הסוכה של הילדים של סעדיה

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב פעם המשורר שאול טשרניחובסקי והסוכה המסורתית מאוד, אך הבלתי כשרה בעליל, של קיבוץ הזורע, מוכיחה כי דברים דומים ניתן לכתוב גם על סוכות.

הגג שלה בנוי בטון עבה, שלא ניתן לראות דרכו ולו כוכב אחד לרפואה (אבל מרחק שתי פסיעות החוצה, מעל רחבת הגרנוליט, פרושים השמיים הכי רחבים בעולם), הפיטם של האתרוג שבור ולאף אחד לא אכפת (אבל מדובר באתרוג הכי צהוב והכי גדול שראיתם בחייכם), שמחת בית השואבה אפילו לא תוזכר בה (אבל מי שלא ראה את שמחת הילדים ששרים "שלומית בונה פצצה מוארת וירוקה, ואין זו סתם סוכה, שלומית בונה פצצת אטום" ומתגלגלים מצחוק, לא ראה שמחה מימיו).

מדי שנה מקימים עובדי הפרדס, או ליתר דיוק, הנערים שעובדים בפרדס, או אם לדייק עוד יותר - "הילדים של סעדיה", הנערים הבעייתיים של הקיבוץ שמשך שנים נשלחו לעבוד בפרדס תחת שרביטו של סעדיה מלאכי התימני, את הסוכה, מתחת חדר האוכל.

ענפי הדקל הגדולים מושחלים, שתי וערב, בין חוטי הברזל, כיסאות "כתר פלסטיק" לבנים מסודרים מסביב לשולחנות עגולים, הקפה השחור מורתח בסירי הפח הגדולים, ערימת פומליות נערמת בפינה, והנה לכם סוכה, תבנית נוף קיבוצה.

אם לומר את האמת, "ילדי סעדיה", מקימי הסוכה, מעולם לא היו בעייתיים באמת, לכל היותר נתפסו בביה"ס כשהם מעשנים סיגריה אחת יותר מדי ובשל כך נשלחו לפרדס כדי שסעדיה יעביד אותם ויכניס בהם דרך ארץ, סוציאליזם, אחוות עמים ואחוות מינים. מאז ומעולם רצה כל נער להשתייך לחבורה הזאת. גם אני. אבל לרוע מזלי מעולם לא נתפסתי מעשן וכך במקום לרסס עצי פומלית ולבנות סוכות, נאלצתי בין כיתה ח' לכיתה י"ב, לחלוב פרות ולאכול קש.

על כל פנים, חג הסוכות היה תמיד גולת הכותרת השנתית של העבודה החינוכית של סעדיה. לפני כשנתיים הוא יצא לגמלאות ולנעליו הגדולות נכנס חברי, מתן, שחזר לקיבוץ משהות של 12 שנה בלונדון.

בערב סוכות צרה הסוכה, שעדיין מכונה "הסוכה של סעדיה", מלהכיל את כל חברי הקיבוץ וילדיו ולכן החגיגה נערכת על הרחבה שסמוכה לה. מתכונת החג כמעט תמיד זהה: סרט שמסכם את הפעילות השנתית של ענפי המשק מוקרן על מסך גדול בסמוך לבמה, להקת "הקולית", ה"פסבדו גבעטרון", מפליאה בשירי החג ("חג אסיף, חג אסיף, כן ירבה וכן יוסיף"), האולפניסטיות והמתנדבות עורכות ריקוד מעגלים מביך לכבוד סוכות, והצעירים שרק בשביל לחזות במה שמציץ מתחת לחצאיות המתנופפות שלהן הגיעו לאירוע, מביטים בהן בעיניים עורגות.

לפני שנים, כשעוד גרתי בקיבוץ, התבקשתי להנחות את חגיגת ערב סוכות ביחד עם הלל, בן כיתתי וחברי הטוב. נדרשו לי לפחות שלוש כוסות ויסקי כדי לאזור עוז ולעלות לבמה מול מאות חברי הקיבוץ. טיפסתי אליה ברגליים כושלות, אגלי זיעה קרה למצחי וכל כובד משקלו של החג על כתפיי הצנומות. "חג סוכות שמח", ניסיתי לומר בקול הכי רם שהיה לי לתוך המיקרופון הפתוח. אבל הילדים צרחו מכל עבר: "שלומית בונה פצצה מוארת וירוקה, שלומית בונה פצצת אטום", וקולי לא נשמע. למזלי, הלל התעשת במהרה, השקיט את הצעקות וכך, למרות הפצצות והאטום, עבר הערב בשלום.

השנה, הגעתי לסוכה כאושפיזין של הוריי. "אולי אתה יודע כמה כפיות קפה צריך לשים בכל אחד מהסירים"? שאלה אותי רכזת התרבות דניס, שנתקלה בי בסוכה במקרה. ואני, שמעולם לא השתייכתי ל"ילדי סעדיה", לא ידעתי מה להשיב לה. "שקית קפה שלמה לכל סיר", הימרתי. אני מקווה שצדקתי, ואם טעיתי אני מבקש סליחה מכל חברי קיבוץ הזורע שהקפה שלהם היה השנה מר מדי - אבל זאת לא אשמתי, מעולם לא הייתי "בעייתי" מספיק בשביל לדעת.