הילד שלי יהיה רוג'ר פדרר / גלעד בלום

הבגדים הלבנים, הג'נטלמניות, המגרשים המצוחצחים. כך נשאבתי בין-לילה לעולם הטניס. והיה עוד משהו: הכל היה בחינם ■ היום? ההורים ממשכנים את הבתים, מרוקנים את הכיסים, וקונים את הלוקשים על "אקדמיות טניס". הכל כדי להוציא טניסאי מהזאטוט שמסתובב להם בבית

מי חשב בכלל אז על טניס. טניס היה ענף לאריסטוקרטים. אנחנו הילדים של הסבנטיז ראינו דבר אחד בעיניים. רק כדורגל וכדורסל היה בראש שלי ושל חבריי חובבי הספורט. אני שהייתי נמוך נמשכתי באופן טבעי לכדורגל. בחלומותיי ראיתי את הפרסום והתהילה ששוטפים אותי ואת משפחתי כשאני כובש שער במדי הפועל ת"א או נבחרת ישראל. אבל אז, בקיץ 76', נפתח מרכז הטניס הראשון בישראל, ברמת השרון, מרחק הליכה מביתי, ונחשפתי לספורט הלבן לראשונה בחיי. הקסם היה מיידי. הבגדים הלבנים, המונחים באנגלית, הג'נטלמניות, המגרשים המצוחצחים. נשאבתי בין-לילה.

והיה עוד גורם די מכריע בהחלטתי לעזוב את התוכניות הכדורגלניות המוקדמות ולפנות לטניס: הכל היה בחינם. הדור שלי שהיה הדור הראשון של מרכזי הטניס נהנה מתנאים מעולים. קיבלנו אימונים אישיים, קבוצתיים, אימוני כושר, נסיעות לחו"ל לתחרויות, אפילו בגדים ומחבטים סיפקו לנו. עשרות המרכזים שנפתחו איפשרו לילדים כמוני שבאו ממשפחות רגילות לשחק טניס בתנאים יוצאי דופן. למעשה, לא היה לנו או למשפחתנו הרבה הוצאות בשנים הראשונות הקריטיות.

ההצלחות של "הגברדיה הוותיקה", עמוס מנסדורף, שלמה גליקשטיין,שחר פרקיס ואנוכי, ובעשור הנוכחי שחר פאר, דודי סלע, והצמד אנדי רם ויוני ארליך, ובמקביל סיפורי סינדרלות מהעולם על ילדים שהגיעו מכל רחבי תבל לאקדמיות בפלורידה (מריה שראפובה וכו') והפכו למולטימיליונרים, יצרו את התחושה אצל יותר ויותר הורים בישראל שזהו הענף האולטימטיבי עבור הילדים. אותן הצלחות נקודתיות נתנו את האות לאלפי ילדים לנסות את מזלם בתקווה שהם הדודי סלע הבא, והטניס הפך לענף האינדיבידואלי הפופולארי בישראל. עם כל ניצחון או זכייה בתואר של סלע, אנדיוני ופאר מתווספים הורים של ילדים בעלי יכולת אתלטית למעגל המפנטזים על מחלבת הכסף שיכול לייצר טניסאי מקצועני מצליח.

עד כמה המרחק בין החלום לבין המציאות הוא גדול? קצת לא נעים לייאש אלפי הורים, אבל הסיכוי להגשמת החלום להתברג בשפיץ שבו גם עושים כסף, הוא קלוש. לא כמו לזכות בפיס, אבל לא רחוק מזה. ואם תרצו הקבלה לעולם העסקים: הרי שמדובר בסטארט-אפ, אבל כזה שברוב המוחלט של המקרים יסתיים עם סכומי כסף אדירים שלא יחזירו את עצמם ועם מפחי נפש הן של ההורים והן של הילדים.

***

מדוע החלום של ההורים שבתם תהפוך לשראפובה אינו ריאלי? ובכן, אחת הבעיות העיקריות של ענף הטניס היא במבנה שלו: בעוד שיש בעולם עשרות אלפי כדורגלנים או כדורסלנים שמתפרנסים יפה מאוד מהמשחק, בטניס מדובר במקצוע שבו יש בערך 120 גברים ואותה כמות נשים שמתפרנסים בכבוד (חלקם בכבוד רב). כל השאר מרוויחים שכר שמשתווה במקרה הטוב לפקיד בנק ממוצע. על 120 המקומות הללו מתחרים באופן ברוטלי/נואש/אכזרי בערך 2,000 שחקנים ושחקניות מכל העולם. אמיר וינטרוב המחבט מס 2 של ישראל מדורג כיום במקום ה-176 בעולם, בהחלט הישג מכובד שלקח לו שנים להגיע אליו, אבל כשמסתכלים על טבלת ההכנסות רואים שמכל ההתרוצצויות בעולם וההצלחות שלו - וינטרוב הרוויח כ-37 אלף דולר ברוטו בעשרת החודשים הראשונים של השנה. מזה תורידו מס הכנסה, הוצאות על מאמן ומחייה, טיסות, ולא נשאר כלום.

