ההפגנה במוצ"ש: הצלחה או כישלון

גם אני רוצה להספיד את המחאה כמו כולם, אבל מה לעשות שהדבר הזה עדיין חי. נכון שזו לא הייתה אותה האווירה כמו בהפגנות הקודמות. הפסטיבל לא היה שם, גם לא הלהט המוכר והאהוב, גם לא ההתפרצות הקריאטיבית שראינו בקיץ.

גם המספרים לא אותם המספרים - למרות שההערכות שפורסמו על 20 אלף נראות לי מוגזמות כלפי מטה - ובכל זאת: הדבר המוספד הזה, שמותו נקבע כל-כך הרבה פעמים מאז העז להיוולד, ממשיך לפעום כנגד כל הסיכויים.

זה אמנם התחיל בדיכאון קל. שמונה בערב, והתנועה באבן גבירול עדיין זרמה כסדרה. גם כיכר רבין, שחודשה רק על מנת להיראות בדיוק אותו הדבר, עמדה די ריקה. גם באזור הבימה היה דליל, והאנשים שהגיעו נראים קצת עצובים למראה הנבואה שהתגשמה, שלא לדבר על החדשות שמגיעות מהדרום ומדאיגות את כולם.

אף אחד לא חגג

ח"כ אופיר אקוניס בחר אמנם להשתלח בבוקר שאחרי במפגינים על שהפגינו חוסר סולידריות עם תושבי הדרום. "בזמן שמיליון ישראלים הותקפו בגראדים בדרום, בתל-אביב חגגו", אמר. ובכן, נרגיע את כבוד ראש צוות התגובות של הליכוד: אף אחד לא חגג. חגיגה לא הייתה שם, רק נשיאה שקטה בעול.

ובכל מקרה, אם סולידריות היא להישאר בבית מול מקלטי הטלוויזיה - אז אקוניס צודק. אם צדק חברתי הוא להרכין שוב את הראש אל מול הכרוניקה הביטחוניסטית, אז אקוניס צודק. אם סולידריות היא לפתוח פה ולבלוע את הספינים והמריחות של הממשלה, אז אקוניס צודק.

נראה שכמעט כל דבר, כולל פגיעות בנפש בדרום, הוא כלי לגיטימי בידי ראש צוות התגובות של הליכוד (מה זה בכלל?) על מנת להשתיק את המחאה החברתית. אבל להבדיל ממנו, שבחר ל"חזק את תושבי הדרום" דרך סטטוס בפייסבוק, יש לא מעט אנשים שמבינים שהדרך "לחזק את תושבי הדרום" היא להמשיך ולצאת אל הרחובות.

יש משהו חדש

אז היה סוג של עצב באוויר. אבל פתאום, בסביבות שמונה וחצי, כמו משום מקום, מוצפים הרחובות באנשים, ומצב-הרוח משתפר משהו. הוא לא יגיע לאופוריה שהייתה - האנשים שבכיכר משתתפים בקושי בניסיונות של הכרוז על הבמה לזעוק למען תקציב חברתי חדש או חינוך חינם - ובכל זאת יש כאן משהו חדש. אני חושב שאפשר לקרוא לזה מחויבות.

אני מסתובב בין המפגינים. אותם הקהלים שלא הגיעו עד עכשיו המשיכו לא להגיע, כל אחד וסיבותיו. חלקן טובות יותר, חלקן לא טובות בכלל, והכול קצת הומוגני מדי, קצת סטרילי מדי. כמו תמיד, האמת. זה קצת עצוב.

הכיכר ממשיכה להתמלא, ואני מצליח לחדור אל המתחם של מאחורי הקלעים. הבלגן המוכר של צוותי צילום, מקורבים, מפורסמים ויועצים נמצא שם, כמו גם שלום חנוך, אלי לוזון, החמישייה הקאמרית וכדומה. סחבקייה של ממש. כולם מתחבקים ומתנשקים ומצטלמים.

מעבר לגדר עומדת חבורה קבועה שמקללת את המארגנים ודורשת להפסיק מיד את העצרת. לא בגלל האירועים בדרום, בגלל שלא נותנים להם לדבר. היו גם עצורים ליד לונדון מיניסטור.

המסע עוד ארוך

שרשרת הנואמים מתחילה. ראשונה ויקי וענונו, שייצגה את החד הוריות ומחוסרי הדיור. "מי עובר על החוק", שאלה, "אנחנו - או המדינה שמשאירה בניינים נטושים כשלאנשים אין קורת-גג?". יעל ברדה מטעם מחאת האימהות שאלה אם מישהו עדיין מאמין למיתוס הקפיטליסטי שאם תעבוד קשה, תצליח.

נאם גם רביע פהום, סטודנט לסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב, שהיה בעיניי הנואם הכי טוב בעצרת. פהום הדגיש שהוא לא עומד על הבמה כערבי אלא כסטודנט והצליח לשלהב את הקהל. כל הבנות אמרו שהוא חתיך לאללה.

נאמו גם יהודה שיין, נציג המגזר החרדי, שהיה חביב ומלא חיים; ורופא המשפחה ד"ר רונן ברוך, שדיבר יפה מאוד על מצוקת הרופאים והצליח להבהיר, למי שעוד לא הבין, שמצוקת הרופאים היא בעצם מצוקת החולים. הוא הצליח גם לעורר ויכוח בין הבנות מי יותר חתיך, הוא או פהום.

נאמה גם דפני ליף (גילוי נאות: היה לי חלק מסוים בכתיבת הנאום שלה). והיו גם הופעות: קרולינה, אלי לוזון עם "איזו מדינה" ואז עם שיר חדש ודי בינוני שהוא הגדיר כ"השמעת בכורה עולמית". סקציית התותחים הכבדים כללה את החמישייה הקאמרית, שהתאחדה במיוחד, ושלום חנוך חמוש בגיטרה בלבד עם "משיח", שטען שהוא רואה את האור בקצה המחאה.

"לא אגזול הרבה מזמנכם", אמר חנוך אחרי השיר וירד. אחר-כך שרו התקווה, וההפגנה התפזרה.

הצלחה או כישלון, הכול בעיני המתבונן. אני בוחר לראות בזה הצלחה. אומרים שהמומנטום אבד, הוא לבטח נחלש, אבל עדיין - מי יכול היה לדמיין ממש עד לא מזמן הפגנה של כמה עשרות אלפי אנשים בעד תקציב חברתי יותר? המסע עוד ארוך, כמו שאמרו חנוך וליף, ואין ברירה אלא להמשיך ולצעוד אותו, צעד אחר צעד, הספד אחר הספד.

לקינוח קיבלנו, כרגיל, התנגשויות עם השוטרים בפינת אבן גבירול וצייטלין, כולל עצורים ואלימות משטרתית חסרת היגיון. אחרי הכול, אם לא צדק, לפחות שיהיה סדר.

קיבלנו גם רגע סוריאליסטי קטן, כשמול המג"בניקים והיס"מניקים עבר פתאום אוטובוס פתוח ובתוכו חבורת בנות שחגגו יום הולדת בצווחות של גיל וכלום. לא שמעתי את אקוניס משתלח בהן אחר-כך על חוסר הסולידריות עם תושבי הדרום. את אלה שלא אכפת להן מכלום הממשלה הזו דווקא אוהבת.