"היום אני בקונצנזוס, וזו תחושה נפלאה; לאזרחי העולם נמאס מכך שקבוצה קטנה חומסת משאבים בלי גבול"

שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה, בראיון ל"גלובס": בלי ההסתדרות, כולם כאן יהיו עובדי קבלן ב-22.04 שקל לשעה, ומעמד הביניים ייכחד" ■ "יש יותר ויותר חבר'ה צעירים בעלי עמדות סוציאל-דמוקרטיות"

בשקט די מפתיע יצא בחודש שעבר ספרה של יו"רית מפלגת העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ' - "אנחנו" - שבו היא שוטחת את עמדותיה בענייני כלכלה וחברה. עמדות אלו לא זכו לאורך השנים לאהדה רבה, ופתאום בקיץ האחרון, עם פרוץ המחאה החברתית, הפכו למיינסטרים.

"הספר יצא מאוחר מדי ביחס לתוכניות", אומרת יחימוביץ' בראיון ל"גלובס" על התזמון המפתיע, "הוא היה אמור לצאת קודם, ובגלל הפריימריז לקח לי יותר זמן. אבל הוא היה בדפוס עוד לפני שהמחאה החלה".

לזכותה של יחימוביץ' ייאמר שבנושאים שמשותפים לה ולתומכי המחאה, היא בקיאה בהרבה מדובריה הבולטים ואולי בגלל זה היא לא אוהבת את ההשוואה אליהם.

- אם נתייחס לשני הזרמים העיקריים של המחאה, למי את מוצאת עצמך יותר קרובה - לאיציק שמולי או לדפני ליף? לשיפור חיי מעמד הביניים או להגדלה משמעותית של תקציב הרווחה?

"אין לי כוונה למתג את עצמי, גם לא לפי אנשים שהם אמנם טובים ויש להם חלק עצום בשיח העכשווי. את ההגדרה העצמית שלי אעשה לפי עצמי. המחאה עצמה היא בעיניי החשובה בתולדות המדינה. מחאות קודמות היו תמיד בגבולות השיח של שמאל וימין מדיני. המחאה בקיץ עשתה פריצת דרך ענקית והיא שינתה את מהות השיח בחברה הישראלית. לכן, לפעמים כשאני פוגשת צעירים מתוסכלים ששואלים 'מה עכשיו?' או מצטערים שלא השגנו X או Y, אני אומרת שלדעתי כבר עכשיו מדובר בהישג עצום שלא ניתן לכימות".

- כיצד יתוקצבו כל דרישות הצדק החברתי?

"התשובה המקובלת היא שינוי סדרי העדיפויות, אבל השיח הכלכלי לא צריך להיות על כך, כי זה לשלח קבוצה אחת באחרת. האידיאולוגיה שלי נוגעת לשינוי במדיניות של מיסוי ותקציב, כך שהמדינה תוכל להשקיע באזרחיה. למשל, הקפאת הרפורמה במס לבדה תביא 20 מיליארד שקל בשלוש השנים הקרובות, שאותם ניתן להשקיע בתשתיות, בבריאות ועוד. אם משקיעים בתחומים האלה מייצרים תשתיות שיכניסו כסף למדינה".

- למה הכוונה?

"למשל, רפואה מונעת - אם תפריט אותה, אתה חוסך כסף, אבל בפועל אתה מגדל דורות עם תת-חיסון ואז תפרוץ מגפה ומעמסה על מערכת הבריאות".

- מדוע התנגדת לחרם הקוטג', שנועד להיטיב עם הצרכנים קשי היום אל מול עליית המחירים החדה?

"ניסוח השאלה משובש לגמרי. מחאות צרכניות הן לגיטימיות לגמרי ומחאת הקוטג' הייתה סופר לגיטימית. לא התנגדתי לה ותמכתי בה. לי חשוב לפרוס תמונה מורכבת ולעמוד על כך שצרכנות היא דבר חשוב, אבל תמיד יש דבר חשוב ממנו וזה סולידריות בין העובדים, כדי שכולנו נוכל גם להתפרנס בכבוד ולא רק לקנות בזול.

"תרבות צריכה בזיל הזול היא לא ערך בפני עצמו ותמיד צריך לזכור שאם, למשל, הפתרון ליוקר המחיה יהיה פתיחת הגבולות להיצף של ייבוא, המשמעות המיידית תהיה פגיעה בתעשייה, בצמיחה ופיטורי עשרות אלפים. זו מורכבות שיש לי חובה להגיד אותה גם כשהיא לא פופולרית והיא באה לידי ביטוי במספר פרקים בספר".

"בלי ההסתדרות כולם יהיו עובדי קבלן"

האם אין חשש שמא קידום עמדותייך יביא לקטסטרופה כלכלית, כמו זו שאנו רואים במדינות אירופה שהיו מובילות המדיניות הזו?

"בכל פעם מנפנפים בדגל של סוציאליזם קיצוני. פעם זו הייתה קובה והיום זו יוון, כדי להפחיד מפני מדיניות רווחה נאורה. השקפתי היא איזון בין כלכלה חופשית מתגמלת על כישרון ויזמות, לבין מדינה עם אחריות עמוקה לאזרחיה. ברגע שהמדינה מתפרקת מאחריות כזו ולא משמשת רגולטור מוסרי על השוק, היא מאבדת את ייעודה כמדינה והופכת למקום פרוע שבו כל דאלים גבר".

