היום שבו מותר לנו להיסחף

המתנה לגלעד שליט במצפה הילה: עיתונאים עם אותן שאלות, תושבים עם אותן תשובות

מצפה הילה, הבוקר (ג'). מאות רבות של שוטרים וחיילים, כמות לחלוטין לא סבירה, מאבטחים את המקום, מונעים מסקרנים להיכנס אל תוך היישוב, מכוונים את צוותי התקשורת הרבים מספור, ובעיקר מחפשים לעצמם פינה קטנה של צל בצד הכביש.

השמש זורחת בנעימות, רוח קלילה ושמחה נושבת בעצי הזית, ציפורים שרות את שירן, ענני נוצה יפיפיים עומדים בשמי הגליל, שכבישיו מכוסים בשלטי "כמה טוב שבאת הביתה". אין מה לומר, זה ממש יום יפה לצאת בו לחופשי.

תשע וחצי. בכניסה ליישוב מתקיים מין טקס נטיעת עצים קטן בניצוחה של השכנה המפורסמת של משפחת שליט, זו עם השיער הקצר, שנראתה בכתבות היומן מפרסמת תכתובות SMS שלה עם אביבה שליט.

היא מתדרכת את הילדים: "עכשיו להביע משאלה", והולכת להתראיין לאחד הערוצים. בכלל, כולם מתראיינים פה כל הזמן, ובמרץ רב. על כל תושב של מצפה הילה - שכולם לבושים היום בתלבושת אחידה: חולצת טריקו לבנה עם הדפס "כמה טוב שבאת הביתה. מצפה הילה" - יש שני עיתונאים לפחות ששואלים את אותן השאלות: "איך ההרגשה?", "מה תרצה לומר לגלעד?"

התשובות, אגב, לא מגוונות בהרבה מהשאלות. "לך תחפש פה זווית מקורית", סחה לי עיתונאית ותיקה. היא צודקת. יותר קל להוציא מים מהסלע. ובעצם, מי צריך זווית מקורית? חייל חוזר הביתה אחרי 5.5 שנים, אם זה לא מספיק מקורי בשבילכם, אולי כדאי שתתייעצו עם מישהו מקצועי.

עשר ועשרים. הכניסה לרחוב בו גרה משפחת שליט חסום על-ידי שוטרים וגדרות. בשדרה מול הרחוב נחות עשרות עמדות וניידות צילום ושידור. יש גם מנופים. אני עומד מאחורי השולחן של גלי צה"ל, יעל דן מתכוננת לשידור, בינתיים מאזינים לרזי ברקאי. יחד עם לא מעט אנשים אני רואה בטלוויזיה הקטנה שלהם את גלעד שליט בפעם הראשונה, עדיין בצד המצרי.

לא מעט אנשים מוצאים לנכון לבקר את הבחירות האופנתיות של החמאס. מה זו החולצה הזו, אומרת גלצניקית צעירה. אבל לא כולם אטומים כאלה. "זה כל-כך מרגש", מתייפחת שוטרת על כתפי, "בחיי שלא האמנתי שאראה אותו בחיים".

"זה באמת מרגש", עונה לה עזאם עזאם, שמופיע שם פתאום. הוא מתראיין לגלי צה"ל. בהמשך היום אראה אותו כל הזמן, מרחף כפרפר בין מיקרופונים ומצלמות, חוזר על אותם הדברים עשרות פעמים ונהנה מכל רגע.

התקשורת מראיינת את עצמה

האווירה בינלאומית. ממש מגדל בבל. שידורים בכל הלשונות ובכל המבטאים. מדי פעם רצה לה קבוצת צלמים ממקום למקום. לא שיש לאן לרוץ, ובכל זאת. כשאחד רץ, כולם רצים אחריו, רק כדי לשוב מבוישים אחרי כמה דקות.

אני פוגש לא מעט עמיתים למקצוע, מכל הערוצים ומכל העיתונים. באיזשהו שלב אני חולף ליד מסך טלוויזיה ורואה את עצמי חולף בתוך הטלוויזיה. עובר גם שמשון ליבמן, ראש המטה לשחרור שליט, מלווה בצוותי צילום.