למרות הנתונים היבשים המפחידים הללו, נוהרים הילדים למרכזים ולמועדונים ברחבי הארץ. נדמה שאין יישוב, קיבוץ או כפר שאין בו מועדון טניס או מגרשים ציבוריים וההיצע הוא עצום. רק בציר רמה"ש-צהלה-הדר יוסף-רמת אביב-צפון ת"א ברדיוס של עשר דקות נסיעה ברכב יש מעל 10 מועדונים, ולרובם בתי ספר לטניס או מה שנקרא בעגה "אקדמיה לטניס". זה המקום אליו יגיעו הילדים מדי יום לאימונים. מדובר בהקרבה של שעות והקדשה של כל רגע פנוי למשחק הטניס. לא מעט הורים מדרבנים את ילדיהם (על הגבול הדק שבין דרבון וגרימת נזק נפשי) להתאמן שעות על גבי שעות ובדרך מוציאים ממיטב כספם.

אם הדבר נעשה נכון, יש לענף הטניס הרבה מה להציע: מדובר במשחק שדורש מיומנות טכנית, כושר גופני, מהירות ויכולת מנטלית. שחקן שמשקיע את ילדותו במשחק הטניס יכול ללמוד הרבה על החיים ועל התמודדויות במצבי לחץ, זהו ספורט מחשל, ומאפשר לפתח קשרי ידידות ובעתיד גם קשרים עסקיים. אין זה סוד שרבים מטייקוני העולם חובבי טניס ובמהלך חיי למדתי שלפעמים בקהאנד טוב יכול לסדר ג'וב יותר מאיזה ציון בתעודה באוניברסיטה, אם הבוס חובב טניס.

***

בשביל להיות שחקן טניס ברמה סבירה צריך השקעה טוטלית, גם של הילד ובעיקר של ההורים. זה מתחיל עם שיעור טניס שבועי כשהילד בגיל 5-6 ועוד אימון קבוצתי שבועי בשנתיים הראשונות. אבל מהר מאוד, בייחוד אם הילד מראה סימני כישרון ונדלק על המשחק, זה עובר למתכונת של שלוש-ארבע פעמים בשבוע ואפילו יותר. סביב הגילאים 8-9 הילד יתחיל להתחרות בטורנירים רשמיים ובשלב הזה להורים כבר אין ממש חיים. מישהו צריך לרשום את הילד לטורניר, להסיע אותו, לצפות בו, לכבס לו את הבגדים, לדאוג שהמחבטים יהיו שזורים. מדובר בשעות על גבי שעות של בילוי במועדוני טניס ברחבי הארץ בצפייה במשחקים, ותעשיה שלמה של הורים ומאמנים שחלקם לוקחים את הנושא ביתר רצינות. שיעור העימותים המכוערים בין הורים להורים אחרים וגם בין המאמנים הוא יוצא דופן. ראיתי את זה כשאימנתי בישראל, ואם זה מנחם מישהו - אני רואה את זה גם בניו יורק כבר שנים. זה דומה בכל העולם. כולם נלחמים על פירור העוגה הקטנטן.

הלחץ של ההורים והמאמנים שלפעמים חורג מגבול הסביר, יוצר את תופעות הלוואי המוכרות כל כך בענף: מציאות מלחיצה ולא בריאה שגורמת לילדים לנשור מהענף בשלב כזה או אחר, או לחלופין לצאת מתוסבכים בגלל אבא שדחף יותר מדי. או הורים מתוסכלים שמנסים לחיות את הקריירה המוחמצת שלהם דרך החיים של הילדים שבסך הכל רוצים לשחק קצת טניס עם החברים שלהם.

עודד יעקב, אחד ממאמני הטניס המובילים בישראל בשני העשורים האחרונים ועבר לאחרונה לוונקובר לייצר שחקנים עבור איגוד הטניס הקנדי, טוען כי הרבה הורים מביאים את הילדים לטניס מהסיבות הלא נכונות. "לא מעט הורים רואים את ההצלחות של נבחרת הדייויס, שומעים על הסכומים שהשחקנים מרוויחים וחושבים שהילד שלהם הולך להיות הכוכב הבא", הוא מסביר. "הבעיה היא שיש לא מעט מאמנים שרלטנים שמוכרים להורים את החלום, בעוד שבמציאות הסיכוי הוא קלוש ושואף לאפס כי הרמה הכללית של המאמנים ברמות הבסיסיות היא נמוכה מאוד. למעשה, אין היום דרך מותווה לשחקן מצטיין כמו שהיה בעבר כשידענו שרוב השחקנים הטובים יתנקזו איכשהו או למרכז הטניס או לאקדמיה של האיגוד. מה שכן יש זה אינספור 'אקדמיות' ומועדונים שמציעים תכניות אימון לילדים, ולרוב ההורים אין את הכלים לדעת מי מאמן טוב שמבין עניין ומי מוכר להם לוקשים".