- את מביעה בספר את תמיכתך הגדולה בזכות לשביתות ולהתארגנות של ועדי עובדים חזקים. אך לא פעם חברי הוועדים מתקיימים בתנאים נוחים מאוד, והשביתות מקדמות בעיקר את האינטרסים הצרים שלהם.

"בשיח הכלכלי החדש יש נטייה שגויה לחשוב שבעלי ההון וההתארגנויות החזקות דומים מבחינת רמת העוצמה. זכות ההתארגנות היא בסיסית ביותר - היכולת היחידה לומר 'אנחנו' ולא 'אני' והמכשיר היחיד להגן על הרוב מהמיעוט. ועד העובדים חזק מאוד, למשל זה של הבנקים, גורם ל-40 אלף עובדי הבנקים להיות מוגנים ולהרוויח משכורת הגונה, לא שמנה. אם היית מפרק אותו, לא היית מחלק את הכסף לציבור אלא העובדים היו מרוויחים כמו עובדי קבלן ובעלי השליטה היו עוד יותר עשירים. ועדי עובדים הם אחד המכשירים לעצירת המעבר המאוד מפחיד של כסף מהרבים למעטים".

- מהספר שלך נדמה שאת נגד פיטורים באופן גורף. מה חברה צריכה לעשות בעת משבר? איפה עליה לקצץ כדי לשרוד?

"זה לא נכון. גם למשרד ממשלתי וגם לחברה פרטית יש זכות ואף חובה לפטר עובד לא טוב, שמזיק לארגון. אני מצביעה על תופעה, כמו זו שהתקיימה בבנק הפועלים כשפיטר 900 עובדים בסוף 2002. הבנק היה אז במצב מעולה והפיטורים היו שרירותיים, מהסיבה שאולי מתישהו יהיה יום סגריר. פיטורים כאלה, כשבמקום המפוטרים יבואו עובדי קבלן, אינם מוסריים".

- את שותפה בעמדותיך במספר תחומים עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני.

"אנו ביחסים טובים מאוד, וברב המקרים אנו רואים את הדברים עין בעין וניזונים מהשקפה דומה. היו מהלכי חקיקה שלי שבהם ביקשתי סיוע שלו וקיבלתי. למשל, הייתה כוונה לקצר את תקופת ההתיישנות של יכולת מצד עובד לתבוע מעסיק על עוול שנגרם לו וההסתדרות הפעילה את השפעתה שזה לא יעבור. בלי ההסתדרות, כולם יהיו עובדי קבלן ב-22.04 שקל לשעה. למעט יחידי סגולה, העובדים בישראל יאבדו את בסיס הכוח שלהם. כשאני שומעת את הקלישאות נגד עבודה מאורגנת, אני אומרת שאם היא לא תהיה, מעמד הביניים ייכחד וכולם יהיו עובדי קבלן".

- האם לדעתך גושי ההתיישבות הגדולים צריכים להישאר בישראל אחרי הסכם הקבע?

"אני שוחרת שלום ומתונה מבחינה מדינית. אני מצדדת במתווה קלינטון. לפי מתווה זה, ההסכם יהיה לפי גבולות 67' עם שמירה על גושי ההתיישבות וגם עם חילופי שטחים במידת הצורך".

- יש סיכוי לצדק חברתי ללא צדק מול הפלסטינים?

"אני רוצה בשוויון זכויות לכל ובצדק חברתי חוצה גבולות ועמים. הפתרון לסוגייה הפלסטינית הוא מדיני. ברגע שיובקע מהלך משמעותי, בוודאי שגם הפלסטינים ייצאו נשכרים מכך. 'העבודה' תחתור להסדר בצד המאבק המוביל לחברה הוגנת".

- אם יום אחד יהיה פה ראש ממשלה סוציאל-דמוקרטי, הוא יוכל לכופף את האוצר העוצמתי לטובת מדיניות חלופית?

"יש לי חדשות עבורך - הרבה פקידי אוצר בתהליך של שינוי. יש יותר ויותר חבר'ה צעירים בעלי עמדות סוציאל-דמוקרטיות. הם באים ממגמות חדשות יותר באקדמיה, כמו פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה, שמשנות לטובה את ההכשרה הפנאטית-ימנית שקיבלו סטודנטים לכלכלה עד היום".

- בעבר עוררו עמדותייך אנטגוניזם. את מרגישה שליותר אנשים קל יותר להזדהות איתך?

"דעותיי בעבר נחשבו ליוצאות דופן והיום הן בקונצנזוס של רוב החברה הישראלית. זו תחושה נפלאה והיא חלק מתופעה כלל-עולמית. לאזרחי העולם נמאס ממצב שבו קבוצה קטנה חומסת את המשאבים בלי גבול וביטחונם התעסוקתי, האזרחי והכללי של רוב בני האדם הולך ומתערער. גם בחירתי לתפקיד יו"רית 'העבודה' היא חלק מהשינוי".