לאובססיה, מסתבר, יש גם פן חיובי

לא רק בני האדם אוהבים ריטואלים, גם חיות מבצעות אותם, בעיקר כשהן נמצאות במצוקה

מה הקשר בין שחקן כדורסל מקצועי, חיה בשבי ואדם שלוקה בתסמונת כפייתית טורדנית (אובססיביות)? כולם מנסים לפעול באופן שאמור להפחית את המתח הנפשי.

מחקר חדש של פרופ' דוד עילם והדוקטורנטית הילה קרן מבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, גילה שהפעילות שחוזרת על עצמה עשויה להיות מרגיעה, כאשר היא מבוצעת בצורה מתונה.

החוקרים גילו שאל כל פעולה - אצל בני אדם ואצל חיות - מתלווה שלב של הכנה (ראש) ושלב של בדיקה לאחר מעשה (זנב), אשר אינם דרושים לביצוע הפעולה עצמה. שתי התוספות הללו מאפשרות לנו לחוש שליטה על הפעולה, וכך להתמודד עם לחץ נפשי שנובע מהרכיב הלא נשלט של חיינו. כאשר השלבים הללו מוגדרים כטקסים - אישיים או חברתיים - הם מרגיעים עוד יותר.

לא רק בני האדם אוהבים את הטקסים הללו, כפי שניתן היה לשער. גם חיות מבצעות אותם, בעיקר כשהן נמצאות במצב מצוקה. מכאן ניתן להבין שהקשר בין הפעילות החזרתית להפחתת המתח, קודם ליכולת להמשיג את הפעילות כטקס.

פעולת ה"ראש", ההכנה, היא קריטית לאיסוף הריכוז ולמוכנות פסיכולוגית. שחקן כדורסל שמנסה לצבור נקודות מקו העונשין, יכול פשוט להושיט ידיים קדימה ולזרוק את הכדור. בפועל, שחקנים רבים עוצמים עיניים, מקפיצים את הכדור (לרוב מספר מדויק של פעמים) ורק אז זורקים. מסתבר שככל ששחקני הכדורסל מאמינים יותר בהשפעה של ההכנה, הם אכן מצליחים יותר בקליעה.

ה"זנב" הוא מגוון הפעולות שבני אדם עושים בבדיקה שאחרי מעשה. אנחנו מבצעים את הבדיקה, גם אם אנחנו יודעים שזה הרגע השלמנו את המעשה, כדי לאשר לעצמנו סופית את הביצוע וכדי שיהיה 'רשום' במוח שלנו שהפעולה הושלמה ושניתן להסיט ממנה את הקשב. אחרת, אנחנו עלולים להסתובב עם תחושה מעצבנת שיש עוד משהו חשוב שהיינו צריכים לעשות.

אצל אנשים שסובלים מתסמונת כפייתית טורדנית, התהליכים הללו הופכים חזרתיים ובלתי נשלטים. אם אדם ממוצע נוהג לבדוק אם הדלת נעולה אחרי שהוא נועל אותה והדבר מרגיע אותו, הרי שאדם עם הפרעה טורדנית כפייתית, עלול לחזור ולבדוק זאת מספר רב של פעמים.

"הריטואלים הם כמו טביעות אצבע, ייחודיים לכל מטופל", אומר עילם, שמסביר שלכל אדם יש ריטואליים ייחודים, גם אם אינו סובל מהפרעה. הנטייה של בעלי ה-OCD לחזרתיות מוגזמת נובעת מהבדל ביולוגי. בעלי ההפרעה מבצעים הרבה יותר את הפעולות שאחרי מעשה, בעוד שחקני הכדורסל מבצעים הרבה יותר פעולות שלפני מעשה, אומרים החוקרים.

המטלות שמעיקות בעיקר על הסובלים מ-OCD הן אלה שאין להן סיום ברור, כמו נטילת ידיים. "אצל בעלי ה-OCD כנראה יש בעיה ברישום ה-V של השלמת המשימה, והם מסתובבים עם תחושה תמידית של משימה שלא הושלמה".

מחשבה במעשה תחילה

מאמר אחר שעוסק בתחום ה-OCD, אשר פורסם במאי השנה בכתב העת American Journal of Psychiatry, טוען שאצל אנשים שסובלים מ-OCD, ההתנהגות קודמת למחשבה.

החוקרים קלייר גילן וטרוור רובינס טוענים שההתנהגות מופיעה בשלב ראשון והחרדה מגיעה בהמשך כדי להסביר אותה ולא להיפך. לדבריהם, החרדה לא פותרת את ההתנהגות הכפייתית אלא דווקא מלבה אותה, אבל כנראה שנוח יותר לשדך חרדה להתנהגות לא ברורה, מאשר להודות שאנחנו פועלים ללא מניע.

במחקר התבקשו 20 אנשים הסובלים מ-OCD ו-20 נבדקי ביקורת לשחק במשחק בו התנהגות חזרתית מסוימת הובילה לעיתים לזכייה בנקודות במשחק, ולעיתים לא. החוקרים מצאו כי הסובלים מ-OCD המשיכו בהתנהגות החזרתית גם כאשר לא הייתה לכך תועלת. נראה כי הוטמעה אצלם אובססיה חדשה והם סבלו מדחף בלתי נשלט לבצעה, ללא הסבר אמיתי.

החוקרים אמרו כי ייתכן והממצאים מסבירים את ההצלחה של טיפולים בעלי אופי קוגניטיבי ביהביוריסטי בהפרעות כפייתיות. בטיפולים הללו, המטופלים מוכרחים על ידי מטפליהם להפסיק לבצע את המטלות, ולהתמודד עם הדחף שלא זכה למימוש.

עד כה נהוג היה לחשוב, כי המטופל שאינו מסוגל לבצע את משימתו האובססיבית, נאלץ להתמודד עם החרדה ומגלה כי הוא יכול לה. המחקר הזה מעלה הסבר אפשרי אחר, לפיו כאשר המטופלים התרגלו לא לבצע את המשימה, הם לא נאלצו להסביר אותה על ידי החרדה.

צרו איתנו קשר *5988