חבל הצלה אמיתי

רבים בישראל תוהים מה תהיה השפעתה של רעידת האדמה על היחסים עם טורקיה. בימים האחרונים, מערכת היחסים הזו נראתה כרכבת הרים של ממש. ההצעה הישראלית לעזרה, סירובו של ארדואן לקבל סיוע מבחוץ, המצב ההולך ומידרדר של תושבי האזור הנפגע והמצוקה הגוברת, החרטה הטורקית והבקשה לעזרה בכל זאת, ולבסוף ההיענות הישראלית המיידית.

בישראל עוקבים אחר העניין הזה כאילו היה מדובר במשחק כדורגל לאומי, כולל שידורים חוזרים של השערים שהובקעו במשחק. מה שמוזר הוא שגם בטורקיה שאלת הסיוע מישראל ניצבת בראש החדשות.

ביום שלישי נאלץ סגן ראש הממשלה, בולנט ארינץ', להודות בטעות לאור זרקורי התקשורת. "אמנם מערכת היחסים שלנו עם ישראל ברמת הממשלות אינה מן הטובות ביותר", הכריז סגן ראש הממשלה, "ואולם תשובה שלילית על הצעה הומניטרית כזו של ישראל בעקבות האסון הזה הייתה עלולה להיות מוטעית ובלתי-תקינה. אין שום אמת בכך שסירבנו להצעת העזרה שלהם בעניין הספציפי הזה".

תקווה לישועה

ההודעה הזו, התפתלות מקובלת אחרי צעד פוליטי מוטעה, נובעת כמובן מקריאת המצב בשטח. באזור הרעש במזרח המדינה הזעם עולה. מאמצי ההצלה אינם מתקדמים כמתוכנן, חסר ציוד פינוי מתוחכם, אנשים עדיין לכודים מתחת להריסות, והקור ההולך וגובר באזור ההררי מאיים להקפיא את הניצולים חסרי ההגנה.

לכך מתלווה גם החשד התמידי שהממשלה אינה באמת מעוניינת לעזור לאוכלוסיות המעורבות בכפרים באזורי הספר הללו, שבהם התערבו במשך דורות טורקים, כורדים וארמנים לבליל אנושי שנאמנותו לא ברורה.

הודעתו של ארדואן על דחיית הצעות סיוע החוץ נתפסה בשטח כהתנערות של הממשלה מאחריותה, ואולם העובדה המעניינת היא שלמרות שהצעות סיוע זרמו מכל עבר, דווקא זו של ישראל נתפסה בעיני רבים כחבל ההצלה האמיתי.

זה התחיל בכך שעיתוני טורקיה הבליטו בחדשותיהם, שעות ספורות לאחר הרעש, את הצעתה המיידית של ישראל לסייע. ברור גם שההצעה העלתה את זיכרון המשלחת הישראלית לרעידת האדמה הגדולה של 1999. בעת המצוקה נזכרו התושבים בישראל אחרת - נכונה לסייע ולתרום ללא סייג, בעלת ידע מקצועי רב, ציוד מעולה ויכולת ארגון מרשימה. באותו רגע דרמטי, בעיני התושבים שקרוביהם נלכדו תחת הריסות הבתים, ישראל סימלה את התקווה לישועה.

הסיפור העמוק

לכאורה השאלה היא באיזה מידה זה ישנה את מערכת היחסים בין ישראל לטורקיה. רבים מאתנו רוצים להאמין שזו תחילתו של שינוי דרמטי, שטורקיה תוותר על הדרישה להתנצל ושהיחסים יחזרו לקדמותם. זה כנראה לא יקרה.

בבסיס השינוי ביחסיה של טורקיה עם ישראל עומדות תמורות גיאו-פוליטיות רחבות היקף, ולא יחסים אישיים או ידידות בין עמים. עם זאת ברור שמגעים כאלה, שתוכנם חיובי, מונעים הידרדרות נוספת ואולי מעמידים את היחסים באור מוצלח יותר.

ואולם ייתכן גם שזאת אינה השאלה האמיתית. מאחורי התהייה על מערכת היחסים עומד סיפור אחר, עמוק יותר. הסיפור שנחשף ברעידת האדמה הזו הוא סיפור ארוך טווח, ואולי מרמז משהו גם על הטבע האנושי.

ישראל משקיעה מאמץ ניכר בסיוע לאזורים מוכי אסון. צוותים ישראלים פעלו בהצלחה כבירה בעולם כולו, מטורקיה עד תאילנד, מהודו עד האיטי. הדברים נעשים ללא מטרת רווח, ובלא קשר למערכת היחסים הפוליטיים. כך היה גם עם טורקיה, והזיכרון הזה, של סיוע אמיתי בעת צרה, נשאר חרוט בזיכרון.

גם כאשר ישראל מוצגת כנבל האזורי, כמי שמדכא את הפלסטינים ומאיים על איראן, וגם כאשר ההנהגה הטורקית עצמה חותרת לבדל עצמה מישראל ולחבור לעולם הערבי, אנשים פשוטים זוכרים את המחוות הללו של רצון טוב.

יש בכך לקח שצריך לזכור אותו. גם בשכונה הקשה שלנו, שבה צריך להפגין קשיחות ותקיפות, יש ערך לאנושיות אמיתית, לרצון טוב, ולשכנות טובה.

הכותב הוא חוקר טורקיה ונמנה עם עורכי התוכן באתר "אפשר לחשוב".