צריך להבדיל בין האקדמיות, כי יש מכל הסוגים והמינים. יש את ה"קייטנות" למיניהן, מועדונים שמספקים טניס להמונים, שהמטרה שלהם (מלבד רווח כלכלי) היא להעניק לילדים את האהבה הבסיסית למשחק, ללמד אותם את חבטות הבסיס ובעיקר לתת להם לעשות קצת כיף על המגרש כדי שיגיעו הביתה עייפים ומרוצים מה"חוג" לטניס. אבל שחקנים מתקדמים שכבר הגיעו לרמה שבה הם כבר מתחרים באופן קבוע ושיש להם שאיפות להפוך לשחקנים רציניים זקוקים לתכנית אימונים יותר אינטנסיבית ושיטתית, עבורם יש את מה שמכונה לפעמים "תוכנית העילית" או "תוכנית המחוננים". מכאן צריך להתחיל לספור את המזומנים.

במועדון הטניס של רעננה, למשל, כוללת תכנית האימונים של הילדים המצטיינים חבילה של 5 אימוני טניס שבועיים (שעתיים כל אימון), פלוס אימון כושר גופני יומי שכלול בחבילה. העלות להורה של תכנית מן הסוג הזה היא כ-350 דולר לחודש. אבל זה לא כולל את ההוצאות על שיעורים פרטיים, שיעורי חיזוק שהם מחויבי המציאות, והעלות שלהם היא בין 100-300 שקל לשעה, תלוי במאמן. וכל אלו מבלי להזכיר את כל ההוצאות הנלוות האחרות כמו דמי הרשמה לתחרויות, דלק לנסיעות לטורנירים, ביגוד והנעלה, רכישת מחבטים, שזירות של הגידים במחבט, טיפול רפואי. המועדון ברעננה מסובסד על-ידי העירייה ולכן המחירים נמוכים יחסית, אבל במרכז הטניס שכבר מזמן לא נותן אימונים בחינם ובמועדונים אחרים תעלה תכנית מהסוג הזה קצת יותר, בערך 500 דולר בחודש.

עם סיומו של השלב הראשון מתחיל השלב "הכבד". אותו שלב שבו ההורים כבר "לא רואים בעיניים" ומוכנים להוציא את הסכומים הגדולים, גם אלו שאין להם, כדי להפוך את הילד לשחקן. יש גם דוגמאות קיצוניות כמו יואל לוי, אביו של הראל לוי שלקח הלוואה במטרה לממן את תחילת הקריירה של בנו, סיכון שהתברר כמוצלח. במידה והשחקן אכן הגיע לרמה גבוהה, בגיל העשרה המוקדם הוא חייב להתחיל לטוס לטורנירים בינלאומיים, כי בלי חשיפה ברמות הללו אין שום סיכוי להצליח. פה סעיף ההוצאות כבר עולה פלאים, לאלפי דולרים מדי שנה, סכומים שמצטברים לעשרות ומאות אלפי דולרים.

הורה ממוצע של שחקן מצטיין יוציא סכומים מטורפים במהלך הקריירה של הילד, והסיכוי היחיד שלו להחזיר את ההשקעה היא במידה והילד יזכה במלגה לקולג' (שווה ערך של 40 אלף דולר לשנה) או אם במקרה (המאוד מאוד לא סביר) הילד אכן יצמח להיות שחקן ברמה של סמשנובה, פאר או מנסדורף.

***

מה כל זה אומר? שלמרות שהטניס אכן תפס מקום של כבוד בהיררכיית הספורט המקומית ולמרות שיש בישראל כמות מגרשי טניס עצומה ואף הגענו למצב נדיר שבו על כל 8.3 שחקני כדורגל יש שחקן טניס פעיל ורשום (ובסך הכל 2,774 טניסאים נכון ל-2010) הספורט הלבן הוא עדיין ענף לעשירים בלבד או לפחות לבני המעמד הבינוני-עליון ומעלה. כך שלמעשה יש שתי דרכים להצליח בישראל כטניסאי צעיר ומוכשר: או להיות כישרון אדיר, פנומן, כמו דודי סלע ולקבל מלגות ותנאים מגיל צעיר כפי שסלע קיבל כי תמיד בלט מעל כולם בגילו. או להיות בר מזל כמו שחר פאר ולהיוולד למשפחה אמידה שיכולה להרשות לעצמה את מיטב המאמנים בישראל ובעולם. כל זה כמובן לא גורע מההצלחה האדירה של שחר פאר שבאה בזכות הכישרון שלה ומוסר העבודה שלה. אבל ללא אלפי השעות שבילתה שחר על המגרש ובחדר הכושר עם מאמנים אישיים, מאמני כושר ופסיכולוגים, שעלו הון תועפות היא לא היתה מגיעה לגבהים שהגיעה. לזכותו של דב פאר אביה של שחר עומדת העובדה שהוא עשה בחירות נכונות עבור שחר (ברוב המקרים) ונתן לה את התנאים האופטימליים בכדי להצליח.

איאן פרומן הצליח להפוך את הטניס לענף לגיטימי בישראל ועל זה הוא קיבל בצדק את פרס ישראל. אבל למרות הכוונות הטובות, עדיין רוב הכישרונות הצעירים יילכו היום לשחק כדורגל או כדורסל. פשוט כי זה יותר זול ועממי.

צרו איתנו קשר *5988