלטתי ללכת לגולני. היפכא מסתברא. כשהייתי יו"ר ועדת החוץ והביטחון, גבי אשכנזי, שהיה אז סגן הרמטכ"ל, הגיע לדבר ומישהו אמר שהיושב ראש היה בגולני ושאל אם הוא זוכר. בטח, הוא אמר, הוא היה הבלונדיני היחיד.

פילוסופיה: למדתי באוניברסיטה העברית, כי אמי למדה שם, כי למחלקה היה שם וכי לימד בה פרופ' ליבוביץ' ז"ל. חוץ מזה, היו לי הרבה קרובים בירושלים. הרגשתי באקדמיה כמו דג במים. במהלך התואר השני התחלתי ללמד בתיכון שליד האוניברסיטה. במהלך התואר הראשון כתבתי מבוא משלי לפילוסופיה, "הזמנה לפילוסופיה", ופרסמתי אותו בתואר השני. זאת הייתה חוצפה לחשוב שהספר יוכל להחליף את המבואות הקיימים והמתורגמים, אבל הספר הודפס כבר בלמעלה מחמישים מהדורות והפך לספר הפילוסופיה הנמכר ביותר בישראל. בהמשך הוצאתי עוד כמה.

גילה: אשתי, שופטת בבית המשפט המחוזי. הכרנו אי-שם בסוף התואר הראשון, כשהייתה סטודנטית למשפטים ועבדה. יש לי אישה נהדרת, חכמה וטובה. להיות שופט מחוזי ושופט בכלל, זו עבדות. היום, גם כשאני שר אוצר, היא עובדת קשה ממני. יש לנו שלושה ילדים. אחד שסיים שירות כצוללן בחיל הים, השני משרת במודיעין והצעירה בתיכון.

דוקטורט: עשיתי באוניברסיטת תל אביב. יום אחד קראתי מאמר של פרופ' זאב בלכר על הפילוסופיה של המדע, החלטתי שהוא יהיה המדריך שלי בדוקטורט, וכך היה.

התקדמות: באקדמיה בכלל ובחוג לפילוסופיה בפרט לא נמדדת באיזה תפקיד אתה ואיזה כוח יש לו. ההיררכיה היא חסרת חשיבות. מה שחשוב זה החידוש - לכתוב ספרים, מאמרים. מכיוון שבחיי פילוסוף גם אין הכנסה צדדית, בניגוד לעורך דין או לפסיכולוג, כסף ומעמד הם לא בראש מעייניהם של העוסקים בתחום. בפוליטיקה זה שונה. כוח, מעמד ותקשורת הם אלה שחשובים.

אמיל גרינצווייג: במהלך הלימודים באוניברסיטה, כחייל מילואים שחזר ממלחמת לבנון הראשונה, הייתי פעיל בשלום עכשיו והשתתפתי בהפגנה שבה הוא נהרג. אני זוכר את הצעדה, את מפגיני הנגד מהימין הקיצוני שניסו לפגוע בנו, ואת הקטע האחרון שלה, שבו נזרק הרימון. נפצעתי ברגל, נלקחתי לשערי צדק ועברתי ניתוח קטן להוצאת הרסיסים.

פוליטיקה: הפרת הסכמי אוסלו גרמה לי לשנות את עמדותיי הפוליטיות. מהרגע להרגע החלטתי לא לשבת יותר במגדל השן ולעסוק בהגות פילוסופית, אלא לתרום למדינה, שמניהולה הייתי מוטרד.

מחאה 2: אני לא מרגיש שהכעס של המחאה החברתית מופנה אליי. הוא מופנה לממשלות ישראל לדורותיהן. אני לא מצטער לרגע שאני נמצא בתפקיד הזה, כי יש לי הזכות לנהל את כלכלת ישראל בשעת משבר. זאת אחריות עצומה, אבל הסיפוק כשיש הישגים הוא גדול. חזרתי עכשיו מכינוס קרן המטבע הבינלאומית וכולם ציינו לשבח את ההתנהלות של מדינת ישראל.

זהבית כהן: במקומות רבים במחאה הייתה התלהמות, ואני מתנגד להתלהמות ולאלימות. אין לי מושג מה הביא להתפטרות, אבל אנחנו כולנו, גם התקשורת, צריכים להיות יותר רגישים. אני חושב שאין מקום לאלמנטים של התלהמות מול אנשי עסקים ומנכ"לים. האם אני לוקח את ההתפטרות שלה על מצפוני? לא.

העלאת גיל הפנסיה לנשים: בכל העולם יש מגמה של השוואת גיל הפרישה בין גברים לנשים. החלטתי בינתיים להעלות אותו ל-64 ולא ל-67. זו החלטה נכונה לטובת הנשים.

חיים פרטיים: יש. ויש משפחה. יש רגעים קשים ויש הצלחות שמחפות עליהם. אני מצליח לקרוא איזה ספר, בעיקר בנסיעות לחו"ל, אבל גם בבית, ואני מנצל את הנסיעה במכונית כדי לשמוע מוזיקה קלאסית, בעיקר באך. היועצים כבר מכירים את הרקע ההיסטורי של היצירות ומזמזמים אותן.

תפיסת עתיד: יש פוליטיקאים שמקבלים תפקיד ומיד חושבים מה יהיה השלב הבא ויש כאלה שיעשו אותו בחרדת קודש ולא יחשבו על העתיד. אני כזה. אף פעם לא אהיה הפוליטיקאי הקלאסי. בנפשי ובנשמתי אני יותר פילוסוף ואיש אקדמיה. אני לא אגיד שאני לא חושב על מעמדי, אבל אני לא רואה באוצר מקפצה לתפקיד הבא.