"לך למועדון", לוחש לי עמית מעיתון מתחרה, שם כל האקשן. אני הולך למועדון. יש שם מסך גדול וכיבוד קל, המון עיתונאים וקצת צעירים מהיישוב ופעילים בתנועה לשחרור שליט. הם מחלקים חולצות וצמידים וכל כמה דקות מספקים את הסחורה המצופה מהם: בוכים, מתחבקים, שרים שירים של אייל גולן (מי שמאמין לא מפחד), רוקדים ונואמים: היום ייסדנו מחדש את מדינת ישראל, אמר אחד מהם. בסדר, היום מותר להיסחף. יש אווירה של פגישת מחזור.

בטלוויזיה רואים את גלעד שליט מתראיין לערוץ המצרי. הוא נראה טוב, אומרת אחת. הוא חיוור, עונה אחרת. תראו, הוא בקושי נושם, מעירה שלישית. כולם בוכים.

יש אווירה של התרוממות רוח, כששליט עובר לצד שלנו, אבל יש בעיקר תחושה של עמלנות לא ברורה: כולם הולכים הלוך ושוב ברחוב הקטן, מהאולפן למועדון, מהמועדון לניידת. התקשורת מראיינת את עצמה, פוסעת אנה ואנה. יום היסטורי, זה נכון, אבל לא הרבה קורה. מה שקורה קורה רק בטלוויזיה.

אני מרגיש קצת כמו במשחק כדורגל: באיצטדיון אתה תמיד מבין פחות מאשר הצופה שבבית. ואכן, את העדכונים אני מקבל מהחברים שבעורף שמקפידים לסמס כל פעם שקורה משהו חשוב. צלם אחד מתחיל להפיץ שמועה: גלעד נראה טוב. הוא הולך לדבר עם התקשורת.

"זה כל-כך מרגש"

זה בערך השלב בו אני מחליט לא לדבר עם אף תושב או פעיל. אני יודע מה הם יגידו. גם הם יודעים. גם אתם. מדי פעם ניגש אלי ילד בן 11 ודורש להתראיין. "מה יש לך לומר", אני שואל. "אני רוצה שגלעד יחזור", הוא עונה. "אבל הוא חזר", אני משיב. "למה לא מצלמים אותי", שואל הילד.

חלק מהתושבים אומרים לי שהם מתים כבר לחזור לשקט שלהם. אני מאמין להם רק חלקית. נראה לי שהם, לא כמו משפחת שליט, דווקא יתגעגעו לבלגן, לתשומת-הלב. אני בוחן את התיאוריה שלי על אחת התושבות. ההכחשה רפה למדי.

על מסך גדול, שערוץ 10 תלה ברחוב, אני רואה את שליט מתראיין לטלוויזיה המצרית. "זה כל-כך מרגש", מחבק אותי צלם של ערוץ 1. אני נחלץ מחיבוקו רק בקושי, ורק כדי להיקלע אל בין זרועותיה של הכתבת בצפון. היא מתייפחת. באמת רגע יפה.

גלעד שליט כבר בישראל. אני חוזר למועדון, המלא בני-נוער נרגשים, וצופה בחברתם בטלוויזיה. גלעד שליט מתחבק עם אביו. גלעד שליט מצדיע לנתניהו. לא מעט דמעות. אפילו אני נושך שפתיים.

אנשי היישוב מתחילים לומר שאולי בכלל הוא לא יחזור הביתה, שאולי הוא לא מרגיש טוב. אבל בכניסה ליישוב כבר מתאסף המון אדם עם שלטים ודגלים ושמחה בלב.

נתניהו נואם. אני למד שכל הסיפור הוא בכלל הסיפור שלו: כך החליט, כך הכריע, כך ביצע. צלמים מצלמים את הטלוויזיה. ברק נואם. נואם גם גנץ. האנשים בטלוויזיה טופחים על שכם החברה הישראלית. אין עוד עם כזה, הם אומרים. אין עוד חברה כזו, הם מסכמים. זה נכון.

גלעד שליט עוד מעט יגיע הביתה, אבל אני צריך להגיש את הקטע שלי לעיתון.

צרו איתנו קשר *5988